דרושי הצלח· רבי יחזקאל לנדא
דרוש א - ליום א' דסליחות
ליום א' דסליחות
(א) דוד המלך ע"ה אמר עורה כבודי עורה הנבל וכנור אעירה השחר, נשתבח דוד המלך שהוא מעורר השחר, ואין השחר מעורר אותו:
הנה כמה מיני תשובות הם, והמעולה שבכלם תשובה מאהבה בלי שים פנייה אחרת, לא מיראת העונש ולא על מנת לקבל פרס, והפחותה שבתשובות היא תשובה מחמת יסורין, שכבר באו על החוטא, והנה בתהלים נאמר למנצח על אילת השחר, לומר כי הלילה יש בו אורה דהיינו אור הלבנה והכוכבים, ואימת היא חושך בעלות השחר אותו שעה אין חושך גדול ממנו, ואז מתגלה אור בוקר, כך הוא הגאולה כשיהיה הגלות בתוקף הצרה, אז הקב"ה נגלה וגואל אותנו, הרי שהשחר מרמז על הצרות. והנה בבחינת השב מאהבה צריך נסיון אם מחשבתו ברורה, כי אחר שהחוטא יודע שאי אפשר בלאו הכי, שאם לא ישוב דמו בראשו ויקבל עונשו, אם כן איך אפשר להשב לשוב מאהבה גמורה, בלי עירוב מחשבה זרה להנצל מעונש עבירה. אמנם הנסיון על זה, אם הוא בעצמו מקבל על עצמו היסורין, ואם כן הרי שאינו חושש להנצל מהעונש, שהרי גם אחר התשובה הוא מבקש היסורים, וזה נקרא אצלו יסורים של אהבה:
(ב) ודוד המלך קבל יסורים על עצמו, כמו שדרז"ל שנצטרע ששה חדשים וי"ג שנים היה מוטל על ערש דוי כמ"ש ערשי א מסה, וא"כ בודאי היתה תשובתו מאהבה, וכן מצינו צדיקים גדולים שקבלו יסורים על עצמם, כמו ר"א בר"ש שאמר בואו אחי ורעי, וטעמם היה למען תהיה תשובתם מאהבה גמורה, וזה שאמר דוד עורה כבודי וגו' אני מעורר השחר, שאני בעצמי מעורר עלי חשכת השחר, להביא יסורים על עצמי ואין השחר מעיר אותי, שאין הצרות מעוררים אותי לשוב, שזו המדריגה התחתונה מאד, וכמו שאמרו [עיין בפתח השער] רז"ל בשלהי מסכת יומא כתיב שובו בנים שובבים, וכתיב כי אנכי בעלתי בכם, נא קשיא כאן מאהבה או מיראה, כאן על ידי יסורים, הרי שתשובה שעל ידי יסורים אינו נכנס בגדר בנים, ובזה אמרתי בדרושי הקודמים פירוש הפסוק בירמיה, העבד ישראל אם יליד בית, מדוע היה לבז, כיון שכבר היה לבז, ובאו היסורים אפילו ישוב בתשובה, נשאר עבד לא מדרגת בן:
והנה למדרגת דוד המלך ע"ה קשה להגיע, וראיתי בני עליה והמה מועטים, אבל עכ"פ אחיי אם אין אנחנו במעלה ראשונה, למה נהיה אחרונים לשוב במדרגה התחתונה:
(ג) עכ"פ נעשה דרך מיצוע לשוב מירא' קודם בא העונש בפועל, וגם בתשובה מיראה לאו כל אפין שוין, והמוקדם משובח כי כל עוד שמתאחר הזמן ויום הדין קרוב, כבר מקרי מחמת יסורים שהרי ליום הכסא יבוא לפקוד פקודת כל אדם, וספרי חיים וספרי מתים פתוחים, ואם כן ראוי להקדים לשוב באמצע השנה, לא בשלהי אלול, וזה גם כן כוונת דוד, אני מעיר השחר שאני מעורר עצמי באמצע השנה, ואיני ממתין על ימי הסליחות, שאז כבר הגיע הזמן לקום בשחר, ואז השחר מעיר את האדם, והנה בעוה"ר אנחנו גם זה לא עשינו, וכל השנה לא נתעורר משינת האולת, אשר תסלף דרכו של אדם, ועכ"פ האידנא שכבר קרוב יום הדין, דרך שלשת ימים נלך בדרך המלך מלכו של עולם, מי יודע ישוב וניחם, ואם לא עכשיו אימתי, טרם יבא המלך לישב על כסא הדין:
(ד) ובזה אמרתי פירוש הפסוק בפרשת כי תצא כי יהיה בך איש אשר לא יהיה טהור מקרה לילה, ויצא אל מחוץ למחנה:
לא יבוא אל תוך המחנה, והיה לפנות ערב ירחץ במים, וכבוא השמש יבוא אל תוך המחנה, הנה עבירה גוררת עבירה ואל יצטער אדם על עבירה שבא לידו בשוגג, אלא שסופו לעבור במזיד, אם לא יתן לב תיכף לשוב על השוגג, והנה אמר הכתוב שאם יהיה בך איש אשר לא יהיה טהור, ואף שהוא מקרה לילה, שבא לידו במקרה בלי כונת רשע אם לא ישוב, סופו ויצא אל מחוץ למחנה, שיעבור עבירה במזיד ויעבור על לא תעשה, בזה יוצא חוץ למחנה הקדושה, ויוצא חוץ למקום הקליפה, כי הקדושה נקרא תוך ופנים, והקליפה הוא מבחוץ סביב רשעים יתהלכון, וע"י השוגג יביא לידי עבירה בפועל במזיד, או עכ"פ אם לא יעבור בידים, עכ"פ לא יבוא אל תוך המחנה, ויעבור עבירה בשב ואל תעשה, כביטול מ"ע שע"י קיום המצות תמיד הוא בא לתוך המחנה להוסיף קדושה, אבל זה שכבר שלט בו הטומאה, ונדבק בו ע"י השוגג, עכ"פ מושכו ואינו מניחו לקיים מ"ע כתיקונה:
(ה) אי נמי כי יהיה בך איש אשר לא יהיה טהור, שמתחלה אין כח ביצה"ר להכשיל את האדם בפועל שיעשה עבירה בקום עשה, אבל מתגבר עליו להביאו לידי עצלות, מלקיים מ"ע בקום עשה, ומפיל עליו תרדמה, וביחוד לקום בבוקר לעבודת הבורא, לקיים ק"ש בזמנה, ולהתפלל עם הציבור, וכן בנתינת צדקה לעניים וזהו איש אשר לא יהיה טהור שע"י קיום המצות בא לידי טהרת הנפש, וזה שנתעצל בקיום מ"ע לא יהיה טהור, ושוב כיון שנאחז בזה ברשת היצר, שוב אין לו שמירה, כי ע"י קיום המצוה בורא מלאך קדוש המשמרו מהחטא, וכמ"ש מצוה בעידנא דעסיק בה מגנה ומצלי מן החטא, ושוב בא לידי מקרה לילה, מעשה הרשעים נמשל לחושך ואישון וחשכת לילה ובא לידי עבירה בפועל, אך לא בתמידות רק מקרה לילה:
