דרושי הצלח· רבי יחזקאל לנדא
דרוש ח - לשבת תשובה
לשבת תשובה
(א) לא המדרש הוא העיקר אלא המעשה, וזהו עקר כוונת הדרוש שלי, כי מה בצע בפשטים ובדרשות, וידעתי כי יש גדולי ישראל שיודעים לפלפל בחכמה ואינם צריכים לתורתי, ואם לקנות שם אצל ההמון, ידעתי ימצאו כמה וכמה יאמרו מה חידש הרב, ודבר שאפילו תינוקות יודעים, וכל פלפולו הוא ביע"ל קג"ם, עפ"י מנהגי פלניא, כאלו בני מדינות הללו יש להם תורה אחרת אבל כל זה אני מוחל להם, ושרי ליה מארי לכל מאן דמצער לי, ומה בצע לי אם ישבחוני וידוע דברי חז"ל כד מכתפו להו בשבתא דריגלא, אם יעלה לשמים שיאו, כגללו יאבד לנצח, וכל דברי גנאי שמגנים אותי בפני ההמון, עדיין לא הגיעו לשליש ולרביע מה שאני יודע נגעי עצמי, והלואי יהיה לי כל זה לכפרת עון, אבל עקר הדבר אשר רע בעיני על בזיוני הוא מה שאני רואה שדברי מוסר שאני מוכיח מידי שנה בשנה אינם מתקבלים, וכל מה שאני מוסיף במוסר הפרצות מתגברות יותר ויותר, וכל זה בשביל שאני נבזה בעיניהם מלקבל דברי, אבל לא כן מדת היושר, הלא אתם רואים שאין אני מוכיח על דבר הנוגע לכבודי, כי אם על כבוד שמים, וקבל האמת ממי שאמרו, ומהראוי היה לי לאחוז בפלך השתיקה, אחרי רואי שלא הועלתי מאומה בשנים שעברו, וידעתי שבכל שנה ושנה אני נבזה ונמאס יותר בעיניכם ע"י מלשני בסתר המתכבדים בקלוני, אך מדי ספיקא לא יצאתי, אולי בהמון כזה כל העדה כלם קדושים, אם ימצאו קצתם שרגע אחד יכנסו דברי בלבותם ויהרהרו בתשובה, ואותה אנו מבקשים, והריני מעיד עלי שמים וארץ שח"ו אין יסודי בדברי מוסר הללו להרבות כבודי ח"ו, או בשביל איזה פניה אחרת לטובתי, רק להרבות כבוד שמים, ואני עומד ומבקש בבכי ובבקשה, קחו מוסרי ויכנסו דברי באזניכם, הנה קרוב יום ה', חוסו על נפשותיכם, והקב"ה עומד ומצפה לתשובתינו, כאמור משגיח מן החלונות, מציץ מן החרכים, ובעו"ה אין דורש ואין מבקש, ואולי אזכה שיגולגל זכות על ידי ואבנה גם אנכי מהם:
(ב) הנה ימים הללו שמם מוכיח עליהם, שהם נקראים ימי תשובה, ומי האיש הירא מעבירות שבידו, אשר נשתרגו ועלו על צוארו כל ימות השנה, ועתה חרד מאימת יום הדין העבר, ומי יודע מה נעשה בדינו, כי כל באי עולם עברו בר"ה כבני מרון, וספרי החיים וספרי המתים היו פתוחים, ואין אתנו יודע עד מה נעשה בדיננו, אם נכתבנו בספר החיים, או ח"ו בין רשעים, ואיך יערב לנו אכול ושתות, הלא הוא נמשל למי שנתפס לגרדום, והובא לדין לפני המשפט הגדול אפעלאציאן, והמה פסקו דינו, וכתבו בספר החתום, ומסרו בידו מחותם שיוליך זה לעירו, ושם ימסור הכתב מחותם ביד השופט שבעירו, הלא העני הזה לבו מר ומתירא, פן מבואר בו שנתחייב מיתה, וכל טצדקאי דאפשר לו למעבד, שיתוודע עפ"י שוחד מה נעשה בדינו, ואולי יוכל עוד להשתנות, וכל אשר לו יפזר על הספק, והלא זה הדבר נעשה עמנו, בר"ה יכתבון אם לחיים אם למות ואין שום אחד יודע באיזה ספר נכתב, והלא כל טצדקאי דאפשר למעבד בימים הללו עד יוה"כ, תשובה ותפלה וצדקה ירבה, ובבכי יבוא, כולי האי ואולי יחון ה' צבאות, ושב בנתים מוחלין לו ואם לא עכשיו אימתי, על כן עורו נא והתעוררו נא אחיי ורעיי, חוסו על עצמיכם ועל זרעיכם, הכל נתון בערבון, ומצודה פרוסה על כל החיים, מי האיש החפץ חיים, אף אם ח"ו כבר נגזר גזר דינו למיתה, יאחז במדת התשובה, מי יודע עון אשר חטא ישוב ונחם, בעוד הקב"ה מצוי לקבל תשובתו, ודרשו את ה' בהמצאו אלו עשרת ימים מר"ה ועד יוה"כ, וכבר אנו מוזהרים ועומדים, וקבלנו התראה לשוב בתשובה ביום ראש השנה ע"י תקיעת השופר, שהוא להחריד לבב העם אל התשובה, כמאמר הנביא היתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו, וז"ל הרמב"ם פ"ג מהלכות תשובה הלכה ד' אע"פ שתקיעת שופר בר"ה גזירת הכתוב הוא רמז יש בו, כלומר עורו ישנים משנתכם ונרדמים הקיצו מתרדמתכם, וחפשו במעשיכם, וחזרו בתשובה, וזכרו בוראכם אלו השוכחים את האמת בהבלי הזמן, ושוגים כל ימיהם בהבל וריק, אשר לא יועיל, ולא יציל, הביטו לנפשותיכם, הטיבו דרככם ומעלליכם, ויעזוב כל אחד מהם דרכו הרעה, ומחשבתו אשר לא טובה, לפיכך צריך כל אדם שיראה עצמו כל השנה כולה, כאלו חציו זכאי וחציו חייב, וכן כל העולם חציו זכאי וחציו חייב, חטא חטא אחד הרי הכריע עצמו וכל העולם כלו לכף חובה, וגרם לו השחתה, עשה מצוה אחת, הרי הכריע את עצמו, ואת כל העולם כלו לכף זכות, וגרם לו ולהם תשועה והצלה, שנאמר וצדיק יסוד עולם, זה שצדיק הכריע את כל העולם כלו לכף זכות, והצילו ומפני ענין זה נהגו כל בית ישראל להרבות בצדקה ומעשים טובים, ולעסוק במצות מר"ה עד יוה"כ יותר מכל השנה, ונהגו כלם לקום בלילה בעשרה ימים אלו, ולהתפלל בבתי כנסיות בדברי תחנונים ובכיבושין עד שיאור היום עכ"ל הרמב"ם ז"ל:
והנה אחיי ורעיי היש חיך מתוק מזה, ולמה לנו כל המוכיחים נגד דברי הרמב"ם הללו, הלא כל דבריו כאש להלהיב להבת אהבת התשובה בלבות בני אדם, והירא והחרד לדבר ה' ששמעו, כי כל העולם תלוים בדין והוא עמהם, וכן המאזנים תלוי, וזכיות וחובות תלוים במשקל, וחוט המשקולת יורד כנגדו, ובידו להטות הכף איזה צד שירצה לזכות או לחובה ח"ו, הלא אם יתעצל בתשובתו מכריע כל העולם לכף חובה, דבר כי יהיה ח"ו, או חרב או שאר שפטים רעים, הלא הוא הרוצח אשר המית נפשות נקיים בעבור התעצלות תשובתו, כי העולם נידון אחר רובו, ואם שב בתשובה ועשה מצוה והכריע לכף זכות, הנה הוא מזכה רבים, ומציל כמה נפשות ממות לחיים, ואפשר שיגרום ביאת המשיח, וקרב הגאולה ע"י הכרעתו, ואז אשרי לו ואשרי לנשמתו.
(ד) ובזה נ"ל מה שנתקשו הראשונים, כיון שאדם נידון בכל יום מה יום של ר"ה מיומים, והרמב"ן תירץ שבר"ה נידון בבת אחת לזמן מרובה, כמו שבע שני הרעב ושבע שני השבע, ולדידי ההפרש שבכל יום האדם נידון עפ"י מעשיו ואינו נשפט בעון חבירו, ואף שנתפס בערבות היינו עבירות שבגלוי ומי שבידו למחות, אבל בר"ה נידון ונתפס עבור חבירו גם בעבירות שבסתר, ולא מטעם ערבות רק מטעם עולם נידון אחר רובו, ואפילו באומות נוהג הדבר שהעולם נידון אחר רובו אף דלא שייך בהו ערבות:
(ה) ויצא לנו מזה שיש חיוב תוכחה בימים הללו יותר מכל השנה, שבכל השנה אין חיוב תוכחה כי אם על עבירות שבגלוי, לפטור נפשיה מערבות, אבל בימים הללו הכל נתון בערבון, אפילו על עבירות שבסתר, וחוטא אחד יאבד טובה הרבה:
(ו) על כן עורו נא והתעוררו נא, חזקו ואמצו לאחוז במדת התשובה, לא מבעיא עבירות שבגלוי כמו לבישת שעטנז, שבעו"ה פשתה המשפחת בגד בוגדים בגדו, וקונין פשתן מן הבא בידם בלי חותם ב"ד, וחוטי קנבוס קונים מא"י ואפילו מישראל אם אין החוטין נטוים בביתו, אין כאן הכשר, וגם נותנים הבגדים לתפור לאומן אינו יהודי, וכבר גזרנו על זה בגזרת ב"ד, וכמה מכשולים כבר נמצאו ורחמנא ליצלן מעון חמור הזה, ואותיותיו מעידין על גודל עונשו, שעטנז אותיות שטן עז ויום אחד אם לבוש בשעטנז אין תפלתו נשמעת ארבעים יום, מאכלות אסורות מטמאים הנפש, והנה אימסר עלמא בידא דטפשאי, שהנשים סומכות עצמן על המשרתות ואינם בודקות אחריהן בעסקי מליחה אם היא נזהרת בהדחה לפני' ולאחרי', ובכלי מנוקב ולפזר מלח כראוי, וכמו כן אם מדקדקת בבשר וחלב, גם רעה חולה שנושאים כל מיני מאכל בסל אחד ובאותו סל לוקח בשר מבית הטבחים והסל מלוכלך בדם, ושוב ינשא בו מיני קמח והריפות, גם כשנושאים המאכלים להשוק ינשא בכלי אחד מאכלי בשר ומאכלי חלב וכל זה איסור גמור:
(ז) רבות כבר הוכחתי אשתקד, והודעתי עונשו ועכשיו צריך להזהיר, על שנתחדשו כמה מיני מטבעות שונות זו מזו, ויש מהם חריפות יוצאות בהוצאה ויש מהם אינם יוצאים והמה מלוים המטבעות שאינם יוצאים לפרוע זוזי חריפא, וכל זה איסור גמור ולמה נתמה על המס הגדול והמועל עלינו וזה פרי מעשינו מרבה הונו בנשך לחונן דלים יקבצנו מאן חונן דלים שבור מלכא:
(ח) חילול שבת שהמה הולכים לעייל חוץ לעיר או אף חוץ לעירוב, ונושאים משא ביום השבת, הנה המקיים שבת כהלכתא ניצול משלש פורעניות ואחד מהם שעבוד גליות והנה העונש הוא חילוף השכר, וע"י חילול שבת ניתוסף השעבוד:
(ט) ביטול תורה הנה חרות על הלוחות א"ת חרות אלא חירות מגלות, אבל עבור בטול תורה השעבוד מתרבה וכל זה גורם כובד המס, ובאמת הנשמע או הנראה מס כבד כזה בכל המדינות והמלכה שלנו לאורך ימים תחי' איננה אכזרית בטבעה, והיא מלאה חסד ורחמים כמפורסם מכשרון מדותיה ומן השמים הוא שניתן בלבה להכביד עלינו עול המס, ונחזי אנן ביתר המדינות המה משיאין בתם לתלמידי חכמים, וכאן אם תשב בתו עד שתלבין ראשה לא ישיאה לבחור בעל תורה:
(י) התמוטטות עמוד הדין מה נאמר ומה נדבר, פרקו עול התורה מעל צוארם, ומה אדבר מהמון עם ויד השרים וסגנים במעל הזה, והנביא צוח שמעו נא זאת ראשי בית יעקב וקציני ישראל המתעבים משפט ואת כל הישרה יעקשו, בונה ציון בדמים וירושלים בעולה, הנה ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה, וזה זמן רב שעול הגלות מתארך, והרב" מצפנ ל ואנו מרחקים הגאולה במעשינו הרעים ובמעלנינו אשר לא טובים, כי אין דין ואין משפט, וזה שהכתוב מתמה המתעבים משפט וגו' בונה ציון בדמים וירושלים בעולה, הכי אתם סוברים שמה שנאמר ציון במשפע תפדה היינו פסקי בעלי בתים אשר רוב פסקיהם בשביל איזה פני' או בשביל שוחד דמים או לכוונה אחרת ואמר המתעבים משפט, היינו דין תורה מתעבים לגמרי ואומרים בעל חשיבותייהו שהמה יהיו כפופים למשפטי התורה, אך לפעמים גם במשפטי ערכאות הבנוים ע"פ שכל אנושי עכ"פ יש בו צד היושר, ואמר הכתוב לא כן הוא אלא ואת כל הישרה יעקשו:
(יא) והנה גם זה גורם עול המס הכבד אשר הכשיל צוארנו כי הפורק ממנו עול תורה נותנים עליו עול מלכות, הנה אין הכוונה עול תורה הוא הלמוד, כי אדרבה היושב ולומד אין התורה עליו לעול, ואין לך נחת גדול מזה, ודדי' ירוך בכל עת, ומוצא טעם מתוק, אלא כונה על מי שיש לו משפט, שבדין תורה יצא חייב, וזה פורק ממנו עול תורה ונותנים עליו עול מלכות, ובאמת בכל גלות ישראל מעולם לא שמעתי מס כבד כמו במדינה זו בעהמען אבל גם זה לא נשמע בכל גלות ישראל שיהיו משפטי התורה נבזים ופוקרים בדין כמו כאן, ואם יאמרו הלא גם במושב הקהל יש לנו קצת אינן לומדים ויכולים לדון ד"ת. כשניתן להם קאמיסיאן. אומר אני לא כן הדבר, אם כבר הדבר מסור ביד הראשים ליתן קאמיסיאן ביד מי שירצו, שוב אף אם יתנו קאמיסיאן ביד הלומדים לא יצא לאור משפט, ויש לי מקרא מפורש על זה אך מתיירא אני לאומרו, ואם ח"ו עדיין יתנו כתף סוררת יעבור עלי מה לא אשא להם פנים וכעת כבודם הסתר דבר.
(יב) ועוד צאו וראו כמה מהם יש בקהל ויש ביניהם שני לומדים א שיש להם מורינו וחשבו כמה קאמיסיאן נותנים להם בשנה, ואף גם זו כשיש דבר קטן שאין בו בצע כסף זה נותנים לחלק הלומדים, וכשיש דבר גדול להרויח בו איזה מעות נותנים ליתר מהם, וקורא אני עליכם והבאתם גזול ואת הפסח ואת החולה, והבאתם את המנחה הארצה אותה מידכם אמר ה' וארור נוכל ויש בעדרו זכר ונודר וזובח משחת לה', והנה כל הצרות והרעות שעברו על קהלתינו ח"ו לא משנאת הקב"ה אותנו, אדרבה את אשר יאהב ה' יוכיח, והואיל וקהילחינו בארץ בעהמען היא ממש ראש גלות אריאל, ואין חסר מכל מדות טובות רק שתאחז במשפט ידם, ולכן מייסר הקב"ה אותם וקורא אני עליהם מקרא הכתוב בירמי', ואתה אל תירא עבדי יעקב נאום ה', כי אתך אני וגו' ואותך לא אעשה כלה, ויסרתיך למשפט וגו' דוק בקרא, דלא קאמר ויסרתיך במשפט, כי אם למשפט לומר שכל היסורים הוא למשפט להשריש בך מדת משפע:
(יג) עוד צריך אני להזהיר דבר אחד, הנה דבר זה שכיח בקהילתינו שמתרצים בזבל"א, והנה אחד מבע"ד תמיד בורר איש קשה ותקיף ומתוך כך שאי אפשר לחבירו למצוא תקיף כמוהו, ולכן אינו מתרצה בזבל"א, ובא הדבר לגדולים, אך תמיד השליש הוא המכריע, אלא שעפ"י רוב בקהילתינו הבוררים מתפשרים ומחוים דעתם בלי השליש, וגם אם בוררים שליש אינם שואלים את פי הבע"ד, והנה המה טועים בתרוייהו, כיון ששטרי ברורים הנהוגין כאן מבואר בהם בין לדין ובין לפשר, וגם מבואר בהם בהדיא שיהי' שליש, ממילא צריכין דעת הבע"ד מי השליש, וגם אי אפשר להם לגמור דעתם בלי השליש, הן אמת שוה דין מפורש בש"ע בסי' י"ג א' מבעלי דינין שאמר איש פלוני ידון לי, ואמר בעל דינו פציני ידון לי הרי אלו שני דיינין וכו' בוררים להם דיין שלישי, וא"צ שיהי' הדיין השלישי ברצון הבע"ד וכן מפורש שם בסוף ההגה"ה ואם השנים הבוררים יכולים להשוות עצמם יש אומרים דא"צ לברור שלישי. ומתוך אלו השני דיינין המפורשים שט כן המנהג כאן פראג, והנה כיון שכותבים בכל שטרי בירורים לדין והן לפשר פשיטא שצריכין הבע"ד להשליש, שהרי כתב הש"ך ס"ק א' עיין ב"ח שדקדק מלשון הטור דאם נתרצו בפשרה זבל"א וזבל"א אין הנבררים יכולים לברור השלישי בלא דעת בע"ד, נם מה שמשוים עצמם בלי שליש ג"כ טעות הוא בידם שהרי הטעם שיכולים להשוות עצמם בלי שליש כתב הסמ"ע משום דבתחלה קבלם עלייהו ע"ש, והיינו היכא שביררו סתם כל אחד אמר פלוני ידון ולא הזכירו משליש, אבל אם בתחילת הברירה הבע"ד צוח שרוצה שיברר תכף שליש שיהיה ג"כ אצל קבלת הטענות, פשיטא שאינם יכולים להשוות עצמם בע"כ של בעלי הדינים:
(יד) כלל העולה דבר זה שוב לא יעשה, והשליש יהיה ברצון הבעלי דינים, ודוקא יבררו שליש, ובפרט דשכיחי ג"כ אינשי דלא מעלי, ועורכי הדיינים, והבעל דין אינו בטוח בבורר שלו, ועקר סמיכתו על שליש נאמן דבר, ועבור זה שאינם שואלים דעתו על השליש אינו מתרצה על בוררים, ודנין בערכאות ולקתה מדת הדין:
(טו) כבר הזכרתי איסור רבית, והנה עוד דבר אחד אזכיר מה שנכשלים באיסור רבית גמור בשותפות שעושים העשיר עם העני זה בפרוטו וזה ברגלו, בהתעסקות גופו, הנה אפי' אם הם שוים בריוח ובהפסד יש איסור, אם אינו נותן לו שכר עמלו, וכאן בעיר הזאת ראיתי כמה שערות המבואר בהם בפירוש, שלא יהיה לבעל הממון שום הפסד, וכל אחריות ההפסד הוא על המתעסק, ובריוח חולקים וזהו איסור רבית ממש, אלא שנקרא צד אחד ברבית, שאם אין כאן ריוח כלל אין כאן רבית אם רבית צד א' מקרי רבית והוה אפילו רבית קצוצה ויוצא בדיינים, ועכ"פ רבית דרבנן הוא לכל הדיעות ובזה אינו מועיל אפילו נותן לו ש"ע:
(טז) והנה כל זה אם רק העשיר מניח מעות בשותפות והעני אינו מטיל לשותפות כלל, אבל אם שניהם מניחים מעות לשותפות, אלא שזה מניח הרבה וזה מנית כך מועט, יכולים לתקן לחלוק הריוח וההפסד כפי שירצו, ונעתיק בזה דברי הש"ע והגהת רמ"א לפי שיש לנו לומר מה שנתחדש לנו וז"ל הש"ע בסי' קע"ז סעיף ב' הנותן מעות לחבירו בתורת עיסקא דהיינו שחצי אחריות על הנותן וחצי על המקבל אסור שכל עסקא פלגא מלוה ופלגא פקדון נמצא שטורח בחלק הפקדון בשביל חלק המלוה לפיכך צריך שיתן לו שכר טרחו שבכל יום ויום מימי השותפות כפועל בטל וכו', במה דברים אמורים כשלא פסק עמו בתחילת העסק, אלא נתן לו למחצית שכר, אבל פסק עמו בתחלת העסק שכר טרחו בדבר ידוע אפילו בדינר מותר [הגה[ וכל זה כשאחד נותן המעות, אבל אם כל אחד נותן המעות, אפילו אחד מתעסקא לבד אין כאן עיסק, אלא הוה כשותפות בעלמא וכתב הש"ך בס"ק י"ג, אלא הוה כשותפות בעלמא וחולקין הריוח וההפסד באיזה ענין שירצו, ואין חוששין משום רבית עכ"ל, הנה מפשט לשון רמ"א היה מקום לומר שלא הקיל רמ"א, אלא כששניהם מניחים שוה בשוה בשותפות, שאז אין כאן ענין להיות רבית, אבל אם אחד מניח הרבה ואחד מניח מעט, וזה הממעיט הוא המתעסק, עדיין יש מקום לומר שאותו העודף דין עיסקא יש לו, שהוא פלגא מלוה וכו'. אבל האמת אינו כן, אלא אפי' אחד מניח הרבה, ואחד מניח מעט ג"כ הדין כן, וכן מבואר להדיא בשעריו של רב אלפס:
(יז) אמנם היינו אם עכ"פ יש חלק בין בריוח בין בהפסד לכל אחד, ואף שאינם שוים ויש לאחד חלק גדול בהפסד ולחברו חלק קטן, אבל שיהיה כל ההפסד על המתעסק לגמרי, א"כ חזר כל הסך מלוה, ואין כאן שותפות לגמרי, וכל הריוח שינתן לשני הוא רבית גמור:
(יח) ואם הדבר הזה פשוט מאוד אצלי, שע"כ לא התיר הרי"ף אלא משום שכל אחד מניח מעות ושותפות מקרי, אבל כאן לא מקרי כל א' מניח מעות שחזר כל הסך מלוה, מ"מ אמינא לך טעמו דהרי"ף מה שהתיר אף שאחד מניח הרבה ואחד מניח מעט, ואז לפי טעם הדבר תדע ששפיר דנתי וחלקתי כנ"ל:
(יט) ונראה שטעמו ונימוקו של הרי"ף הוא משום שאין כאן הלואה, דבשלמא בעיסקא שאחד אינו מניח לתוך השותפות כלל, והוא רק כשליח והריוח שנוטל וכן ההפסד שמפסיד הוא רק שנעשה שותף ע"י חצי הסך שנעשה עליו במלוה, דאי לאו שנעשה מלוה בידו מהיכא תיתי יהיה לו חלק בהפסד, והוא רק שליח ואינו שותף, אבל כשכל אחד מניח אף שאחד הניח סך מועט, מ"מ אין כאן מלוה ממ"נ אם חולקין ריוח והפסד לחצאין אין כאן:
ב לא"ה הדין כן בשלשה שהטילו לכיס זה מנה וזה מאתים וזה שלש מאות שחולקין בשוה, כמבואר בח"מ סי' קע"ו והוא ג"כ דעת הרי"ף ואם הוא נוטל יותר מחצי הריוח עדיין אין כאן מלוה, שאפילו א"ת שהלוהו עד לפי ערך חלק הריוח שנוטל, מ"מ כיון שנשאר גם להנותן איזה סך בשותפות, אף מועט דמועט עדיין היה להם לחלוק בשוה כדין שלשה שהטילו לכיס כנ"ל, ולמה זה המתעסק נוטל יותר, אלא ודאי שזה תנאי בעלמא ולא מטעם מלוה, זה הנלע"ד טעמים של רבינו האלפס בשעריו, אבל כשמקבל כל ההפסד חזר כל הסך מלוה, וכל הריוח שנותן הוא רק רבית, וביחוד שראיתי כמה שטרי שותפות שמשעבד המתעסק כל נחלאותיו על כל הסך או שנותן תכף ת"כ על כל הסך פשיטא שזה רבית גמור:
(כ) והנה אנשים הללו שבקי היתרא ואכלי איסורא, והלא שערי ההיתר פתוחים לפנינו להתנות שלא יהיה נאמן על הפסד הקרן כי אם בעדים, או להתנות שלא יתעסק רק במו"מ פלוני ואז כשמשנה ממילא האחריות עליו לבד:
(כא) וכמו כן נכשלים באיסור רבית, אלו שיש להם קרושפעדנץ עם יהודים במקומות אחרים זה פורע בעד חבירו כאן וזה בעדו כאן עד שיבואו לחשבון ומחשבים כל אחד יציאותיו עם הרוחים מיום ליום בלי שום היתר, ועוברים על כמה איסורים בשאט נפש, וכל הנותן ברבית נכסיו מתמוטטים וכל אחד יחשוב עם קונהו, ומכאן ולהלאה ישמור עצמו לעשות הכל עפ"י הוראת חכם מומחה בדיני רבית:
(כב) למצות היום אני חוזר מעשה הזמן גרמא דרשו ה' בהמצאו קראוהו בהיותו קרוב אפי' ליחיד שובה ישראל עד ה' אלקיך ועל התשובה מראש הבטחתנו וגדולה התשובה שמקרבת הגאולה ובא לציון גואל ב"ב אכי"ר: