אור ברסלב
דרושי הצלח דרוש כב - לעשי"ת

דרושי הצלח· רבי יחזקאל לנדא

דרוש כב - לעשי"ת

דרוש כא - קודם כל נדרי

לעשי"ת

(א) מצות עשה מפורש בתורה מצות התוכחה, כמ"ש הוכח תוכיח את עמיתך, ולא תשא עליו חטא, ומצוה זו אינה ממ"ע שהז"ג, רק בכל עת ובכל זמן מי שרואה בחבירו העובר על א' ממצות ה' אשר לא תעשנה, או מתרשל במ"ע מלקיימה חייב להוכיחו, וזה ליחיד, וכמו כן מצוה להעמיד מוכיח בשער בת רבים להוכיח על עבירות כללית השכיחים, ונכשלים רבים בהם:

(ב) ואומר אני אע"פ שהתוכחה מצותה כל הימים, עם כל זה יותר נבחרת ומקובלת היא בימים האדירים האלה, ימים נוראים אשר שמם מוכיח עליהם, ועצם קדושת הימים שכל יום ויום מימים הללו הוא שורש גדול למעלה, והמה שרשים לכל ימות השנה, וכשם שכתב רבינו הגדול הרמב"ם ז"ל בהלכות תשובה פ"ב הלכה ו' וז"ל, אע"פ שהתשובה והצעקה יפה לעולם, בעשרה ימים שבין ר"ה ליוה"כ היא ביותר, ומתקבלת היא מיד, שנא' דרשו ה' בהמצאו, וע"פ דבריו אני אומר, שכשם שהתשובה היא יפה ביותר, כך התוכחה יפה ביותר, שהרי התוכחה גורמת לתשובה, וכמו שכתב רבינו הגדול בפ"ד מהלכות תשובה, בחשבו הכ"ד דברים המעכבים התשובה, ואחד מהם שונא תוכחות, וכתב הרמב"ם ז"ל והשונא תוכחות שהרי לא הניח לו דרך תשובה, שהתוכחה גורמת לתשובה, שבזמן שמודיעין לו לאדם חטאיו, ומכלימין אותו חוזר בתשובה, וכמ"ש בתורה זכור ואל תשכח וכו', וכן ישעיה הוכיח את ישראל, וכן צוהו האל להוכיח את ישראל, כמ"ש קרא בגרון אל תחשוך, וכן כל הנביאים הוכיחו את ישראל, עד שחזרו בתשובה, לפיכך צריך להעמיד בכל קהל וקהל מישראל חכם גדול, וזקן וירא שמים מנעוריו, ואהוב להם שיהיה מוכיח להם, ומחזירן בתשובה, וזה ששונא התוכחה, ואינו בא למוכיח ולא שומע דבריו, לפיכך יעמוד בחטאותיו שהמה בעיניו טובים:

(ג) והואיל ואני עומד בדברי רבינו הללו, בדברים המעכבים את התשובה אזכיר עוד בבא אחת מדבריו וז"ל, ומהם חמשה דברים העושה אותן אי אפשר לו שישוב בתשובה גמורה, לפי שהם עונות שבין אדם לחבירו ואינו יודע חבירו שחטא לו כדי שיחזיר לו, או שישאל ממנו למחול לו, ואלו הן המקלל את הרבים, לא קלל אדם ידוע, כדי שישאל ממנו כפרה, והחולק עם הגנב, לפי שא"י גניבה זו של מי הוא יעשה שהוא מחזיק יד הגנב ומחטיאו, והמוצא אבידה ואינו מכריז וכו', והאוכל שור עניים ויתומים ואלמנות, אלו בני אדם אומללין הם, ואינם ידועים ומפורסמים, וגולים מעיר לעיר, ואין להם מכיר כדי שידע זה של מי הוא שור זה ויחזירנו לו, והמקבל שוחד להטות דין אינו יודע היכן הגיע ההטייה הזו, וכמה היא כחה כדי שיחזיר, שהדבר יש לו רגלים, ועוד שהוא מחזיק יד זה ומחטיאו, וכתב הראב"ד ז"ל והאוכל שור עניים א"א דומה שהוא שונה שור בריש, ואינו אלא שוד בדלת, כלומר שהוא דוחק אותו בחובו, עד שמחליטין לו קרקעותיו בפחות או מטלטלין שלהם, ואומר שלי אני נוטל, והנה בעוה"ר תקלה זו שהזכיר הראב"ד שכיח מאד בקהלתינו בבעהמען שמלוה לעני על הבית והולך בפנקסאות, ואח"כ מרבה הוצאות עד שאין יד העני משגת לפדות, ושוב מביא הבית לידי סובסטאצייע, ונחלט לו בפחות מחצי שויה, ולא מיבעיא אם מתחלה בא בערמה, ועל דעת כן הלוה לעני, כדי ליקח ממנו אחוזתו, הנה זה נקרא רשע ערום, וכמ"ש רז"ל איזה רשע ערום, הממציא מעות לעני בשעת דחקו, שאחד מן הפירושים שפירשו בו המפרשים הוא ע"ד הנ"ל, וגם עובר על לא תחמוד משעה שנתן עיניו באחוזתו, ולרשע כזה אין אנו צריכין לדברי הראב"ד, אלא אפילו מתחלה הלוהו לפי תומו, ואח"כ אם דוחק עליו ולוקח ביתי ע"י סובסטאצייע כנ"ל, והוא יודע בעצמו שהבית שוה יותר, הרי הוא מעוכב תשובה, וכן מצוי זה במטלטלין, והנה מה שהולכין להערכי מתחלה והזריז משובח, ואין אני מוחה דבר זה שהרי זוכה מצד דינא דמלכותא, וראשון ראשון קודם, אבל מה שאח"כ מביאין המטלטלין לידי ליציטירונג, והוצאות מתרבים וכל נכסי הלוה הולכים לטמיון, והסחורה נמכרת בחצי שוי', וכ"ז על הבע"ח האחרון שיוצא נקי, והוא גורם להרבות הוצאות להפסיד גם את זה שלפניו, זה דבר רע אבל הדרך הישר שאחר שכבר נרשמו אצל הערכי על סדרן, ויודעים מי ראשון ומי אחריו על הסדר, שוב ראוי שיתאספו כלם לדיינים, והמה יעשו החלוקה על סדר דינא דמלכותא, ראשון ראשון תחלה, ואז לא יהיו הוצאות חנם, והסחורה נמכרת לפי שויה וגזל זה שכיח בכל עת ועונה, והוא מדברים המעכבים את התשובה:

