דרוש על התורה· רבי יהודה ליווא [המהר"ל]
הקדמה
פרק א
"בחודש השלישי לצאת בני ישראל מארץ מצרים" (שמות יט, א). יש לשאול, למה נסמכה פרשה זאת אל (שמות יח, כז) "וישלח משה את חותנו" שקדם לה. ואף למאן דאמר (זבחים קטז.) יתרו קודם מתן תורה בא, שלוחו אל ארצו לא היה עד אחר מתן תורה עד שנה שניה, שהרי מצינו במסע הדגלים שאמר לו משה (במדבר י, כט) "נוסעים אנחנו אל המקום וגו' אל נא תעזוב אותנו", ואם כן למה הקדימה תורה קרא ד"וישלח משה" ל"בחודש השלישי". וכל שכן לדברי האומר (זבחים קטז.) יתרו אחר מתן תורה בא, ונסמכה פרשת יתרו לפרשת בשלח, על ידי שבשביל ששמע קריעת ים סוף או מלחמת עמלק בא (שם), מאי אם כן ענין "וישלח משה את חותנו" לפרשה הקודמת. דאין לומר שרצה הכתוב לסמוך כל ספורי ענין יתרו יחד, שהרי בפרשת בהעלותך היה עדיין יתרו עם ישראל, ונכתב עוד ממנו שם בדגלים (במדבר י, כט), כאשר זכרנו.
ונראה לומר כי פרשה זאת, היא פרשת מתן תורה, נסמכה אל "וישלח משה את חותנו וגו'", להורות לנו כי לישראל בפרט ובעצם נתייחסה נתינת התורה בהחלט, ולא לזולתן מהעמים. וכאשר יובן מאמרו* (שמות כ, ב) "אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים", תלה הדבר בהוציאו אותם ממצרים, ולא אמר "אשר בראתי את כל", או זולת זה מהמעלות היותר כוללות ועליונות מההוצאה. אלא שרצה לומר, אחר שהוצאתי אתכם ממצרים מבית עבדים, היא היא סבה מכרחת אתכם לעבדים לי, ושמוכרחים אתם לקבל גזירתי ותורתי בעל כרחכם. ורצה הקב"ה לזכות את ישראל (מכות כג:), לפיכך לא עלה לרצון לפניו יתברך שיאמרו מרצון נפשנו הטוב נעשה זאת, רק יהיו עבדים קנוים לו בהכרח. ולכך כפה עליהם הר* כגיגית, כאשר דרשו (שבת פח.) מ"בתחתית ההר" (שמות יט, יז), לומר, אם אין אתם מקבלים התורה, שם תהא קבורתכם. מפני כי היו ביד מצרים שעשו בהם כרצונם, ואלולי שהקב"ה בעצמו וכבודו גאלם והוציאם משם, כבר היו מאבדים אותם, ועושים אותם כליה חס ושלום. ואם לא קבלו תורתו, אשר בשביל זה הוציאם, הרי היו כאילו עודם במצרים, אבודים ונדחים שם בידי המצריים. לכך כפה עליהם ההר כגיגית, שאם לא יקבלוה שם תהא קבורתם. הרי הם עבדים מוכרחים לו בעל כרחם, והיה בידו לכופו עליהם בשביל כך.
ובזה יסולק מהדרש הזה מה שהשיבו עליו התוספות פרק רבי עקיבה* (שבת פח. ד"ה כפה), היאך יאמר שכפה עליהם הר כגיגית, הרי כבר אמרו בנפש חפצה (שמות כד, ז) "נעשה ונשמע". דלא קשיא כלל, מפני כי השם יתברך גזר עליהם התורה והמצות כמלך שגוזר על עבדיו הקנוים לו, אשר על כרחם צריכים לקבל גזירת רבן. כי במה שאמרו מרצונם "נעשה ונשמע" בזה לא היו עבדים לו, כאשר בחינה זאת אפשרית ומצויה גם בזולת מהעבדים. אמנם במה שכפה עליהם ההר המה עבדים מוכרחים קנויים ומיוחסים אליו. גם בזולת זה היו כמי שאינו מצווה ועושה, ואמרו (קידושין לא.) גדול המצווה ועושה וכו'*. הגם כי אמרם "נעשה ונשמע" גם הוא היה אחרי ציווי ובקשת השם יתברך, סוף סוף היה עוד מקום להם לומר שאם לא היו חפצים בתורתו, לא היו צריכים לקבלה, וכאשר כמעט נמצא באומות, שחזר עליהם השם לשיקבלו התורה, ועדיין היו אם כן ישראל כאינם מצווים ועושים. לכן כפה עליהם ההר, לעשותם מצווים ומוכרחים ועושים.
ומכל מקום אחרי הכרח קבלת גזירת המלך, מה טוב ומה נעים ומעולה ביותר כאשר העבד מקבל גזירה הכרחית ההיא מרצונו הטוב גם כן, ועושה אותה מאהבה, כאשר אז לא יכול להחזיק טובה לעצמו במה שעשה זה מרצונו. ולכך שלח אליהם השם יתברך (שמות יט, ה) "ועתה אם שמוע תשמעו", שיקבלו התורה מעצמם גם כן.
נתבאר לך גם כן כי יתרו לא היה שייך בבחינה זאת, שלא הוציאו ממצרים, ולא תהיה לו קבלת התורה כי אם מרצון עצמו, מה שאין דעתו יתברך נוחה בו, כנזכר. גם אין ראוי שתהיה קבלת התורה לחצאין; לישראל בחיוב ורצון, וליתרו ברצון לבד, שאין לכפות עליו [ה]הר (-ההכרח-) [בהכרח]. לכך (שמות יח, כז) "וישלח משה את חותנו וילך לו אל ארצו", ואחר כך (שמות יט, א) "בחודש השלישי וגו'".
ובמדרש נראה שבאו ליישב דבר זה באופן אחר. אמרו שם (תנחומא ישן יתרו אות יא, וילקו"ש ח"א רמז רעא), אמר שלמה (משלי יד, י) "לב יודע מרת נפשו ובשמחתו לא יתערב זר". אמר הקב"ה, בני היו משועבדים בטיט ולבנים, ויתרו היה יושב בביתו בבטח ובהשקט, ובא לראות בשמחת התורה עם בני. לפיכך (שמות יח, כז) "וישלח משה את חותנו", ואחר כך (שמות יט, א) "בחודש השלישי וגו'", עד כאן. הנה במדרש הזה יש להתעורר, שאם אמר הכתוב במי שהיה מטריח בשביל איזה דבר להשיגו, שבהגיעו לו אותו דבר שהיה משתדל בו ושמח בו, אין ראוי כלל שיתערב בשמחתו זר, בעבור כי כשם שהוא בלבד היה מצטער עליו, ככה אין ראוי זר להתערב עמו בשמחתו שתשיגנו בהשיגו דבר השתדלותו. מהו אם כן דמיון הנמשל למשל, דלמה יהיה השתעבדותם לעבודת מצרים גורם קבלת התורה להם לבדם, דמאי* ענין קבלת התורה לשעבוד, והא בהא לא תליא.
אבל המדרש הזה בא לבאר כי לא היתה ראויה התורה להנתן לישראל כי אם בשביל שהיו בשעבוד וביסורין, כי היסורין הם הכנה עצמית לקבלת התורה ביותר. ובפרק קמא דברכות* (ה.), ג' מתנות טובות ניתנו לישראל, וכולם לא נתנו להם אלא על ידי יסורין. ואלו הן; תורה, ארץ ישראל, עולם הבא. תורה מנין, שנאמר (תהלים צד, יב) "אשרי הגבר אשר תיסרנו יה ומתורתך תלמדנו". ארץ ישראל מנין, שנאמר (דברים ח, ה) "וידעת עם לבבך כי כאשר ייסר איש את בנו ה' אלקיך מיסרך", וכתיב בתריה (שם פסוק ז) "כי ה' אלקיך מביאך אל ארץ טובה וגו'". עולם הבא מנין, שנאמר (משלי ו, כג) "כי נר מצוה ותורה אור ודרך חיים תוכחות מוסר", עד כאן. ביאור הדבר מה שניתנו אלו ג' דוקא על ידי יסורין, מפני כי רחקו דרכי אלו המתנות שלשתן מדרכי כל מתנות זולתן, אשר הם דברים גשמיים. לא כן אלו, שנקראו "מתנות טובות", לפי שהם מתנות קדושות, נבדלות מן הגשמית. אם התורה בשהיא כולה שכלי. ואם ארץ ישראל, היא ארץ הקדושה. ואם עולם הבא, שנבדל מן הגוף הגשמי לגמרי. לכן אין ראוי לקבלן כי אם על ידי יסורין הממעטין הגוף והגשמית, עד כי ראוי אז אל מתנות אלו הקדושות הבלתי גשמיות, כאשר בארנו דבר זה במסכת אבות בביאור "דרך חיים".
ואלו ג' מתנות, כל אחת יותר קדושה ומסולקת מהגשמית מחברתה. כי ארץ ישראל היא ארץ קדושה באמת, אמנם היא גשמית בעצם, רק שיש עליה שם קדושה. יותר מזה התורה, שהיא בעצמה שכלית וקדושה, אבל יקבלנה וישיגנה האדם בעל גוף גשמי. רבה עליה מדרגת עולם הבא, שאין בו גוף לגמרי, ו"עין לא ראתה אלקים זולתך" (ישעיה סד, ג). רק שהתנא לא זכרם אלא כפי הסדר שהגיעו אליהם ישראל.
ולפיכך נקראו "טובות", בשם הנופל דוקא על דבר הנבדל מן הגשמי, כמו שביארנו במקום הזולת. ולכך ביחוד אצל האור כתיב (בראשית א, ד) "וירא אלקים את האור כי טוב", כי בריאת האור הראשון לא היה גשמי, לכן נגנז לעתיד לבא, לעולם הבא שכולו טוב, וזהו שאמר (שם) "וירא וגו' כי טוב ויבדל".
לפיכך לא נתנה תורה אלא לישראל, שהיו משועבדים במצרים בפרך (שמות א, יג), ונתמעט גופם, עד שהיו ראויים אל התורה השכלית. ולכך אמר המדרש (תנחומא ישן יתרו אות יא, וילקו"ש ח"א רמז רעא) שלא היה ראוי יתרו לקבלה, בשלא נמצאת בו הסבה שגרמה לישראל קבלתה, הוא השתעבדותם במצרים, כאמור.
פרק ב
ואף אם היו אומות אחרות מקבלים התורה גם כן כשהחזירה השם יתברך עליהם (ע"ז ב:), מכל מקום היו ישראל ראשונים אל קבלתה לעמוד בסודיה ולדעת את דרכיה, והתורה מיוחדת להם. רק שעל ידי שזכו לה הם, היו זוכין גם האומות אם היו רוצים לקבלה, אבל עיקר קבלתה לישראל בלבד, והאומות טפלים להם. אמנם לא כן יתרו, שאם היה עִם ישראל בשעת קבלת התורה, לא יתכן לומר עליו שיהיה טפל אל ישראל, כי הוא היה תוך ישראל והיה מקבלה עם ישראל, שוה להם בבחינת קבלתם. והרי לא נשתעבד במצרים עד שיהיה זוכה לכך, ולפיכך כתיב (שמות יח, כז) "וישלח משה" כסדר הנכון באין ספק. וסבב השם יתברך שילך לארצו לגייר משפחתו, שלא יהיה עִם ישראל כשיקבלו התורה, וחזר אחר מתן תורה, והיה עִם ישראל בדגלים (במדבר י, כט). ולמאן דאמר יתרו אחר מתן תורה בא (זבחים קטז.), הורה לנו הכתוב כי לכך לא בא קודם מתן תורה, בשאין ראויה נתינת התורה לישראל בהיותו עמהם כנזכר. ולכך כתב "וישלח משה", ואחר כך "בחודש השלישי".
והגם כי אמרו במדרש (מכילתא שמות כ, ב) שלכן נתנה תורה במדבר, מקום הפקר לכל הרוצה לקבלה, שלא יהא פתחון פה לאומות לומר אלמלי* נתנה לנו היינו מקבלים אותה גם אנו. ואיך יאמרו אם כן במדרש זה כי מי שלא נשתעבד במצרים אין ראוי לו התורה. לא קשיא כלל, כי כבר אמרנו שעל כל פנים אף אם היו האומות מקבלים אותה, היו ישראל ראשונים ועצמיים אליה, והאומות טפלים להם. מה שאין כן ביתרו, שהיה תוך ישראל.
ואף על גב שלא היתה קפידא בערב רב שהיו בתוכם, אין ענין יתרו דומה לזה כלל, כי לכך נקראו "ערב", שנתערבו ביניהם, ולא נקראו בשם בפני עצמם, והיו בטלים אצל ישראל, עד שלא נחשבו לכלום, כאילו היו ישראל לבדם. אבל יתרו לא היה בטל אצל ישראל, כי היו צריכים לו, והיה שמו "יתרו" על שם שהיה יתור ותוספת עליהם. והשם ראוי לו, כי הוא הגר הראשון שהיה בישראל שקבל עליו תורת* משה, ונקרא שמו "יתר" בשביל שהיה יתר על ישראל.
ובהחולץ* (יבמות מז:), אמר רבי חלבו, קשים גרים לישראל כספחת, שנאמר (ישעיה יד, א) "ונלוה הגר עליהם ונספחו על בית יעקב", עד כאן. ופירש רש"י (יבמות מז:) כי קשים גרים לישראל מפני שאין בקיאין בדקדוקי מצות, וישראל לומדים מהם. ובמסכת נדה (יג:) פירש משום דכל ישראל ערבים זה בזה (שבועות לט.). והתוספות (יבמות מז:) כתבו משום שאין השכינה שורה רק על משפחות מיוחסות (קידושין ע:). ויש מפרשים משום שביותר הוזהרו ישראל על הגרים, ולא יוכלו להזהר מהם, עד כאן.
ולפי דעתי אין צריך לכל זה, כי באין ספק כל הטוב שזוכים ישראל אליו הם זוכים מצד שהם בני אברהם יצחק ויעקב, או מצד שהם אשר בחר בם אל, והגרים מבטלים דבר זה. לכך נקרא הגר "ספחת", שהוא דבר תוספת וטפילה על האדם, והיא מבטלת עיקר תאר צלמו, עד שאינו נחשב אדם שלם. כי האדם בצלמו ובתבניתו אין תוספת עליו, ואין גרעון בו כלל. וישראל נקראים "אדם" (יבמות סא.), והגר הוא תוספת עליהם, וזהו חסרון גמור עצמיי ומוחלט בישראל שנקראו "אדם", כי כל יתר כחסר דמי (חולין נח:). לכך כאשר ימצאו גרים בישראל הם נוספים עליהם, כאילו ישראל חסרים, כי הם מבטלים צורת ישראל ממה שהם ראויים מצד עצם צורתם שבחר בהם השם יתברך.
ולכך נקרא הגר הראשון "יתרו", שהוא יתר ותוספת על ישראל. ונקרא "יתרו" בוי"ו, מפני שהוי"ו תורֶה* על עצם ישראל, שהיו שש מאות אלף. ובזה המספר נמצאו כאשר יצאו ממצרים (שמות יב, לז) ובמדבר (במדבר א, מו), וכן תמיד, ומעט היו יותר, עד שתראה כי זה המספר ראוי לישראל דוקא. גם במצרים היו יולדות ששה בכרס אחד (רש"י שמות א, ז), הכל מפני שמספר זה ראוי להם, כמו שבא בחבורנו גור אריה, ובחבורנו גבורות ה'. וזה שנקרא "יתרו", שהוא יתור על עצם ישראל, שהם שש מאות אלף בעצמם. ומפני זה, כדי שלא לבטל את צורתם בהיות דבר יתר עליהם, אשר לא היה בכלל השעבוד הגורם ומסבב קבלת התורה, שלח את יתרו, עד שיהיו ישראל עומדים בעצמם וראויים לתורה.
ומה שאמרו במכילתא שנקרא "יתרו" על שייתר פרשה אחת בתורה, הוא הדבר אשר דברנו שהיה יתור על ישראל. כי התורה גם כן ראויה לישראל דוקא, ולכך הוגבלה במצות כמנין תרי"ג (מכות כג:), מספר המורה כי ראויה לישראל דוקא, כמו שיבא עוד בדברנו שמספר תרי"ג מצות ראוי לישראל. ומפני שיתרו היה יתר על ישראל, נסתגל גם הוא לייתר פרשה אחת. וכן הפרשה שהוסיף היא גם (-היא-) בסגולה זאת בעצמה, כאילו היא יתור בתורה, דהיינו להוסיף ולייתר דיינים על משה. כאשר הדין בעצם ראוי דוקא למשה, שהיה נקרא (דברים לג, א) "איש האלקים", ויתרו בעצמו בסגולתו ובבחינת שמו הוסיף דיינים עליו.
ומעתה יתיישב גם כן מה שיקשה על הדעת, משה שהיה אב לחכמים ואדון כל הנביאים, איך יקבל עצה זו מיתרו על דבר הדיינים. אבל ראויה היתה עצה זו ליתרו ולא לזולתו, בכמו שהוא היה יתר על ישראל, ככה היה מייתר הפרשה לייתר ולהוסיף דיינים. אשר בשכבר לא היה כי אם משה בלבדו, שאליו מיוחס המשפט בעצם. אמנם יתרו, שהיה יתור על ישראל, הוא נתן עצה להוסיף ולייתר דיינים. וזהו שאמר שייתר פרשה אחת בתורה.
ואם תשאלך דעתך, מה עצה יש בהוספת דיינים, דבר שהכל יודעין. אף היא תשיב אמריה לה, כי בודאי צריך עצה וטוב טעם כאשר משה דוקא היה ראוי לדון את ישראל מכל זולתו כנזכר, וכדכתיב (דברים לג, כא) "צדקת ה' עשה ומשפטיו עם ישראל". הרי כי אליו ראוי המשפט, עד שלכך נקרא (דברים לג, א) "איש האלקים", שהוא כנוי עצמיי לדיין, דכתיב (שמות כב, ח) "עד האלהים יבא דבר שניהם". והנה חשב בדמיונו שלא יאות אליו הוספת הדיינים, מפני שדבר זה נחשב כאילו הוא יוצא מקו המשפט ומדתו. כי כל זה הוא בכלל (דברים טז, כ) "צדק צדק תרדוף", הלך אחר בית דין יפה (סנהדרין לב:), אשר אין לצאת ממנו אף כחוט השערה. ומי יחוש וידון יותר ממשה המיוחס, לכך אין עוד מלבדו.
אבל יתרו, אשר שמו נאה לו והוא נאה לשמו, כאשר זכרנו שיעור מספיק, העלה בדעתו כיון שלא יוכל משה לעמוד בזה שיהא דן כל היום מבקר עד ערב, ראוי להוסיף דיינים, ולהתלבש במדת יוצרו. אשר ראינו כי הוא יתברך בשעה שעלה לפניו במחשבה לברוא* את עולמו במדת הדין, וראה שאין העולם יכול להתקיים בו, ויתר ושיתף מדת הרחמים עמו. וכבר שמענו גם ראינו ממאי דכתיב בענין (שמות יח, יג) "ויעמוד העם על משה מן הבקר עד הערב", כי הדיין כאילו נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית, כידוע מאמרם ז"ל במסכת שבת* (י.), כתיב הכא "מן הבקר עד הערב", וכתיב התם (בראשית א, ה) "ויהי ערב ויהי בקר". ואמר יתרו כי גם כן בזה כאשר אי אפשר למשה לעמוד בשורת הדין, והראוי* היותו יושב בדין לבדו תמיד, יתכן לשתף המדה שאינה על פי דין גמור, דהיינו להוסיף דיינים. ודבר זה הוא יתר על עיקר הדין, ולכך נתייחסה עצה זאת ליתרו בהחלט. ואף על פי כן לא גזר יתרו רק שיעשה זה על ידי שיצוה לו הקב"ה בהסכמתו גם כן, כדכתיב (שמות יח, כג) "וצוך אלקים ויכלת עמוד". כי הוחלט במחשבתו שכן היא מדתו של הקב"ה, כמו שאמרנו.
וכך אמרו בספרי (במדבר י, כט), למה נתעלם מעיני משה, כדי לתלות זכות בזכאי. רצו לומר, כי בשביל שפרשה זאת שייכת ליתרו, לכך נעלמה מעיני משה, לתלות הזכות במי שראוי ומיוחד* אליו יתור ותוספת הזה. שאין למשה להכנס במה שראוי ליתרו בפרט, ולא לזולתו.
פרק ג
ובפרק קמא דחולין* (ו:), העיד רבי יהושע בן זרוז, בן חמיו של רבי מאיר, לפני רבי, על רבי מאיר שאכל עלה של ירק בבית שאן, והתיר רבי את בית שאן כולה על ידו. חברו עליו* אחיו ובית אביו, ואמרו לו*, מקום שאבותיך ואבות אבותיך נהגו בו איסור, אתה תנהוג בו היתר. דרש להן מקרא זה (מ"ב יח, ד) "וכתת נחש הנחשת אשר עשה משה כי עד הימים ההמה היו ישראל מקטרים לו ויקרא לו נחושתן". אפשר בא אסא ולא בערו, בא יהושפט ולא בערו, והלא כל עבודה זרה שבעולם אסא ויהושפט ביערום. אלא מקום הניחו לו אבותיו להתגדר בו. אף אני, מקום הניחו לי אבותי להתגדר בו. מכאן לתלמיד חכם שאמר דבר הלכה, שאין מזיחין אותו. ואמרי לה, אין מזניחין אותו. ואמרי לה, אין מזחיחין אותו. מאן דאמר מזיחין, דכתיב (שמות כח, כח) "ולא יזח החושן". ומאן דאמר מזניחין, דכתיב (איכה ג, לא) "כי לא יזנח לעולם ה'". ומאן דאמר מזחיחין*, דתנן, משרבו זחוחי הלב רבו מחלוקת בישראל, עד כאן.
מה שאמר "מקום הניחו לו להתגדר", ולא הספיק לו לומר "הניחו לו דבר זה להתגדר בו", דמאי ענין "מקום" לכאן. אלא שרצה לומר שכל אשר יש מקום מיוחד לאיזה דבר, אין ראוי לדבר אחר ליכנס להשיג גבולו ומקומו הראוי לו, ולכך הניחו לו מקום שלו. ומה שנקרא כתיתת נחש הנחושת מקום אשר הונח ליחזקיה הוא זה, כי מן הדין אין זה בכלל (דברים ז, ה) "ואשריהם תגדעון" הנאמר על דבר שנאסר במה שנעבד, דהיינו עבודה זרה, או אשרה שהיא של העובדים אותה, כמובן "ואשריהם". אבל נחש הנחשת אין יכולים עובדיו לאוסרו, כי אין אדם אוסר דבר שאינו שלו (ע"ז נד:). רק שכתת אותו יחזקיה משום מגדר מלתא, שלא יטעו אחריו עוד. וזהו המקום שהניחו לו אבותיו ביחוד, כי הוא היה מתחזק ומתאמץ תמיד לתקן המכשולות לגדור ישראל, שלכך נקרא שמו "יחזקיה". לפיכך שייך לומר בזה "מקום הניחו לו אבותיו להתגדר בו", כלומר כי מקום זה שייך לו, ואין אדם נכנס למקום חבירו.
הנה גם בזה סרה קושית התוספות שם (חולין ז. ד"ה אלא), שהקשו אמאי לא משני נמי הכי בפרק במה בהמה* (שבת נו:), דדרשינן (מ"ב כג, יג) "ואת הבמות אשר על פני ירושלים אשר בנה שלמה" אותם ביער יאשיהו, אפשר בא אסא ולא ביערם וכו', ולא משני דמקום הניחו לו אבותיו להתגדר בו. עד שנתעצמו התוספות לתרץ משום דנחש הנחושת שנעשה על פי הדבור (במדבר כא, ח), טעו בו ראשונים, והיו סבורים שאסור לבערו. ולפי דברינו שקדמו אתי שפיר, כי בבמות לא יפול לשון "מקום הנחו וכו'", דעל פי הדין גם כל אחד מהראשונים היה לו לבערם, לכן הוכרח התלמוד שם לתרץ באופן אחר "מקיש ראשונים לאחרונים וכו'" יעויין שם פרק במה בהמה*. אבל בכתיתת הנחש, לא היה ביעור יחזקיה על פי הדין כלל, רק שהיה מתחזק במצות, כי נחש הנחושת לא נאסר, שלא היה של עובדיו, כאמור. בדבר זה שייך לומר "מקום הניחו לו אבותיו", שהוא הוא המסוגל דוקא לכך, וזהו מקומו וגבולו ביחוד. וכן מה שהתיר רבי בית שאן, לא שייך בזה דין, כי לא כתיב בית שאן לענין זה בקרא עד שיהיו הראשונים אוסרים אותו, יתכן ביה "מקום הניחו לו אבותיו להתגדר בו".
ואף על גב דיליף מזה לימוד כללי לכל תלמיד חכם האומר דבר חדוש שאין מזיחין אותו. הכי קאמר, כיון דאפילו במקום שיש לומר "בא אסא בא יהושפט", כמה דורות שהיו חסידים ואנשי מעשה גם כן שהניחו העבירה, אפילו הכי הם לא עשו ותקנו דבר זה, עד שבא אחריהם מי שהוא ועשאו, אף דהתם ראוי להקשות למה לא אמרוהו הראשונים. יש ללמוד מזה גם כן דאין לדחות שום תלמיד חכם האומר דבר חדוש, אפילו היכא* דאין לומר שהוא מקומו השייך לו בפרטית, כיון דאפילו היכא דיש לומר "אפשר בא אסא וכו'", אפילו הכי אמרינן "מקום הניחו לו", ממילא הכי נמי היכא דאין לומר אפשר באו הראשונים ולא אמרוהו וזה בא ואמרו, כגון בדבר חדוש שאי אפשר לראשונים שיאמרו הכל, דשומעין לו, אפילו כשאינו מקומו המסוגל לו לבדו.
ואלו ג' לשונות דנקט המאמר, נראה מכוון כל אחד דבר בפני עצמו להוסיף על חבירו. האחד, שלא יאמרו על דברי תלמיד חכם כי בודאי שקר הוא דובר, לדחות את דבריו לגמרי, וזהו לשון (שמות כח, כח) "לא יזח", שהוא דחייה גמורה. ולשון "מזניחין" בא להוסיף, לא זו אלא אף זו, שלא יזניחום עד שלא יהיו נחשבים בעיניהם להשגיח בהם כל כך, זהו "אין מזניחין", שאין לעזוב אותם כלל, רק יקרבום ויענדו אותם עטרה לראשם. ומאן דאמר "אין מזחיחין" בא להוסיף עוד, לא זו שלא יזניחום, אלא אף אל יתלוננו על אומרם לשנאתו, ולומר שבגבהות לבו מתנשא ומתעצם* לחדש דברים שלא אמרום מעולם מי שקדמוהו.
הרי מבואר נגלה ראיה ברורה כשמש בצהרים* שהגם אם נאמר איזה דברי גדר ותיקון הראויים לפי הדור לפי הזמן ולפי השעה, שאין להרהר אחרינו לפקפק ולומר "זכור נא ימות עולם בינו שנות דור ודור" (עפ"י דברים לב, ז), למה לא נשמע בהם כדבר הזה. כי על זה וכיוצא [בזה] אנו אומרים באולי הונח לנו מקום להתגדר בו. ומכל שכן כי דברינו שיתבארו, החוש יעיד עליהן, ולא יוכל להכחישם כי אם הסכל והמעקש את לבו לומר על רע טוב, ועל טוב רע, אשר לכמוהו לא תועיל עדות וראיה, ועליו נאמר (משלי ט, ח) "אל תוכח לץ". אמנם כל בר דעת הרואה אחריתו עליו נאמר (שם) "הוכח לחכם ויאהבך".
ותיתי לי, כי מיום עמדי על דעתי נתתי את לבי לדעת חכמה והוללות מעשי* הדור בהנהגת התורה והלמוד, ולא ישרו בעיני. באמרי לא זו הדרך אשר הלכו בו אבותינו וקדמונינו הקדושים, אשר אי אפשר לאדם לעשות ערך בינינו וביניהם, כי כל ערך הוא בדומה, והחלוף הוא בכמות, ואין כאן ערך כלל. לכן התגברתי כארי לפני איזה שנים שעברו לתקן בזה מה שהעלתה דעתי, ולא עמדה לי, כי בני הדור הזה אומרים אחרי רבים נלך. (-ובפני-) [ולפני] זמן מה נתעוררתי לכתוב למדינות פולין ורוסיא לגדור איזה דברים הראויים לגדור בזה, גם היא לא עלתה בידי. וככחי אז ככחי עתה, באולי יכנסו דברי באזני אשר נגע אלקים בלבבם, ויקבלו עצה ומוסר לטוב להם כל הימים בזה ובבא, לשאוכל להציל אחד מני אלף את שראוי להציל, ולא אשים לב לאלף סכלים הנותרים, הנותנים כתף סוררת שוררת, ומעלימין עין משוררים. ואף כי כתבנו הדברים בכמה מקומות, ראינו לייחד לזה דבור בפני עצמו, כי לפי גודל יקר מעלת וחשיבות הדבר, וגודל הזלזול שמזלזלין בני אדם בדברים אשר עליהם העולם עומד, ראוי לכל איש הירא את דבר ה' להעלותם על לבו מה יהיה באחריתנו אם נלך עקלקלות בדבר שהוא בטחוננו בעולם הזה ובעולם הבא. לכן אני אומר (ישעיה נה, ג) "הטו אזניכם ולכו אלי שמעו ותחי נפשכם". אמן.