(ו) והנה ע"י עבירה אדם נדחה ממחיצתו שבקדושה כי על ידי העבירה פוגם בנשמתו ונעשה בעל מום או עור אם פגם בראות עינים בהתבוננו והסתכלו בעריות, או פסח אם אץ ברגלים חוטא ורגליו לרע ירוצו, וכן בכל אבר שחוטא נעשה מום בנשמתו, וכל אשר מום בו לא יקרב אל הקודש פנימה, אך דרכו של הקב"ה להעביר ראשון ראשון, והעבירה הראשונה אינה בחשבון, ולכן עדיין לא נדחה ממחיצתו כי ה' העביר חטאתו, ואף שבשעה שעובר העבירה ברגע זו ודאי יצא לחוץ, אבל תיכף אחר העבירה הקב"ה רב חסד ומעביר העון, וזה שאמר אם נכשל פ"א בל"ת ונקרא מקרה, שוב ויצא אל מחוץ למחנה שעבירה גוררת עבירה, ויעבור עוד הפעם ויהיה הרושם ניכר מום קבוע בנשמתו, ויצא אל מחוץ למחנה שכינה, והנה זה שחטא כבר שלש פעמים דהיינו לא יהיה טהור ומקרה לילה ויצא אל מחוץ, שוב לא נשאר בו רושם קדושה, כי האדם כלול מנפש רוח ונשמה, ובפעם אחת פוגם נפשו, ושנית פוגם רוחו, ושלישית פוגם נשמתו אם כן שוב אין לו דבר המעכבו ומעוררו לקדושה לשוב בתשובה, ולכן אמר לא יבוא אל תוך המחנה, כי בחטאו במקרה כיון שעדיין עומד במחנה שכינה בקל ישוב אבל זה שכבר יצא, והרי ברשות הקליפה לא יבוא מעצמו אל תוך המחנה, כי אם ע"י אימה או יסורים שיחזירהו, ואמר הכתוב והיה לפנות ערב, שאם כל השנה מקשה לבו, עכ"פ לפנות ערב של השנה, בשלהי דקייטא בסוף אלול שאימת יום הדין לפניו ראוי שישוב וירחץ במים, המה מי טהרת התשובה, שנקראו מים טהורים, ועיקר הכל בדמעות כי בעו"ה ברוב פשעינו לא יספיקו כל ימינו לסבול סגופים והפסקות גדולות די משקל תשובת הכתוב, ואנחנו חלושי כח, ואין בנו כח לסגף עצמנו בסיגופים גדולים כאשר עשו דורות שלפנינו הפסקות גדולות של ג' וד' ימים, ויש שהתענו משבת לשבת, ואנחנו לא נדע מה לעשות, ובמה יכופר עון, עכ"פ דמוע תדמע עינינו בכי ותחנונים:
(ז) ואמרתי רמז בפסוק בפני כותים כל דבר אשר יבוא באש תעבירו באש וטהר וגו', וכל אשר לא יבוא באש תעבירו במים, הנה הגוף נקרא כלי כי היא כלי להנשמה, ואשר התגעל גופו בגיעולי כותים ע"י טומאת פשעיו אמר, כי מי שיש לו כלי חזק וגוף בריא הראוי לסבול סגופים ותעניות, יקיים דברי הצומות, וזהו תעבירו באש, שהוא תגבורת חום הטבעי בתעניות, וכל אשר לא יבוא באש שהוא איש חלש וכשל כח הסבל, עכ"פ תעבירו במים, להוריד דמעות כנחל. וכבסתם בגדיכם ביום השביעי וטהרתם, שעכ"פ תראו שביום הראשון לחודש השביעי, והיו בגדיך לבנים וטהרתם, וזה שאמר הכתוב והיה לפנות ערב של השנה ירחץ במים יבכה על עונותיו מאד, וכבוא השמש יבוא אל תוך המחנה, הזהירו הכתוב שכבוא השמש לא ישאר עומד מחוץ למחנה כי אז ח"ו אבדה תקותו, והרמז הוא:
(ח) הנה הכל בו הביא מדרש והובא ג"כ ביפה תואר פ' אמור, שבר"ה השטן עומד ומקטרג על ישראל שחטאו, והקב"ה אומר לך והביא עדים, והוא הולך ומביא החמה, והקב"ה משיבו לא יקום עד אחד באיש לכל עון ולכל חטאת, לך והבא עוד אחר, והוא הילך להביא הלבנה, ואינו מוצאה שהיא מתכסה בו, וא"כ עיקר סמיכה שלנו שאין השמש נאמן להעיד יחידי, והנה במסכת קידושין (דף ס"ו ע"ב) מקוה שנמדד ונמצא חסר, כל טהרות שנעשו ע"ג ר"ט מטהר ור"ע מטמא, אמר ר"ט משל לעומד ומקריב ונודע שהוא בן גרושה שעבודתו כשירה, אמר ר"ע משל לעומד ומקריב ונודע שהוא בעל מום שעבודתו פסולה, אמר ר"ט נראה למי דומה וכו', התחיל ר"ע לדון מקוה פסולה ביחיד, ובעל מום פסולו ביחיד וכו', וקאמר האי בעל מום שפסולו ביחיד ה"ד, אי דקא מכחיש ליה מי מהימן וכו', ואמר אביי לעולם דמכחיש ליה, ודאמרת אמאי מהימן דאמר שלח ואחוי לך, והיינו דקתני מקוה פסולו בגופו, ובעל מום פסולו בגופו, הרי היכא דפסולו בגופו יחיד נאמן, דמצי למימר שלח ואחוי לך, וא"כ אם האדם שב בתשובה ואז אף שעדיין לא עשה כל משקל תשובת המשקל, עכ"פ העביר ה' חטאתו, ושוב אין פסולו בגופו ואין יחיד נאמן, אבל אם לא שב ועדין עונותיו על עצמותיו, ומום בו ופסולו בגופו אז היחיד נאמן, וכל זמן שמום בגופו כל אשר מום בו לא יקרב, ועומד חוץ למחנה שכינה, אבל אם בא אל תוך המחנה, א"כ כבר עבר מומו, וזה שאמר הכתוב והיה לפנות ערב ירחץ במים קודם ר"ה, ואז וכבוא השמש דהיינו בר"ה שהשמש בא יחידי להעיד, יבוא אל תוך המחנה, ואין פסולו בגופו, ולא שייך לומר שלח ואחוי לך, ואז אין השמש נאמן ביחידי, אבל אם ח"ו עודנו בחוץ פסולו ביחיד.
(ט) ויד תהיה לך מחוץ למחנה ויצאת שמה חוץ ויתד תהיה לך על אזנך והיה בשבתך חוץ וחפרת בה ושבת וכסית את צאתך, הנה רז"ל אמרו היכי דמי בעל תשובה אמר ר' יהודה כגון שבאת דבר עבירה לידו פעם ראשונה ושניה וניצול ממנה מחוי ר"י באותה אשה באותו פרק ובאותו מקים, הנה הרב בעל עוללות אפרים כתב בפסוק הציבי לך ציונים, שימי לך תמרורים, שיתי לבך למסילה דרך הלכת שובה בתולת ישראל וגו', וזה תורף דברי הרב בקיצור, כי כל מעשה אשר יעשה האדם נקרא הולך עם מעשה הטוב, נוכח ה' דרכו והולך ואור ומתקרב לשכינה ושכינה מתקרבת אליו, ועי"ז מתדבק בשכינה, ועל זה אמר הכתוב ולדבקה בו, והחוטא והעובר עבירה ג"כ נקרא הולך חשכים ואין נוגה לו, והוא הופך פניו מהשכינה ומתרחק, וע"ז נאמר כי פנו אלי עורף, וכן השכינה מתרחקת ממנו, ואלו ב' דרכים הפוכים האחד דרך החיים, והשני דרך אופל וצלמות, והבעל תשובה צריך לשוב באותו דרך שנתרחק, וע"ז אמרז"ל באותה אשה באותו מקום:
(י) וע"ז רמזו בחזירתו פרע הקפותיו, כי החוטא לוקח בהקפה ע"ד החנוני המקיף, וז"ש הנביא הציבי לך ציונים שובי דרך הלכת, שאף אז נתגבר עליך היצה"ר והכשילך, עכ"פ תדע באיזה דבר נכשלת ובאיזה מקום, שמו תמרורים, נלע"ד שעכ"פ אף אם אין בך כח לשוב, תכף בפועל עכ"פ יהיה לך מעשה העבירה מר לך כלענה, לא כאלו העושים העבירה בכל הנאתם ותאותם בשמחה, כמוצא שלל, שימי לבך למסילה דרך הלכת, שובי בתולת ישראל ע"כ דברי הרב, וא"כ אפשר ג"כ לפרש שדברי הפסוק הנ"ל ויד תהיה לך מחוץ למחנה ויצאת שמה חוץ, שאותו מקום שחטא יהיה קבוע בלבו, ויצאת שמה חוץ, כדי שתהא התשובה באותו מקום:
(יא) אמנם אני אומר שרבים טעו בדברי ר' יהודא, שאמר באותו מקום באותה אשה, שכוונת ר' יהודא שהבעל תשובה ישתדל שיבוא עוד הפעם העבירה לידו ויפרוש ממנה, על דרך שאמר דרך הלצה מקום שבעלי תשובה עומדין וכו', כי הצדיק אסור לו להתיחד, והבעל תשובה מותר כדי שתהיה תשובה שלימה, ואני אומר ח"ו לומר כן, לא מיבעיא בדבר ערוה ח"ו להתיר לבעל תשובה להתיחד ולעבור על דברי תורה, ומצוה הבא בעבירה הוא, ואדרבה הבע"ת צריך לעשות גדרים להוסיף שמירה על שמירתו, וכל אדם צריך ליזהר מיחוד, ורוב העולם טועים טעות שסוברים שאיסור היחוד תלוי במעשה, שאם עבר ע"י יחוד זה ובא לידי זימה עביד איסור אבל אם לא בא לידי זימה אז למפרע אין שום עבירה ביחוד, אבל אין הדבר כן אפי' לא עלתה על מחשבתו הרהור עבירה מ"מ אם היה עם ערוה ביחוד, כבר עבר איסור דאורייתא, שהתורה אסרה איסור יחוד דאשת איש, ורבנן גזרו על הפנויה:
(יב) והנה בתחלת בואי הנה, צרפתי עמי הרבנים ב"ד מו"ש, וגזרנו שלא להחזיק משרתת א"א בביתו, אפי' הזקינה ביותר, חוץ מינקת, ובעוה"ר נפרץ הדבר, ונעשה להם כהיתר ואי אפשר להם להזהר מיחוד, וזה ימים לא כביר דברתי עם הרבנים הנ"ל, והסכימו לדרוש ברבים ולהוכיח ע"ז ולגזור מחדש על הדבר, ודעו נא רבותי כי אם הב"ד גוזרים על דבר הוא איסור חמור מאד ודברי תורה יש בהם עשה ול"ת, וכל העובר על דברי חכמים היה בימים הקדמונים חייב מיתה, ואין לך אלא ב"ד שבימיך, ובעוה"ר העולם עוברים על גזירת ב"ד, וכבר זה יותר משנתים הוכרז באיסור ב"ד על המנעלים הצבועים ושאר מיני צבועים, רק הקהל חידשו בה, שאותן שכבר נעשו בהיתר קודם גזירה, ישארו בהיתרן, והנה עתה זה זמן רב, ובודאי לא נשאר זכר מן הראשונים, וכמה הולכים במה שנעשה אחר ההכרזה, ועוברים על גזירת ב"ד, והנה הם אין רוצים ללכת במנעלים פשוטים, והקב"ה משלם מידה כנגד מידה ובעוה"ר מתים הילדים והמה צריכים לילך יחף ז' ימים, ובעו"ה גם מזה יש להוכיח שבאבילות המה יושבים על ספסלים, ועל כרים וכסתות ורובם נכשלים גם בזה בתשעה באב:
(יג) ונחזור לראשונים ח"ו לומר שמותר לבע"ת להתיחד, כדי שתהיה תשובתו שלימה, ולא מיבעיא בדבר ערוה, שאיסור היחוד אסור מצד עצמו, ואיך נתיר לו איסור דאורייתא, אלא אפי' בשאר עבירות ג"כ אני אומר אדרבה ראוי לבע"ת להתרחק עצמו מכל הדרכים שיש בהם מבוא שיכול לבוא לידי עבירה, ויעשה משמרת למשמרת כיון שכבר נכשל, אם ח"ו יבוא לידו אולי יכשילנו היצה"ר ודוד המלך בקש בחנני, ולסוף נתחרט ע"ז, ומה שאמר ר"י היכי דמי בע"ת כגון שבאת דבר עבירה לידו פ"א וב', אם היתה כונת ר"י שזה עיקר מצות התשובה, הוה ליה למימר ה"ד תשובה שתבוא ד"ע לידו וכו', אלא ודאי עיקר התשובה להתרחק מדרך זה, אלא ר"י קאמר ה"ד בעל תשובה שכבר הוא בעל ואדון התשובה שיש לבטוח בו שלא ישוב עוד לכסלה, שבאת דבר עבירה לידו וכו', פי' בא במקרה בלי כונה לידו וניצול, וכיון שניצול והתאפק ודאי הוא בעל תשובה, וזה כונת הפסוק ויד תהיה לך מחוץ למחנה ויצאת שמה חוץ, והך ויצאת דבוק אדלעיל, וכאלו אמר מחוץ למחנה אשר יצאת שמה חוץ, אותו מקום יהיה זכרו קבוע בלבך לשמור מאד ממקום הזה, והיה בשבתך חוץ אם יזדמן במקרה, ולכן אמר והיה בשבתך ולא אמר וישבת שמה וגו' וחפרת מלשון בושת שתבוש ממעשיך הראשונים, ותזכור מעשיך הראשונים, כי כן ראוי לקיים וחטאתי נגדי תמיד, ושבת בתשובה שלימה, וכסית את צאתך, כי עבירה נקראת צואה, ע"ד כי אם רחץ ה' צואת בנות ציון, וע"י התשובה היא מכוסה.
(יד) עוד נלע"ד יהיה לפנות ערב ירחץ במים, וכבוא השמש יבוא אל תוך המחנה, אוי לנו כי פנה היום, נטו צללי ערב, וכבר כלו כל הקיצין, והדבר תלוי בנו, היום אם בקולו תשמעו, והדבר תלוי בתשובה, ובעוה"ר ע"י עצלות שלנו מתארך הגלות, ומשיח נקרא שמש כמ"ש כסאו כשמש נגדי, והנה כתיב שובו בנים שובבים כי אנכי בעלתי בכם, ולקחתי אתכם אחד מעיר ושנים ממשפחה, ובשלהי יומא מוקי רישא דקרא מאהבה ומיראה שעדיין בנים נקראו, וסיפא דקרא כי אנכי בעלתי בכם מוקי ע"י יסורין שאז אבדו שם בנים ונקראו עבדים, והנה קשיא לי שבכל ד' לשונות שמשמש כי לא מצאתי פתרונו כאן, ונראה שהוא לשון אם, לפי שסיפא דסיפא ולקחתי אתכם אחד מעיר, ואם ח"ו באנו לפרש האי קרא כפשטי', וכדברי ריש לקיש בשלהי חלק הוא כליון ח"ו, אך ר' יוחנן סבר שם לא ניחא למרייהו דאמרת עלייהו הכי, אלא אחד מעיר מזכה כל העיר, ונראה דאלו ואלו דברי א"ח, שהכל לפי הגאולה, אם הגאולה על תשובה מאהבה, או אף מיראה אחד מעיר מזכה כל העיר, אבל אם ח"ו הגאולה ע"י תשובה שע"י יסורין, וכמו שאמרו הקב"ה מעמיד עליהם כהמן, אז ח"ו האי קרא כפשטי', וא"כ הכי פירושו דקרא שובו בנים כו', שתראו שתשארו בגדר בנים, כי מלשון אם אנכי בעלתי שאם לא ישובו אפי' מיראה, ותמתינו עד שאנכי בעלתי בכם ע"י יסורין, אז ולקחתי רק אחד מעיר, ולכן תראו לשוב מעצמיכם:
(טו) ואחר העיון נראה שזה דעת ר' לקיש, אבל לדעת ר"י אפי' בתשובה גרועה לא ניחא למימר כך, ולכן אמר לא ניחא למרייהו, לא מיבעיא אם עושין תשובה מעונה שנקראו בנים, אלא אפילו ע"י יסורים שהקב"ה נקרא מרייהו, בגדר אדון על עבדיו, לא ניחא למימר הכי, והנה א"כ לדברי ר' יוחנן צריכין אנו לפרש האי קרא, נראה דיש כמה מדריגות בתשובה, אם תשובה מאהבת ביראו כאשר ראוי לחושבי ה', לחשוב כמה טובות הבורא עליו וכמה חסדים, ראוי להתלהב כל היום לדבקה בו, גם בלילה בשכבו על משכבו תדבק נפשו באהבת הבורא, וזו היתה מעלת דוד המלך אם זכרתיך על יצועי באשמורת אהגה בך דבקה נפשי וגו' זו היא מדרגת בני עליה והמה מועטין, מדרגה ב' תשובה מיראה ויש בזה ב' מדריגות, אם מיראה דהוא רב ושליט וידע שהכל בהשגחה פרטית ואיננו מתירא מן היסורים, אדרבא הוא מתירא מרוב שפע הטוב אשר מקבל כי יודע כי לא במקרה והכל בהשגחה והוא יודע נגעי עצמו שאינו ראוי לזה, וא"כ פן הוא מצד ומשלם לשונאיו על פניו להאבידו, ובזה לא ישאר לו שם ושארית לעולם הבא, וזהו העשירות והשפע שיש לו הוא עצמו עונש כרת האמורה בתורה שע"י זה נכרת מהעוה"ב, ומורא זו ראוי שיעלה על כל העשירים והנגידים, פן עושר שמור לרעתו, לא כאשר ראיתי בעוה"ר מתגאים בעושרם:
(טז) והנה יראה זו היא מדה טובה, ואית יראה פחותה שמתירא מחמת שלא יבואו עליו יסורים בעוה"ז, אם כן הוא עובד מיראה פחותה בשביל עסקי עוה"ז, אבל אכתי משובח שנתן הדבר על לבו, אף שלא ראה רעה מימיו וכל ימיו שמח בטובה ואיננו מכת שנאמר וישמן ישורון ויבעט, ואית יראה פחותה מזה, שלא נתן הדבר אל לבו עד שראה יסורים באים על אחרים מחמת מעשה עבירה, והוא יודע בנפשו שגם הוא מנוול ברשע כחבירו, ואפשר גרוע ממנו ומקדים לשוב קודם תבוא פורעניות עליו ממש, ועל זה נאמר הכרתי גוים נשמו פנותם וגו', אמרתי אך תראו אותי תקחו מוסר, ויש גרוע מזה שאינו לוקח מוסר מפורעניות אשר בא על אשר לא מבני ישראל המה, אבל בראותו פורעניות על קצת מאחיו העבריים הוא לוקח מוסר ושב בתשובה, ותשובה זו ראוי להקרא בגדר תשובה מיראה, ובגדר תשובה ע"י יסורים שהרי עדיין לא באו יסורים עליו ונקרא יראה, אבל כבר ראה יסורים בבני גילו ונקרא ע"י יסורים, ועל תשובה זו אמר ר' יוחנן לא ניחא למרייהו וכו' אלא אחד מעיר מזכה כל העיר, שע"י יסורים שבאו על אחד מהם כולם נתנו לב לשוב בתשובה, אבל אם ח"ו גם ע"י זה אינם שבים בתשובה, עד שח"ו יבואו על גופו ממש, זו היא הפחותה שבתשובות, ונחלקו ר"א ור"י אם תוכל לקרב הגאולה:
(יז) והנה נחזי אנן הלא אם נשוב תשובתו כבר עד מדרגה אחת פחות מתחתונה שכבר באו יסורים על קצת מבני עמנו במיתת ילדים ר"ל, עלה מות בחלונינו, והנה אם אחד בעיר מזכה כל העיר, שראוי תיכף בבוא יסורים על אחד מעיר שישובו כל בני העיר, ק"ו שבאו על רבים מבני העיר, ראוי לנו לירא וליקח מוסר וממ"נ אותן האנשים ששתו כוס הפורעניות, לא יהיו ח"ו בכלל מקשה לבו וישוב ונחם, והשאר פשיטא ופשיטא שראוי להם לירא ולשוב עכ"פ מיראה זו, כי חנון ורחום ה', ויקבל גם תשובה זו:
ולכן אנחנו כולנו העומדים פה בבית ה' לכו ונשובה אל ה', עד אשר לא תחשך השמש וטרם יבוא יום הדין הגדול והנורא הסמוך, שאם נשוב בתשובה השמש לא תחשך, ונקרא ר"ה יומא אריכתא, כי כולו יום מצד מדת הרחמים, ובחסד הנקרא יממא ושרגא, ואין בו מדת לילה מצד מדת הדין כלל, בכן לכו ונלכה באור ה' הולך ואור עד נכון היום, יומא דריש שתא יצא כנוגה צדקנו, אבל הרשעים אשר במחשך מעשיהם, ואפילו עתה ימאנו ח"ו לשוב, להם היום ההוא יום אופל וצלמות:
(יח) וע"ז נאמר הוי המתאוים את יום ה', למה זה לכם יום ה' הוא חושך ולא אור, וארז"ל בפ' חלק דרש ר' שמלאי משל לתרנגול ועטלף, שהיו מצפים לאור, אמר לו תרנגול לעטלף אני מצפה לאור שאורה שלי היא, אתה למה לך אורה, הנה יום ר"ה נקרא אור וכמו שדרשו רז"ל לדוד ה' אורי וישעי אורי בר"ה, ותרנגול הנה נתן לשכוי בינה להבחין בין יום ובין לילה, יום נקרא מעשה הצדיקים, ולילה מעשה הרשעים, וכשארז"ל בפסוק ויקרא אלהים לאור יום וגו', ועטלף נקרא הרשע, אשר אין לו עינים לראות וכל ימיו הולך חשכים ואין נוגה לו כלל, שבשום פעם אין שום הירהור תשובה בלבו, והנה הכל מצפים על ר"ה לשמוח ביו"ט ומצאו להם מקרא שעזרא אמר אכלו משמנים ושתו ממתקים כי חדות ה' הוא מעוזכם, ולא נתנו לבם שמתחלה החזירם בתשובה, והבטיחו להוציא נשים נכריות ויש אשר הולידו בנים, ועזרא פסלם מלבוא בקהל וקבלו עליהם, אם היו רוצין עתה לאסור לאחד אשתו עליו, אשר יש לו עמה אהבת נעורים, וק"ו לפסול לבנו לא היה שומע, ועכ"פ הכל שמחים בר"ה, ולובשים בגדים חדשים הכל לכבוד יו"ט, וזה משל לתרנגול ועטלף שמצפים לאור, שהצדיקים והרשעים מצפים לר"ה, ותרנגול אומר לעטלף אני מצפה לאורה שאור שלי היא, שחזרתי בתשובה, אבל אתה שאתה נתון בחושך בתענוגי עוה"ז למה לך אור שאין לך שום אור בר"ה:
(יט) ונחזור לראשונים ואומר אני הנה רז"ל אמרו במס' ר"ה כאשר פירשו לנו י"ג מדות של רחמים, ה' ה' אני הוא קודם שיחטא האדם, ואני הוא לאחר שיחטא האדם ויעשה תשובה, הרי שמה שמקבל הקב"ה בתשובה, הוא אחת ממדותיו במדת הרחמים ומכלל שמצד מדת הדין אין לקבל בתשובה, ומצינו בפסיקתא ובויקרא רבה אמר ר' אחא ור' אבין בר' בנימין בשם ר' אבא גדול כחה של התשובה שמבטלת את הגזירה ומבטלת את השבועה, שבועה דכתיב חי אני נאום ה' כי אם יהיה כניהו וגו', וגזירה דכתוב כה אמר ה' כתבו את האיש הזה ערירי, וכתיב ובני יכניה אסיר בנו שאלתיאל בנו א"ר תנחום בר' ירמיה אסיר זה הקב"ה שאסר עצמו בשבועה, שאלתיאל ששאל לב"ד של מענה על נדרו, הרי שב"ד של מעלה התירו השבועה ע"י התשובה, והרי ב"ד של מעלה מצד מדת הדין הוא, ולא מצד הרחמים, ואעפ"כ הועיל תשובה:
(כ) ונראה שהנה כל ספרי מוסר מלאים מגדר תשובת המשקל, והרואה יראה יסורים שצריך הבע"ת וסיגופים קשים ממות תעניות לאין מספר אשר כל ימינו בהפסקות של שלשה וארבעה ימים לא יספיקו, ומלקיות הכל כמשקל העונות, וא"כ ח"ו אבדה תקותינו, והרי מצינו תשב אנוש עד דכא, שאפילו בשעת מיתה מועיל תשובה וחרטה, ונלע"ד דודאי גם מצד הדין מועיל תשובה, אבל תשובת המשקל וצריך סיגופים והפסקות גדולות, אבל מצד מדת הרחמים מועיל תשובת החרטה והוידוי והבכי, ולכן רחמנא לבא בעי שמצד מדת הרחמים אחר כוונת הלב הן הדברים:
ובזה נלע"ד פי' הפסוק רחמיך רבים ה' כמשפטיך חייני, והאי קרא לאו רישא סיפא, שהתחיל ברחמים, ומבקש שיחייהו במשפט, ומשפט אינו רחמים אך הוא הדבר שכתבתי לעיל, שדוד אמר עורה כבודי וגו', שהוא מעיר השחר שמקבל על עצמו יסורים ותשובתו מאהבה לא מיראת היסורים, אדרבה הוא עונה בצום נפשו ושכב לארץ, ועשה בעצמו סיגופים גדולים, ולכן אמר הן אמת כי רחמיך רבים, ואתה מקבל בתשובה מצד מדת הרחמים בלי סיגופים אבל אני מבקש כמשפטיך חייני, שאני רוצה לסגף עצמי באופן שאפילו במשפט מועיל תשובה:
(כא) והנה פשוט שמי שכבר באו יסורים עליו כבר נמסר ביד מדת הדין, וא"כ זה אם רוצה לשוב צריך סיגופים גדולים, וכבר כתבתי שתשובה שע"י יסורים בזה נאמר כי אנכי בעלתי בכם וגו', וסיפא דקרא ולקחתי אתכם אחד מעיר וגו' וכפשטיה דקרא הוא ח"ו כליון בעת הקץ, ואין זה כבודו של מלך המשיח למלוך על מתי מעט, רק ברוב עם הדרת מלך המשיח, שנשוב מאהבה או אף מיראה, וימצא מחנה ישראל בשלימות, ולכן הקב"ה ממשיך הגלות זמן ארוך, כי אינו רוצה באבדן עמו ח"ו וממתין על תשובתנו, וגם כבר כתבתי שתשובה בסיגופים נרמז בכל דבר אשר יבוא באש תעבירו באש, שהוא רמז לתעניות גדולות, ותשובה ע"י חרטה וידוי ובכי נרמז בסיפא דקרא וכל דבר אשר לא יבוא באש תעבירו במים, וע"פ דרכינו שמי שכבר שלטו בו יסורים. כבר שלט בו מדת הדין, ולזה לא סגי בלי סיגופים גדולים, נדרש האי קרא כמין חומר, כל דבר אשר יבוא באש, דהיינו כפי תשמישו כך הכשירו, שכלי שנשתמש בו ע"י האור הגוף נקרא כלי ואם כבר נשתמש ע"י האור שכבר שלט מדת הדין הנרמז באש בגופו, וא"כ תשובתו ע"י יסורים, וצריך שתשובה רצויה גם עפ"י מדת הדין, א"כ תעבירו באש שצריך תשובת המשקל, לכוף עצמו וללבן גופו באש התענית, וכל אשר לא יבוא שלא נשתמש עדיין ע"י האור ולא באו עליו יסורים, ואכתי רחמי שמים עליו, תעבירו במים ודי לו תשובה הוידוי והבכי הנמשל למים, להוריד כנחל דמעה, וטהר מצד הרחמים מימי החסד, באופן שמי שנטהר במים בלי אש בודאי אין תשובתו על ידי יסורים:
(כב) ובזה נבוא לביאור הכתוב, והיה לפנות ערב ירחץ במים, וכבוא השמש יבוא אל תוך המחנה, כונתו לפנות ערב על זמנינו זה, כי פנה היום בגלות ועוד יותר מחצי יום, ונטו צללי ערב של יום השני, וכלו כל הקיצין עבר קציר כלה קיץ ואנחנו לא נושענו, ונתן הכתוב עצה, כי הכל תלוי בתשובה, ואמר ירחץ במים, שתהא תשובתו בעמדו במדת הרחמים שסגי במים, דהיינו חרטה וידוי בבכי ותחנונים, ולא יצטרך לסיגופים, וא"כ מכלל שתשובתו היא מאהבה, או לכל הפחות מיראה אבל נא ע"י יסורים דאי הוי ע"י יסורים היה צריך סיגופים, וכיון שתשובתו בלי יסורים. א"כ נתקיים רישא דקרא שובו בנים בנים אנחנו לה' אלהינו, ואז הייתור וכבוא השמש דהיינו ביאת משיח צדקנו הנקרא שמש, כדכתיב כסאו כשמש נגדי יבוא אל תוך המחנה שיבוא משיח תוך מחנה שלימה של ישראל, ולא יהיה ח"ו אחד מעיר ושנים ממשפחה, שהוא כליון המחנה ח"ו, כי אם ישאר מחנה ועדה שלימה:
(כג) עוד נלענ"ד והיה לפנות ערב ירחץ במים, וכבוא השמש יבוא אל תוך המחנה, עד אשר לא תחשך השמש, דרשו בשלהי מסכת שבת על יום המיתה, שאז חשך שמשו וביאת אורו של אדם והנה אם האדם זכה נתקיים ובא השמש וטהר טהר גברא, וראוי כל אדם לראות שימות זכאי. והנה בשעת מיתתו של אדם, אם לא איבד זמנו בבטלה ובדברי שחוק והיתול, רק כלו שנותיו בתורה ובמעשים טובים, מתאספים הימים ויש להם מציאות, וכל המלאכים שנבראו ממעשיו הטובים, כלם מתאספים ובאים לקבל הנשמה בצאתה מן הגוף, והיא מוצאת מחנה שלימה לשמרה, ולהביאה אל מקום מנוחתה, והיא מחנה אלהים, אבל הרשעים חייהם אינם חיים ואין לימים שלהם שום מציאות, ועליהם נאמר ימי קלו מני ארג כי אין להם שום משקל משום זכות, ואדם דואג על איבוד דמיו ואינו דואג על איבוד ימיו. ולא עוד אלא אפילו מיעוט מצות ומעשים טובים שעשה, אין להם מבוא בקדושה, כי רובם שלט בהם הקליפה, וכל תפלותיו מלאו מחשבת חוץ, ושאר מצות להתגאות, ושאר פניות, ולכן לא ימצא מאומה, וכאשר תצא הנשמה מהגוף אין לה מנהל והיא משועממת, ובין כך באים מלאכי חבלה ומקלעים אותה בכף הקלע, ולכן מזהיר הכתוב והיה לפנות ערב וזה זמנו בכל יום, שמא למחר ימות ירחץ במים, שיבכה ויעשה תשובה, ואז כבוא השמש יבוא אל תוך המחנה, כי על ידי הבכי והתשובה יוציא יקר מזולל, כל מעשיו אשר נפלו בקליפה יתקדשו בקדושה, וימצא מחנה אותיות מנחה:
(כד) עוד נלענ"ד לתרץ מה שהקשיתי, דבגמרא משמע שזה אחד מי"ג מדות הרחמים לקבל תשובת שבים, וכמו שדרשו רז"ל ה' ה' קודם שיחטא, ולאחר שיחטא ויעשה תשובה. ובמדרש משמע שב"ד של מעלה התירו להקב"ה השבועה, על ידי תשובה שעשה יכני'. ונראה לענ"ד דתשובה מאהבה שהיא תשובה מעולה, גם לפי מדת הדין מהני. אבל תשובה מיראה צריך למדת הרחמים, וטעמא אמינא שע"י תשובה מאהבה זדונות נעשים זכיות, וא"כ קטיגור נעשה סניגור, ונהפוך מדת הדין לרחמים. אבל תשובה מיראה זדונות נעשו שגגות, ומצד מדת הדין הנפש החוטאת היא תמות, והחוטאת היא שוגג, וצריך מדת הרחמים לקבלו. ולכן השוגג מתכפר על ידי קרבן, ובכל הקרבנות לא נזכר אלהים רק שם הוי"ה, כי מצד מדת הדין לא יועיל קרבן:
(כה) ובזה נראה לענ"ד קישור ההפטורות ז' דנחמתא שסימנם נועארקש והלבוש גם כן נתן להם קשור וחבור עי' עליו והנה בהפטורת שבת נחמו שאמר נחמו נחמו עמי, והלשון קשה שהוה ליה למימר התנחמו, ואז משמע שהם יתנחמו אבל נחמו משמע שהם ינחמו אחרים. ולכן דרשו רז"ל שקאי על הנביאים ששלחם הקב"ה לנחם את ישראל. ולפי זה הוה ליה למימר נחמו את עמי. ובפסיקתא דרשו שהקב"ה ביקש את ישראל נחמו אותי, משל לאב שמתו בניו, ולרועה שמתו צאנו, מי צריך להתנחם כי אם האב והרועה וגם בזה עיקר חסר, שהרי לא נזכר למי ינחמו. ואפשר שלכן המשיל בפסיקתא לאב וכו', למי צריך להתנחם אמר סתם נחמו, שאין צריך לפרש דודאי היינו לנחם. אבל די לאבל שיעמוד באבלו. ונראה שזה היא הערה שהעיר הקב"ה את ישראל על התשובה, שזה שורש כל התנחומין. והנה עיקר התשובה היא החרטה להתחרט, וזה עיקר פרי הוידוי והבכי, וכל עניני התשובה והסיגופים והתעניתים, וכל מכשירי מצוה כדין שיתחרט בלב שלם:
וזה כוונת הפסוק נחמו נחמו לשון וינחם שיתחרטו על מעשיהם, וישובו בתשובה יאמר אלהיכם, והנה יאמר ה' אין כתיב כאן, רק יאמר אלהיכם דהיינו מדת הדין, דמשמע שיקבל תשובה גם מצד מדה"ד:
(כו) וע"ז משיבה משובה ישראל, ותאמר ציון עזבני ה' ואדני שכחני, ודרשו בפסיקתא אותן ב' מדות שכחוני, והדבר יפלא דכאן אין כתיב ב' שמות הוי' רק אחד בכנוי, ונראה שזה השיבה ציון ה' עזבני, שכבר אני נעזב ממדת הרחמים, שהרי כבר הלכתי בגלות נתונה בשבי', ואדני כלומר מדת הדין שכחני, אותן שתי מדות ליתנייהו רק בשם הוי' ב"ה, וא"כ מה יועיל תשובתי, עני' סוערה לא נחמה בזה, ואז משיבה הקב"ה אנכי אנכי הוא מנחמכם, ואתן לכם עצה שיועיל תשובה מיראה, ותיראי מאנוש ימות בן אדם חציר ינתן, פירוש מי מצוה אותך לעשות תשובה מיראה מאנוש ימות מאימת מיתה ושאר עונשין, ותשכח ה' עושך נוטה שמים ויוסד ארץ. רב ושליט עקרא דכל עלמין, זה שים על לבך ועשה תשובה מאהבה ושפיר מועיל אף לפי מדת הדין:
רני עקרה לא ילדה ורז"ל אמרו דלא ילדה בנים לגיהנם, הנה בכל עון ופשע נברא משחית ומחבל וזה עצמו מיסרו. בגיהנם ומה שבורא מחבלים בפשעיו בנים משחיתים המה לו, ומתקריין בני גיהנם כי שם יתקיים על ידם תיסרך רעתך, ועונש עבירה עבירה:
(כז) והנה בשלהי יומא (ד' פ"ו ע"א) ר' חמא בר חנינ' רמי כתיב שובו בנים שובבים, דמעיקרא שובבים אתם, וכתיב ארפא משובתיכם, דמשמע מכאן ואילך כבעל מום שנתרפא, לא קשיא כאן מאהבה כאן מיראה, פרש"י מאהבה נעקר עונו מתחלתו, כאלו מעולם לא חטא, וא"כ זה כונת רני עקרה, כיון שיעשו תשובה מאהבה רני עקרה לא ילדה, שלא ילדה בנים לגיהנם מעולם, כיון שמעולם לא חטאה שנעקר מתחלתו, קומי אורי וגו', הנה על תשובה מיראה הזדונות נעשים שגגות, ואכתי יש מקום לבע"ד לקטרג, אך הקב"ה מקבל תשובה מיראה ברחמים, וצריך להסתירו מפני מדה"ד, ואי אפשר לבע"ת פחותה זו לקום בקומה זקופה, וצריך תמיד להסתתר מפני מדה"ד, אבל עתה שתשוב מאהבה, וזדונות נעשו זכיות, קומי שתקום בקומה זקופה בלי פחד, גם אורי שאותה עבירה תאיר באור נפלא, שהרי נהפך לזכיות, כי בא אורך וכבוד ה' עליך כאור זרח, הנה דייק בלשון, שלא אמר כאור יזרח לשון עתיד, כי אם זרח למפרע, כי ע"י התשובה נהפך למפרע לזכות, שוש אשיש בה' תגל נפשי באלקי, כי הלבישני בגדי ישע ומעיל צדקה יעטני, הנה בכל מעשה אשר יעשה האדם עושה לבוש לנשמתו, אם טוב אם רע, שע"י העבירות נעשים לבושים צואים, וע"י זכיות ילבוש מחלצות ובגדי ישע:
(כח) ואמר הנביא שוש אשיש וכו', כי ע"י התשובה לא זו בלבד כי הסירו ממני הבגדים הצואים, גם זו כי הלבישני בגדי ישע, כי אותן עבירות עצמן זדונות נעשו זכיות בגדי חופש, ומעיל צדקה יעטני, והנה כפל הדברים בגדי ישע ומעיל צדקה הנה הפרש בין שאר המלבושים למעיל, כי שאר המלבושים כל מלבוש מכסה אבר מיוחד, בתי ידים את הידים, ואנפילאות הרגלים וכתונת לגוף, וכן כלם, אבל מעיל הוא עוטה כל הגוף, ואיבריו ונקרא גלימא שנעשה כגולם, והנמשל מכל מצוה נעשה בגד להנשמה, והיינו לאותו אבר שבו פעל המצוה, אבל ע"י מצות הצדקה, הנה מחי' נפש המקבל קומה שלמה, כאלו קיים עולם מלא, נעשה ממנו מעיל להנשמה, והיא עוטה כל גופא, ולכן דניאל יהיב עוטה לנבוכדנצר, וחטאך בצדקה פרוק, וקשה מדוע דוקא בצדקה, אלא שזה הרשע היה מנוול ברשע, ובכל אבריו הרבה לפשוע, ואם הי' נותן לו עצה על מצוה אחרת, לא היתה אותה מצוה עומדת כי אם להגן על אותו אבר, ולכן נתן לו עצה ליתן צדקה, שכשר לכל גופו. ולכן סגולה גדולה לבע"ת להרבות בצדקה, והנה יש גדולי ישראל הסובלים דוחק, ואשרי משכיל אל דל כתיב, ומה מאד היה ראוי להתחבר חבורות קצינים, כל אחד יפריש סך מסוים, להיות קרן קיימת, והפירות יתנו לגדולי ישראל, וישבו בבה"מ מיוחד לשמם על התורה ועל העבודה:
(כט) והנה העולם עומד בהבל פיהם של תינוקות, ומצוה רבה שיש בכאן בה"מ של תינוקות, אשר בלי ספק אצלי שכל מה שעבר על קהלתנו, ובכל אלה בעזה"י אנו קימין, ולא נתפרדה חבילתינו, ונתקיים בנו אתם נצבים היום, כיום שהוא מאפיל ומאיר כך האיר לנו הקב"ה, ועתיד להאיר לנו, בלי ספק שכל זה בזכות הבל פיהם של תינוקות, שמחזיקים בבה"מ, והנה היסודות מתמוטטי', ואין ההכנסה מספקת לחצי ההוצאה, והנה יש הרבה מבני קהלתנו עשירים ובינונים, שאין להם חלק במצוה זו, ואיזה מעוות לא יוכל לתקן, זה שחביריו נמנים לדבר מצוה, והוא אינו נמנה עמהם, והעבר אין והעתיד עדין, שכל אחד יראה קודם יום הדין, להיות זוכה מן הנמנין לדבר מצוה זו, זה יכתוב ידו לה' אני, כל אחד כפי השגת ידו, וכמו כן חברה מנחם אבלים בעוה"ר רבו ההוצאות והכנסה מועטת, וכ"א ראוי להתדבק במצוה זו, ובזכות זה יזכה לראות בנחמת ציון, כאשר יבוא הקב"ה ויאמר אנכי הוא מנחמכם:
(ל) שוש אשיש בה', תגל נפשי באלקי, אמר עתה שאעשה תשובה מאהבה, ואז מדה"ד נהפך למדת הרחמים, שוש אשיש בה' שהוא רחמים גמורים, וגם תגל נפשי באלקי, שגם מדה"ד נהפך למדת הרחמים, כי הלבשני בגדי ישע, מעיל צדקה יעטני, הנה מלת יעטני קשה אצלי לפי דקדוק הלשון, ממ"נ אם הוא לשון עבר, כמו הלבישני הוה ליה למימר עטני, כיון ששורש המלה הוא עטה, כמו ועטה את ארץ מצרים, שהוא לשון עבר, אלא שמהפכתו לעתיד ע"י הוי"ו, ואם הוא לשון עתיד קשה הנקודה כי הי' להנקד יעטני, אשר מזה נראה שהמלה הזאת היא עבר ועתיד, הקרי עבר והכתיב עתיד, והקאנקארדאנס נתחכם בזה, ועשה ממלה זו שורש בפני עצמו שאינה משורש עטה, אלא משורש יעט, והיוד היא שרשית, אמנם לא מצא לה חבר בכל המקרא, ונראה כאשר אמרתי שהוא עבר ועתיד, והנה נבין ג"כ כפל הלשון הלבישני בגדי ישע ומעיל צדקה יעטני, ונראה שכל המצות שאדם עושה ברשעו ג"כ אינם נחשבים לו לזכות, וכמו שאמר הכתוב ולרשע אמר אלקים מה לך לספר חוקי, ואין הקב"ה חפץ בקילוסו של רשע, ובשובו עכ"פ תיכף היתור שלו, כי מחזירין לו אבידתו ומוצא כל המצות מתתקנים לפניו, וזה כבר הוא מלבושו, שהרי גם בשעת מעשה לשם מצוה עשה, ולכן אמר הלבישני בגדי ישע, ולא אמר בגדי צדקה רק בגדי ישע, כי צדקה נקרא מה שאדם נותן לחבירו משל עצמו, אבל מה שמחזיר לו אבידתו אינו נקרא צדקה, אמנם זה שזדונות נעשו לו כזכיות זהו צדקה, שהקב"ה נותן משלו מתנה לאדם, והנה דבר זה קצת הוא עבר, שהרי כבר עשה העבירה וקצת עתיד, שהרי עד עתה זדון היה ולא זכות, ולכן אתי לשון עבר ועתיד, ואמר מעיל צדקה שזה צדקה ממש, והנה אמרנו המשך לשבעה ההפטורות דנחמתא, ואמר אח"ז תרתי דתיובתא הנה עיקר תרעומת כנסת ישראל, כיון שכבר שלט עלי' מדה"ד, שוב אין תשובה מועיל, ונתן לה הקב"ה עצה לשוב מאהבה, ועכשיו מתחיל עצה חדשה דרשו ה' בהמצאו, אם אמרנו זו בכל השנה אבל עתה בעי"ת תוכל לשוב, שאז תמצא עצם הרחמים מהרה יהיו פתוחים ביוה"כ, שובה ישראל עד ה' אלקיך, שתעשה תשובה בעוד ה' הוא אלקיך, שהוא יושב בעצמו על המשפט לדון, כי כשלת וגו' ואין לך כח לסיגופים, וא"כ צריך אתה לרחמים, לכן מהרה חושה עד ה' אלקיך, כלומר בעוד ה' אלקיך, קחו עמכם דברים כו':
מעתה אחיי ורעיי ניתנה לב לשוב לאבינו שבשמים על רוב פשעינו, ואם כשל כחנו לעשות סיגופים ותשו' המשקל, עכ"פ הבכי והוידוי בלב שלם, והחרטה גמורה ועזיבת החטא להבא, הוא בידינו, והקב"ה מלא רחמים, וברחמיו הגדולים יקבל תשובתנו,, ויקוים גדולה תשובה שמקרבת את הגאולה ב"ב, ובא לציון גואל ולשבי פשע ביעקב אכי"ר :