ואחזיר לדברי הראשונים, שהרמב"ם כתב שהתוכחה גורמת לתשובה, וכיון שהתשובה אע"פ שיפה לעולם, עם כל זה בעשי"ת היא מעולה ביותר, א"כ גם התוכחה היא מעולה ביותר בעשי"ת, כדי שתגרום התשובה בזמן הנכבד הזה, גם מפאת המוכיח ומפאת המקבל תוכחה, ג"כ היא מעולה בזמן הזה, אם מפאת המקבל תוכחה הדבר פשוט, שכל השנה השמן לב קצת העם הזה והמה טובעים בתאות הגשמיות, החומר מתגבר ודברי המוכיח אינם מתקבלים, משא"כ בימים הללו אין לך הפחות שברשעים שאין לבו נכנע, ואימת הדין עליו אימת מות, וכמעט שאין צריך למוכיח:

אלא כל אדם מעשיו מוכיחים אותו, כי הגיעו ימי השילום לשלם לאיש כדרכיו וכפרי מעלליו, ואבן מקיר תזעק, וכעת נאמר תיסרך רעתך ומשובותיך תוכיחך, ודעי וראי כי רע ומר עזבך את ה', פי' שאינך צריך למוכיח, רק תיסרך רעתך שהעבירות בעצמם בהזכירם ובהעלותם על לבו המה יהיו מוכיחים ומיסרים אותך, ודעי וראי כו', וספרי חיים וספרי מתים פתוחים, וצריך שידע כל אדם שאם ח"ו לפי הדין אנוש לא יצדק שיזכה להכתב לחיים, וכל מי שזוכה לחיים בספר, אין זה אלא מרחמי הקב"ה שהצילו ממות לחיים, וכמו שמצינו לרז"ל בפ' קמא של ר"ה, אמר ר"א אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה, רבש"ע מפני מה אין ישראל אומרים הלל בר"ה ויוה"כ, אמר להם אפשר מנך יושב על כסא דין וספרי חיים וספרי מתים פתוחים לפניו, ישראל אומרים שירה, והנה מלבד הטעם שאמרו במס' ערכין, שהיה ראוי לומר שירה בר"ה וביוה"כ, משום דאקרו מועד מלבד זה אני אומר טעם שהיה ראוי לומר שירה מטעם שאמרו במגילה מ"ח נביאים וז' נביאות עמדו להם לישראל, ולא פחתו ולא הותירו להם, על מה שכתוב בתורה, חוץ ממקרא מגילה, מה דרוש אר"ח בר אבין אמר ריב"ק מה מעבדות לחירות אמרינן שירה ממות לחיים לא כ"ש, א"ה הלל נמי נימא, לפי שאין אומרים הלל על נס שבחו"ל הרי שממיתה לחיים ראוי לומר שירה והלל, וכיון שבר"ה ויוה"כ הנכתבים לחיים ניצולים ממש ממות לחיים, ולכן אמרו מלאכי השרת שראוי לישראל לומר שירה ע"ז:

(ד) והנה כל זה נעשה ע"י תקיעת שופר, שהקב"ה עומד מכסא דין ויושב על כסא רחמים והקב"ה משיב להם אטו ישראל יודעים זה למטה, אם נתקבל סדר תקיעתם ברצון, וע"י משיב אפשר מלך יושב על כסא דין, לשון אפשר שמידי ספיקא נא נפקי, וישראל עכ"פ מסופקים שמא ח"ו עדיין יושב על כסא דין, וספרי חיים וספרי מתים פתוחים, ועדין לא ניצלו ממות לחיים ונס אינם אומרים שירה:

ולכן המלאכים שפיר אומרים שירה בר"ה ויוה"כ, וכמו שפסקו התוס' במס' ערכין שיש לומר בר"ה והחיות ישוררו, לפי שהם למעלה רואים שהקב"ה עמד מכסא דין וישב על כסא רחמים, ואז יכולים לומר שירה:

(ה) באופן כללית הדברים, שע"פ קו הדין אנוש איך יזכה בחיים רק הב"ה ברחמיו וברוב חסדיו, שאינו רוצה במיתת המת, כי אם בשובו מדרכיו פודהו ממות לחיים, ובזה אמרתי פירוש התפלה שאנו מוסיפין בעי"ת זכרנו לחיים מלך חפץ בחיים, שאנו מבקשים זכרנו לחיים, ואף שאנו ח"ו רשעים מ"מ בחפצך הטוב שלא תחפוץ במות המת, כי אם בשובו מדרכו וחי, וזהו מנך חפץ בחיים:

(ו) וא"כ כמה ראוי שיעלה פחד ואימת המות על כל או"א, ומפאת זה יקבל מוסר, וכל זה מפאת המקבל תוכחה, וכמו כן מפאת המוכיח, כי המוכיח צריך שיוכיח את עצמו עם כללית העם, ועקר לתקן עצמו, ואם הוא עצמו אינו מקבל תוכחתו, תקובל להעם, ודברים היוצאי' מעומק הלב נכנסים בלב, וזה פי' דברי חז"ל במס' ערכין אמר ר"ט תמה אני אם יש בדור הזה מי שיודע להוכיח אר"א תמה אני אם יש בדור הזה מי שמקבל תוכחה, ומר אמר חדא וכו', לפי שאין מי שיודע לקבל תוכחה, אין מי שיודע להוכיח, שאחרי שהוא עצמו אינו מקבל תוכחתו, אין הדברים יוצאים מן הלב, משא"כ בימים הקדושים לב המוכיח ולב העם נשבר, ולכן הזמן גורם להוכיח:

(ז) ועוד שסגולת הימים כי רבה היא, שהקב"ה נמצא אפילו ליחיד, וכמו שדרשו רז"ל בפ"ק דר"ה ובמס' יבמות ס"פ החולץ, דרמו קראי אהדדי כתיב כה' אלקינו בכל קראנו אליו וכתיב דרשו ה' בהמצאו, ואמרו כאן ביחיד כאן בציבור, וליחיד אימת א"ר נחמן אמר רבה ב"א אלו עשרה ימים שמר"ה ועד יוה"כ:

(ח) והנה כאן פירשו ב' בהמצאו, משמש על הזמן בזמן המצאו, ולכן רמי קראי אבל בירושלמי פרק אין עומדין פירשו ב' בהמצאו משמש על המקום במקום המצאו וז"ל שם ר' ירמיה אומר דרשו ה' בהמצאו, היכן הוא מצוי בבתי כנסיות ובבתי מדרשות, ואפשר להרכיב ב' הפירושים שגם הירושלמי מחלק בין יחיד לצבור, אלא שסתם ציבור מתפללים בבה"כ מקום קדוש, לאפוקי העושים מנין בבתיהם שמפסידים קדושת המקום, ולכן קאמר הירושלמי על מקרא זה בהמצאו, שמשמע שיש זמן קבוע למציאתו, וקאמר הירושלמי והיכן הוא מצוי תמיד בבה"כ, ששם מתפללים הצבור ולרבים קרוב ה' בכל קראנו אליו:

(ט) והנה מה שפירש הירושלמי היכן הוא מצוי בבה"כ, דרשו ג"כ רז"ל בפ"ק דברכות, מנין שהקב"ה מצוי בבה"כ שנאמר אלקים נצב בעדת אל, ומזה הטעם אמר רבי יוחנן דהיינו דאהני דאיכא סבי בבבל אף דכתיב למען ירבו ימיכם על האדמה, משום דמקדמי ומחשכי לבי כנישתא, שטעם אריכת הימים בארץ ישראל, משום שידוע שהסטרא אחרא נקראת מות, והקב"ה הוא מקור החיים כמ"ש כי עמך מקור חיים, באורך נראה אור, ולכן בא"י ששם משכן השכינה, וא"י לא ניתן תחת שרי מעלה, כי אם ארץ אשר ה' אלקיך דורש אותה, ולכן שם זוכין לאריכת ימים, וכן בחו"ל בבתי כנסיות ששם הקב"ה מצוי:

(י) והנה מי שאינו מתפלל בבה"כ מפסיד, גם בשעת מיתתו. כי מיכאל כה"ג מקריב נשמות של צדיקים למעלה, וזה הפירוש ואשי ישראל ותפלתם באהבה תקבל ברצון, שיש מפרשים ואשי ישראל חוזר למעלה, והשב את העבודה ואשי ישראל, שהרי בזה"ז אין אישים ולא ניחוחים, וי"א שאשי ישראל חוזר למטה, ואשי ישראל ותפלתם, שגם עתה יש אשי ישראל, והם נשמות הצדיקים שמקריב מיכאל כה"ג, ואמרתי שלכך דבוק אשי ישראל ותפלתם שאם מתקבלת תפלתם דהיינו שהתפללו בבה"כ, שאין תפלתו של אדם נשמעת אלא בבה"כ, אז גם אשי ישראל מתקבלים, אבל מי שלא התפלל בבה"כ אין תפלתו מתקבלת, וגם אינו עולה אשה לה' אחרי מותו, והטעם נלענ"ד שהרי כל חו"ל מלא קליפות, ואיך תעלה נשמתו למעלה, והרי יש לה אורבים בדרך, אלא שהנשמה כבר רגילה בכל יום דרך הילוכה לבה"כ, וכבר כל ימי חייה קידשה הדרך הזה בהילוך של מצוה, ודרך הזה אחר מותה באה לבית הכנסת, ושם שער השמים לעלות למעלה, ואז מתקבלת לקרבן אשה לה', ע"י מיכאל כה"ג, ואז מתחלה גם שחיטתה אינה ע"י הס"מ דסכין פגום שהרי תפסל מקרבן, אבל מי שאינו בא בשום פעם לבה"כ, גם אחרי מותו נעו מעגלות הקדושה בפני נשמתו, והקליפות טורפות אותה. וגם מתחלה זביחתה ע"י הס"מ דסכין פגום ולכלבא איתמסר, וזה כיון דוד הע"ה הצילה מחרב נפשי, מיד כלב יחידתי, שזה תלוי בזה שאם תמות נפשו ע"י חרב של מלאך המות, שהוא בסכין פגום, ממילא שוב נפסלה מלהיות קרבן לה', ולכלבא איתמסר:

(יא) ובזה נלע"ד טעם למה שאמרו חז"ל, יחיו מתיך נבלתי יקומון, יחיו מתיך אלו מתים שבא"י, נבלתי יקומון אלו מתים שבחו"ל, ויי ט נקראו אלו נבלות משום שמיתתן ע"י הסם בסכין פגום:

ובזה כבר אמרתי פעם א', פירוש הפסוק עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו, ולא אותי קראת יעקב, כי יגעת בי ישראל, לא הבאת לי שה עולתיך וזבחיך לא כבדתני, כי ישראל נבראו להודות לשמו יתברך, ולא אותי קראת יעקב, שהרי יגעת בי ישראל, שיגיעה ועמל נחשב לך הילוכך לבה"כ, לא הבאת לי שה עולתיך, שהתפילה היא במקום שה התמיד, לא הבאת לי למקומי, כי אם הנחתן בביתך. וזבחיך כאשר יגיעו זבחיך דהיינו שעת מיתה, לא כבדתני תהא זביחתו ע"י הסם בסכין פגום, ולא יעלה לריח ניחוח לכבוד שמו כנשמת הצדיקים:

(יב) ואמרו בגמ' אמר הקב"ה כל העוסק בתורה ובגמ"ח, ומתפלל עם הציבור, מעלה אני עליו כאלו פדאני לי ולבניי מבין הישמעאלים, אכן מי שתורתו אומנתו א"צ לבטל מלמודו לבוא לבה"כ, וכן מי שיש לו בית מדרשו קבוע בביתו, באופן שלומד שם כל היום, ואינו מבטל ואינו מדבר שם דברי הבאי, ע"ז נאמר בגמ' דר' אמי ורבי אסי הוו מצלי ביני עמודי, אבל צריך להיות קבוע תורתו שם בלי ביטול, ובזה אמרתי כונת דברי רז"ל הלואי אותי עזבו ואת תורתי שמרו, שהנה כבר אמרתי שהקב"ה מצוי בבה"כ, ומי שאינו הולך לבה"כ הוא עוזב את הקב"ה, וזה מאריך הגלות לו ובשביל תלת מלין התעכבו ישראל בגלותא וחד מהם דמהדרי אנפיהו משכינה, ופירוש הדבר שהרי המתפלל בבה"כ עם הציבור כאלו פדאו לקב"ה ולבניו מגלות, א"כ מי שאינו הולך לבה"כ הוא מהדר אפי' משכינתא, והוא אינו פודהו לקב"ה ולבניו ומאריך הגלות:

(יג) והנה כבר אמרתי שכל אדם חייב לבוא לבה"כ להתפלל ובאם לאו נקרא שכן רע, כי אם מי שתורתו אומנתו, וזה פי' דברי רז"ל, הלואי אותי עזבו שלא היו באים לבה"כ, ואז בודאי תורתי שמרו, שהי' צריך להיו' תורתן אומנתן, ויתפללו בבית מדרשם:

(יד) והנה המתפלל בבה"כ מראה בעצמו שיש בלבו אהבת השכינה ונכסף לבית אמו, אבל זה שאינו בא לבה"כ נקרא בן כסיל תוגת אמו, והוא מהדר אפי' משכינתא והשכינה מהדרת פנים ממנו ומתרחקת, ולכן אין תפלתו נשמעת, ובזה אמרתי פי' הפסוק בישעיה, כה אמר ה' איזה ספר כריתות אמכם אשר שלחתי, או מי מנושי אשר מכרתי אתכם לו, הן בעונותיכם נמכרתם ובפשעיכם שולחה אמכם, מדוע באתי ואין איש, קראתי ואין עונה, הקצור קצרה ידי מפדות, ואם אין בי כח להציל, ובמס' ברכות דרשו מהאי קרא, כיון שבא הקב"ה לבה"כ ולא מצא שם עשרה, מיד הוא כועס, שנא' מדוע באתי ואין איש וכו':

(טו) והנה לפי דרש זה צריך עיון, איך יתקשרו הדברים למה שלמעלה, איזה ספר כריתות וגו', ונראה כי הלוא באמת אנחנו פשענו ומרינו ומפני חטאינו גלינו מארצנו, ולמעננו גלתה שכינה עמנו להגין עלינו שלא נשתקע בין הישמעאלים להיות לנו לעץ חיים להחזיק בה וגם להיות לנו למשכון ולבטחון, שעמה נצא מהגלות שלא נתייאש מהגאולה, והן ברבות זמן רב הזה. אלף תרצ"ב שנים בגלות החל הזה, וכלו כל הקיצין עבר קציר כלה קיץ ואנחנו לא נושענו, מצאו המינים מקום לומר כי ח"ו אבדה לנצח תקותנו, והנה אנחנו רואים שבכל אריכת הזמן הזה, ידו נטויה עלינו, ולא עמנו כלה כחטאותינו, ואנחנו קיימים בגלותינו ומהפלא הגדול איך שה אחת רועה בין כמה זאבים, ובפרט בדורנו הזה, בהא נחתי ובהא סלקי לעקור שרשינו, והקב"ה מצילנו מידם. ונותן רחמים בעיני המלכים לרחם עלינו ולגעור במשטיננו:

(טז) ובזה גדלה התמיה שיש כאן שני הפכים בנושא אחד, אהבה ושנאה יחדיו, וממ"נ אם הקב"ה אוהב אותנו, ורחמיו עלינו כרחמי האב, למה לא יגאל אותנו לגמרי מהגלות, לחסות בצלו בארץ הקדושה, ארץ אשר ה' דורש אותה, וכאב את בן ירצה, ואם ח"ו שונא אותנו עבור עוצם חטאתינו ומריינו, ולכך עזב אותנו והיה ה' כאויב, אם כן מהפלא הוא עם כל השנאה הגדולה הזאת, איך מגן עלינו בארץ נכרי' בגלותנו, ויען כי כי נתקבצו שני הפכים אהבה ושנאה, יש מקום תלונה לבוא ח"ו לידי מחשבה רעה, שהגלות זה איננו בסיבתנו, אלא ודאי שסבת הגלות הוא כמאמר הנביא, בעוונותיכם נמכרתם ומה שאתם תמהים שאני משגיח עליכם שלא לכלות אתכם, לזה קאמר הכתוב, ואם אין בי כח להציל, והוא כמו שראינו בפ' בהעלותך היד ה' תקצר פירש"י שמשה רבינו אמר לקב"ה, אתה אמרת בשר אתן להם, ואח"כ תהרוג אומה שלימה גדולה כזו וכו', והשיבו הקב"ה ואם לא אתן יאמרו שקצרה ידי יאבדו הם ומאה כיוצא בהם, ואל תהי ידי קצרה שעה אחת:

(יח) והנה אם למדת פורעניות כך, שרצה הקב"ה להרוג אומה שלימה, שלא יאמרו ידו קצרה, ק"ו למדה טובה שמציל אותם שלא יאמרו האומות שקצרה ידו, ושאין בו כח להציל, וכמו במרגלים שאמר משה רבינו שיאמרו הגוים מבלי יכולת וגו', והשיבו הקב"ה סלחתי כדבריך, פרש"י שלא יאמרו מבלי יכולת ואף כאן אמר הכתוב, ואם אין בי כח להציל שלכך אני מציל אתכם למען לא יתחלל שמו הגדול בגוים שלא יאמרו ח"ו תש כחו:

(יט) העולה מזה שהגלות הוא בסיבתינו, ובשביל תלת מלין מתעכבים בגלות, וחד היא דמהדרי אנפין משכינתא, ואין לך היפוך פנים מזה שיש לו בה"כ משכן השכינה בעירו ואינו נכנס בתוכו להתפלל:

וכיון שהקב"ה מצוי בבה"כ א"כ כמה מהאימה והפחד ראוי ליפול על האדם בבואו להיכל המלך מלכו של עולם וסימן ראשון שבש"ע שהקדים שויתי ה' לנגדי וכו' שאין דיבורו והרחבת פיו והוא בהיכל מלך וכו' וא"כ בבית הכנסת שהוא עומד ממש במקדש מלך ראוי שתכסהו בושה וכלימה ותבוא יראת ה' בלבו וממילא תהא התפלה בכונה ולא ישיח שיחה בטלה בתפלה גם אלו שאחר שעקרו רגלם בתפלת י"ח קול נתנו בבית ה' בדברים בטלים ומבלבלים את חבריהם העומדים עדין בתפלה ובפרט מצוי זה אצל הבחורים ר"ל ממעשיהם בשעת התפלה וכן בשעת הלימוד קודם השיעור ואחר השיעור מרבין שחוק וקלות ראש בלי אימה ויראה כלל ובמס' שבת אמרו אין השכינה שורה אלא מתוך שמחה של מצוה וכן לדבר הלכה ומקשה איני והא אמר ר' גידל אמר רב כל תלמיד שיושב לפני רבו ואין שפתותיו נוטפות מור כו' הא ברבה הא בתלמידא ואבע"א הא והא ברבה ולא קשיא הא מקמא דליפתח וכו' הרי דלשני התירוצים עכ"פ לתלמיד לא הותר כלל ואפי' לרב שהותר מלתא דבדיחותא מקמא דלפתח אין זה שחוק וקלות ראש ח"ו רק שמחה של מצוה הותר ובעו"ה כיון שאין להם יראת שמים שוב אין למודם עולה יפה ואינם מצליחים בלימודם כאמור מה לך לספר חוקי ואתה שנאת מוסר:

(כ) ומי היה יכול לזכות יותר מהם, שהם מכתתים רגליהם מעיר לעיר וסובלים דוחק מחוסרי פרנסה, ואפי' מקום ללון, ואם היו מקבלים בכ"ז עול תורה, היו זוכים לדברים הרבה, וכמו ששנינו ר"מ אומר העוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה אבל עכשיו בעו"ה ע"י מעשיהם המגונים, בשחוק ובלבול תפלתם המה ירתו תרתי גיהנם, ומהיום והלאה במטותא מנייכו דלא תירתו תרתי גיהנם, שובו וחיו ועקר לשמור מוצאות הפה, כי האדם נברא בצלם אלקים, וכל אבר ואבר רומז לדברים עליונים) ולכן הראשונים היו פועלים בדיבורם, ותגזור אומר ויקם לך, כי בשמרו מוצאות הפה בקדושה, דבורו עושה רושם למעלה ותפלתו נשמעת:

(כא) אבל בעו"ה עכשיו נתרבו הפריצים פרוצים בעריות, וכל פה דובר נבלה, ומרבים שיחה עם א"א, וגם פוגמים בעיניהם להסתכל בא"א, ובאין ג"כ לידי גוף המעשה ביאות אסורות ח"ו, א"א או אף פנויה נדה מחייבי כריתות, וכמו כן רגליהם לרע. ירוצו, להשיג גבול ולהלשין, וידים עסקניות בגזל ובגניבה, ולעשות עול במדה ובמשקל ליהודי או לאינו יהודי, ונחשב להם זאת לחכמה והלב כלו מלא מחשבת און באופן שכל האברים שהם שיעור קומה צלם ודמות אלקים, הכל פגומין ובעלי מומין:

(כב) ובעו"ה כך דרכו של יצה"ר שמתחלה אין לו שליטה לטמא נפשו של אדם בבעילות אסורות ובשאר טומאות הגוף, ונתקיים ותתפשהו בבגדו, בגד בוגדים ולבושי שעטנז דוקא אצל חייטים אינם יהודים, ובזה כבר יש לו חלק בו, עד ששוב מטמאו בטומאת עריות:

(כג) ובזה נלע"ד משארז"ל, ואברהם יושב פתח האהל כחום היום, שלעתיד אברהם יושב על פתחו של גיהנם להציל משם מי שרשום בברית קודש לבד מהבא על הערבית דמשכא ערלתו, ולא מבשקר ליה, שאלו היה מצוין בקדושת האיש הישראל לא היה לו כל כך הרגל דבר:

(כד) והרבה יש להוכיח על כמה פרצות שנתרבו בדורנו, ונתמוטטו עמודי עולם שלשתן הדין האמת והשלום, ונחזי אנן הדין בעיר הזאת בעהמען נתקלקל מאד, ואם לפעמים מזדמן שדנים בזבל"א או בזבל"ב, הוא רק דרך מקרה, שכן הוכשר בעיניהם, אבל להיות איש נכנע למשפט התורה, מחמת כבוד התורה ומחמת אימת השופט כל הארץ, שצונו לשפוט במשפטי התורה. זה אינו עולה על דעתם כלל, ומבזים משפטי התורה והנביא אמר אם אב אני איה כבודי, ואם אדונים אני איה מוראי:

(כה) אמת בקש אמת ואין ושוא ידברו איש את רעהו שפת חלקות, והנה אנו רואין ממש כעין דבר בתינוקות, לשוא הכיתי את בניכם, על עסקי שוא, ובעו"ה אין זה נחשב אצלם לעבירה כלל לדבר שקר, ונתפרץ הדבר עד שרגילין להוציא שבועה מפיהם, על כל דבר ודבר, ואפי' על עסקי שוא:

(כו) השלום הלא שנאת חנם היא שהיתה בעוכרנו, להחריב הבית בייא בייא דין דאחריב לבית, ועדין מרקד בינינו ובעו"ה בעון זה ג"כ בנים מתים כשהם קטנים, וכשארז"ל תניא אמר ר' נחמיה בעון שנאת חנם מריבה רבה בתוך ביתו של אדם, ואשתו מפלת נפלים, ובניו ובנותיו של אדם מתים כשהם קטנים ופירש"י אהבתו ניטלת ממנו, היינו נמי במדה, ונחזי אנן במדת הדין המתוחה בעוה"ר, יכולין להבין העבירות שבידינו, וזה אמרתי פירוש הפסוק תיסרך רעתך שהרעה הבאה היא מיסרת על העון. שע"י העונש ראוי לפשפש במעשיו ולהבין על איזה עון נענש:

(כז) ובראותי הצער הגדול שבקהלתנו במיתת הילדים ר"ל, אמרתי אולי בזכות התוכחה, ירחם ה' על עניי הצאן וסמוכים שלי מדברי רז"ל שדרשו על פסוק היו שריה כאילים לא מצאו מרעה, מה אילים ראשו של זה בצד זנבו של זה, כך גדולי ישראל רואים דבר עבירה והופכים פניהם ממנו, והנה סיפא דקרא אינו מדוקדק מהו לא מצאו מרעה, ובמס' שבת ארז"ל בזמן שצדיקים בדור נתפסים על הדור, אין צדיקים בדור תינוקות של בית רבן נתפסים על הדור, מאי קרא אם לא תדעי לך היפה בנשים, צאי ורעי את גדיותיך על משכנות הרועים ואמרינן גדיים ממושכנין על הרועים, והנה אם שריה כאילים, והם אינם ראוים לאתפוסי אדרא, אזלא מצאו מרעה, לקיים ורעי את גדיותיך ואז הגדיים ממושכנין, ומתים ח"ו קטני ישראל:

(כח) והנה ראוי לשרים ושופטים להוכיח בשבט פיהם, ואז הם נפטרים מערבות, ואינם חייבין לאתפוסי אדרא ואז אין הגדיים צריכין להתמשכן עבורם.

ובעוה"ר בעיר הזאת נתקיים, אוי לי אם אומר, ואוי לי אם לא אומר, שאם לא אומר, עובר אני על מצות עשה דאורייתא הוכח תוכיח, ואם אומר מגרע גרע שעקר תוכחתי על שנאת חנם, וע"י הדרוש מתעורר שנאת חנם ביותר ונאמן עלי הדין שמה שאמרתי אתמול בתוכחתי על הפרעצלעך שאוכלין בלי נט"י, ואמרתי גם קצת מהלומדים מקילין לא היה כונתי לקנטור רק לתקן הפרצה, ושלא יקילו ראשם עוד, והלא לא פרטתי שום אדם ועכשיו שמעתי מאחרי הפרגוד, שגם ע"ז פקחו עיניהם ולתלות בי שדעתי לבזותם ח"ו, לא תהיה כזאת בישראל, ואמרתי זה כונת הפסוק, אני לשלום וכי אדבר המה למלחמה, והיה לו לסיים מעין הפתיחה, והמה ידברו למלחמה, אבל סתם למלחמה אין לו שחר, אבל הכונה אני לשלום וגו' והמה יהפכו כונתי למלחמה:

(כט) על מה תכו עוד תוסיפו סרה, הלא על ש"ח באה כל המכה, וכל הצרות שעברו על העיר הזאת, ועוד תוסיפו סרה:

והאברבנאל פירש בו ג' פירושים. א' על מה תכו שההכאה היא בחנם, כיון שעוד תוסיפו סרה, ואני הסברתי מעט, לפי שכל מה שהקב"ה מייסר את הרשעים, אינו עושה ח"ו כמתנקם, רק לטובתם כדי שיתנו לב לשוב, וכיון שהיסורים לא הועילו להשיבו בתשובה, א"כ ההכאה בחנם:

(ל) עוד פירש על מה תכו, על איזה אבר תכו, אם עוד תוסיפו סרה שהרי כבר כל ראש לחלי וגו' ולא נשאר מתום, עוד פירש על מה תכו אם עוד תוסיפו סרה אם לא על האברים הראשונים שיהיה ח"ו כל ראש לחלי וכל לבב דוי:

(לא) ואני אומר שהוא לשון בקשה, על מה תכו למה תכו שהרי כונת ההכאה שהקב"ה מכה הרשע כדי להשיבו בתשובה, והוא עצמו כונת המוכיח בתוכחתו, והמוכיח מלאכתו של הקב"ה עושה, ובזה א"צ להכאה, אבל אם ח"ו תוסיפו סרה ולא תקבלו התוכחה. אז ח"ו צריך קב"ה למעבד דיליה:

(לב) באופן אני את נפשי הצלתי וכל כונתי לטובה ולא לקנטור ח"ו, ועוד הפעם אני מתנצל, שח"ו אין כונתי לשום אדם, אמנם בגוף הדבר באכילת פרעצלעך בלי נט"י אני אומר בפה מלא, לא תאבו ולא תשמעו לשום אחד מהמקילין בדבר, והש"ע הוא המוכיח בדבר, ולא תסכנו עצמיכם בדבר שעונשו שנעקר מן העולם, ובדבר הנוגע לדין לא אשא פני איש:

למצות היום אני חוזר שאי אפשר לפרט כל העבירות, וידע אינש בנפשו וכל אחד יראה נגעי עצמו ויחפש בחורין ובסדקין, ובודאי כל אחד מאתנו ימצא בעצמו כמה מומין באברי נשמתו, וכל אשר מום בו לא יקרב, עד אשר יטהר, ולכן ראוי לנו להתעורר בתשו', בעוד שערי תשובה פתוחין, אם לחוס על עוללינו וטפינו, שלא ילכדו ח"ו בערבון, ואם לחוס על עצמינו, כי מצודה פרוסה על כל החיים, ושוב יום א' לפני מיתתך, ונמצא כל ימיו בתשובה ואם ליתן לב לשוב מפני הגלות, וכלו כל הקיצין, ואין הדבר תלוי אלא בתשובה, וכתיב משא דומה אלי קורא משעיר שומר מה מלילה שומר ש מה מליל, אמר שומר כו', וכל המפרשים פירשו על הגלות הזה, משא דומה שאנחנו יושבים ודוממים אין פה להשיב באמרם אלינו כל היום איה אלקיכם, ואנחנו שואלים להקב"ה שומר, פירוש שהקב"ה נקרא שומר ישראל, מה מלילה מה יהיה סוף הגלות החשוך כלילה שומר מה מליל, פי' שמא עדין לא הגיע הזמן, כי לבא לפומיה לא גלי, ובלעם אמר אראנו ולא עתה וגו', וי דגלותא אתמשיך, ולכן כפל השאלה שומר מה מציל, הלא גלות מצרים ג"כ לא הגיע עדין הזמן הקצוב ת' שנים, ואפי' הכי ליל שמורים וקושי השיעבוד השלים, והלא אנחנו נתונים בצרה ובשעבוד קשה מאד תחת ישמעאלים וכל יום קללתו מרובה, ועיר אלקים מושפלת עד שאול תחתיה, ומה יהיה בסופנו, אמר שומר כבר אתא בוקר, וכלו כל הקיצין, והעיכוב היה מצדנו שלא שבנו בתשובה, ולכן וגם לילה אם תבעיון וגו':

(לג) וכל זה יתן כל אחד אל לבו לשוב בתשובה, להוציא ממסגר אסיר ומבית כלא יושבי בחושך הגלות, וזה נקרא תשובה מאהבה. וכל הנביאים צוו על התשובה, וישראל נגאלין בתשובה, וכבר הבטיחה תורה שסוף ישראל לעשות תשובה בסוף גלותן ומיד הן נגאלין שנא' והיה כי יבואו עליך כל הדברים האלה וגו', ושבת עד ה' אלקיך, ושב ה' אלקיך את שבותך וגו':

(לד) חג הסוכות הקדוש הבא עלינו לטובה, בחג הזה הגדילה התורה השמחה יותר מכל המועדות, אחרי שאנו מחכים ומצפים ביוה"כ הבע"ל לצאת בדימוס, כאשר נזכה לשוב בתשו' שלימה בעזרת השם, בימי התשובה הללו, והקב"ה מקבל תשובתנו ברחמים, ופורס עלינו סוכת שלום, וראוי לאדם לשבת בסוכה בקדושה ובטהרה כי הוא חופף בכנפי השכינה, ושבעה צדיקים אבות העולם המה אושפיזין עמנו בסוכה, וראוי לכבד אורחים חשובים כאלו, להכין להם מעדנים טובים מטעמים אשר אהבו, ומה הם המטעמים הנאהבים להם, הוא לשמח נפש האומללים האביונים זהו עקר השמחה, אבל מאן דחדי בלחדוהי, ולא יהיב למסכנא, עליו נאמר וזריתי פרש על פניכם פרש חגיכם, אבל כשמשמח העניים בחלקם הוא שמחה לפני השכינה:

(לה) גם להזהר אחרי שהסוכה מרמזת על דברים גדולים, לעשותה במקום נקי, וכשיעור הכשר. ולא ימצא סביבה בסמוך לה שום טינופת, שלא יבוא ח"ו ריח רע לסוכה ויברחו כל האושפיזין קדישין, ומה גם שהוא אומר שם דברי קדושה קידוש ובה"מ:

פתיחה לדרוש של שבת תשובה

(א) האזינו השמים ואדברה ותשמע הארץ אמרי פי כו', כי שם ה' אקרא כו' לכאורה כאן שבא להעיד על ישראל, אין ענין להך כי שם ה' אקרא, ורש"י כתב דכי הוא לשון אשר, כאשר שם ה' אקרא וכו', ובאמת למדו רז"ל מזה לומר במקדש בשכמל"ו, אבל אינו מקושר לפרשה זו, והנה משה אמר האזינו השמים כו', וישעי' אמר להיפך, רש"י מביא בשם חז"ל, משום שיהי' העדות מכוונת [ועיין בילקוט בישעי' שם], ולכאורה א"כ איך עשה משה רבינו שלא כדין מתחלה. עד דאתי ישעי' לתקן הדבר:

(ב) ואומר שגם זה שאמרו שמשה קרוב לשמים, בודאי כן הוא, אלא שחכמים אמרו שגם עדות מכוונת נעשה ע"י זה והנה משה רבינו ידע שאי אפשר לו לומר לשמים וארץ בלשון א' לפי טבע הלשון, שלקרוב אומרים האזינה, ולרחוק שמיעה, ולכך הודיע לישראל שיעיד בהם שמים וארץ, וכיון שישראל יודעים ג"כ טבע הלשון, א"כ קבלו עלייהו עדות שאינו מכוונת, ולא גרע מקובל עליו קרוב או פסול, אלא ממ"נ אם יודי ישראל, א"כ למה עדים כלל, ואם יכחישו גם זה יכחישו שלא קבלו, ואומר אני שעל זה גופא יעידו שמים וארץ שקבלום, אלא שהרי זה שאמר משה לישראל הקהילו ואעידה וגומר, בפרשה הקודמת לזה, לא ייחד שמים וארץ שישמעו דבר זה מפיו, שהרי אמר זה קודם שאמר האזינו וגו', וא"כ צריך לומר שאעפ"כ יעידו, שא"צ לייחד עדים, כמבואר בח"מ א"כ למה ייחדם לעיקר העדות, הי' לו להתחיל רק הצור תמים וגו', וממילא שמים וארץ ישמעו ויעידו, אלא שעידי קנין לכתוב שטר צריכין שיהיו מיוחדים, דאל"כ כל שנים יכתבו לו שטר, וכאן פי' רש"י שיד העדים תהי' בהם, תחלה, א"כ צריך ליחדם דאל"כ כמה ידות ישתלחו בהם מכל השומעים:

(ג) ואומר אני שזה כונת רש"י, במה שכתב האזינו השמים, שאני מתרה בהם בישראל, ותהי' עדים בדבר שכך אמרתי להם, שאתם תהיו עדים וכן ותשמע הארץ, ולמה העיד בהם שמים וארץ, אמר משה וכו', יד העדים תחלה, ועצר השמים ממטר, והארץ לא תתן יבולה וכו', ויש לדקדק במה שפירש"י שכך אמרתי שאתם תהיו העדים, ואם לא אמר לישראל הלא ג"כ יכול לומר לשמים וארץ שישמעו ויעידו, ועוד שכך הי' לו לרש"י לפרש האזינו וכו', ותהיו עדים שאני מתרה בהם שכך אמרתי וכו', ועוד שהקשה ולמה העיד בהם שמים וארץ ואם היה מעיד לאחרים היה ג"כ קשה למה אלו, ואם כונתו למה העיד בהם כלל, היה לו לפרש סתם ולמה העיד בהם, ועוד מה שייכות לקושיא זו להקדים:

ואומר אני שהרי בא לתרץ, איך ייחד עדים שאינם מכוונים, ולזה פירש"י ותהיו עדים בדבר שכך אמרתי להם שאתם תהיו עדים, פירוש על זה גופא יעידו שמים וארץ שמשה הודיע לישראל, וקבלו עליהם עדותו, וקשה הלא ע"ז לא ייחד אותם בתחילה, וצריך לומר שיכולים להעיד אפי' לא ייחדן עתה וא"כ קשה למה ייחד אותם עתה בשם, וזה כונת הקושיא ולמה העיד בהם שמים וארץ, פירוש למה ייחדן בשם, ולכך מתרץ רש"י משום יד העדים וכו':

(ד) והנה כבר זה כמה שנים אמרתי, שמשה עקר הכוונה אם יכחישו ישראל קבלת התורה, כמו שפי' רש"י כאן וא"כ לדבריהם בני נח נינהו, וסגי בע"א כדין ב"נ, א"כ לא שייך עדות שאינה מכוונת, ולפ"ז לא יועיל עדות זה אלא לחייבם על מצית ב"נ, ובאמת כתב הרמב"ן בפסוק בתועבות יכעיסוהו, שכל שירת האזינו הוא רק על עבודת גלולים והא דייחד שמים וארץ משום דכל א' תפרע מהם:

וזה כונת משה רבינו האזינו השמים וגו', וקשה הא הוי עדות שאינו מכוונת, ועוד למה הייחוד כלל, ולכן אמר יערוף כמטר וטל שהם מן השמים, ודשא ועשב שהם מן הארץ, משום יד העדים, וא"כ על מה שקבלום עליהם באמת יעידו בלא ייחוד ועוד כי שם ה' אקרא, הבו גודל לאלקינו, כל שירה זו רק על ע"ז, שהיא מצות ב"נ, וא"כ סגי בעד אחד, אבל ישעי' לא הו לישראל שיקבלום עליהם, וגם הוכיח על כל התורה כלה שלא קיימו, לכן הוצרך לומר להיפך כאשר יצורפו דבריו עם דברי משה רבינו יהי' עדות מכוונת:

תוכן העניינים

דרושי הצלח

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה