דרוש חדושי הלבנה· רבי יום טוב ליפמן הלר הלוי
חלק ה · פרק ה
אָמְרָה לוֹ "דִּידֵיהּ נַמִּי אִי אֶפְשָׁר דְּלָא לִימְנוּ בֵּיהּ תְּקוּפָתָא". שֶׁכְּלַפֵּי שֶׁהַשֵּׁם יִתְבָּרֵךְ אָמַר לָהּ שֶׁיִּמְנוּ בָהּ יִשְׂרָאֵל רַק יָמִים וְשָׁנִים, הָיָה לָהּ מָקוֹם לִטְעוֹן, וּכְלוֹמַר, מֵאַחַר שֶׁנָּדְבָה רוּחֲךָ לָתֶת לָהּ כָּבוֹד זֶה לְהִמָּנוֹת בָּהּ יָמִים שֶׁל הַמּוֹעֲדִים, וְגַם הַשָּׁנִים יִתְחַדְּשׁוּ לִמְנוֹת בָּהּ, אַף שֶׁאֵין לָהּ שָׁנָה, הִנֵּה תִּטְעֹן שֶׁעַל הַשָּׁנִים אֵין לָהּ חֵפֶץ, מִכֵּיוָן שֶׁגַּם אִי אֶפְשָׁר דְּלָא לִימְנוּ בְּדִידֵיהּ נַמִּי. שֶׁהֲרֵי עַצְמָהּ שֶׁל שָׁנָה שֶׁמְּחַשְּׁבִים לַלְּבָנָה, הוּא לְדַמּוֹתָהּ לַחַמָּה. נִמְצָא שֶׁעִקַּר חֶשְׁבּוֹן הַשָּׁנִים חוֹזֵר לַחַמָּה, וּמָה כָּבוֹד יֵשׁ לָהּ בָּזֶה? לָכֵן בִּקְשָׁה שֶׁלֹּא יַחְזֹר דְּבָרוֹ הַטּוֹב רֵיקָם וְלָתֵת לָהּ מַתָּנָה טוֹבָה גְּנוּזָה אַחֶרֶת בִּמְקוֹם הַשְּׁנִיָּה. וְנִמְצָא עַכְשָׁו שֶׁלֹּא טָעֲנָה הַטַּעֲנָה הַזֹּאת בְּדֶרֶךְ קִנְאָה עַל הַחַמָּה, כִּי אִם מִמַּה שֶּׁהִרְחִיב לָהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לָתֵת לָהּ שְׁתַּיִם אֵלֶּה, יָמִים וְשָׁנִים, טָעֲנָה שֶׁבִּמְקוֹם שָׁנִים יַחֲלִיף לָהּ טוֹבָה אַחֶרֶת, הוֹאִיל וּבַשָּׁנִים אֵין לָהּ יֶתֶר שְׂאֵת, כִּי נַהֲפוֹךְ הוּא, שֶׁהַכֹּל חוֹזֵר אֶל הַחַמָּה.
וְאָמְנָם, הַסַּעַד הֵבִיא בַּעַל הַמַּאֲמָר לְהֶדְיָא, הוֹאִיל וְהוּא מֵהַפָּרָשָׁה עַצְמָהּ אֲשֶׁר בָּהּ הוּא דּוֹרֵשׁ, וּמִתּוֹךְ זֶה הַסַּעַד נַעֲשָׂה לּוֹ סַעַד גַּם לְדִלְעֵיל מִנֵּיהּ, בְּאֹפֶן שֶׁזֶּה הַכָּתוּב שֶׁמֵּבִיא, הַיְנוּ דִּכְתִיב "וְהָיוּ לְאֹתֹת וּלְמוֹעֲדִים וּלְיָמִים וְשָׁנִים", קָאֵי אַשֶּׁלְּפָנָיו וְאַשֶּׁלִּפְנֵי פָנָיו. וְזֶה, דְּיֵשׁ לְדַקְדֵּק בַּמִּקְרָא הַזֶּה תַּרְתֵּי:
חֲדָא: שֶׁלֹּא בָאוּ הָעִנְיָנִים כְּסִדְרָן, שֶׁבֵּין שֶׁיִּהְיֶה "לְאוֹתוֹת", כְּדִבְרֵי רַשִׁ״י כד, עַל לְקוּת הַמְּאוֹרוֹת בַּחֲצִי חֹדֶשׁ לַלְּבָנָה כה וּבַמּוֹלָד לַחַמָּה כו, הִנֵּה הַ"יָּמִים" מֻקְדָּמִים. וּבֵין שֶׁיִּהְיֶה כְּדִבְרֵי מִדְרַשׁ הָרַבּוֹת (בראשית פ"ו א), "לְאֹתוֹת" אֵלּוּ הַשַּׁבָּתוֹת, "וּלְמוֹעֲדִים" אֵלּוּ שָׁלֹשׁ הָרְגָלִים, "וּלְיָמִים" אֵלּוּ רָאשֵׁי חֳדָשִׁים, מִכָּל מָקוֹם, הַ"יָּמִים" מֻקְדָּמִים לַ"מּוֹעֲדִים".
אִידָךְ: שֶׁבְּכֻלָּן חוּץ מִ"שָּׁנִים", בָּאָה הַלַּמֶ״ד בְּרֹאשָׁם, וְלָמָּה חֲסֵרָה בַּ"שָּׁנִים"?
וּמִתּוֹךְ אֵלּוּ שְׁנֵי הַדִּקְדּוּקִים, יֵשׁ סַעַד לִשְׁנֵי אֵלּוּ, רוֹצֶה לוֹמַר, חֲדָא, מַה שֶּׁאָמַר בַּעַל הַמַּאֲמָר שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אָמַר לָהּ "לִימְנוּ בָךְ יִשְׂרָאֵל יָמִים וְשָׁנִים", וְזֶה מִפְּנֵי מַה שֶּׁאִחֵר הַ"יָּמִים" מִמְּקוֹמָם הָרָאוּי, אֶלָּא לִסְמֹךְ "יָמִים" אֶל הַ"שָּׁנִים". וּלְהוֹרוֹת נָתַן, שֶׁנִּלְמַד מִזֶּה שֶׁכָּךְ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לַלְּבָנָה, דְּלִימְנוּ בָהּ יִשְׂרָאֵל יָמִים וְשָׁנִים.
וְזֶה שֶׁאָמַר בַּעַל הַמַּאֲמָר, שֶׁהַיָּרֵחַ טָעֲנָה "בְּדִידֵיהּ נַמִּי אִי אֶפְשָׁר כו׳" יָצָא לוֹ, מִמַּה שֶּׁלֹּא נֶאֶמְרָה הַלַּמֶ״ד בַּ"שָּׁנִים", לְהוֹרוֹת שֶׁ"שָּׁנִים" הֵם עִנְיָן בִּפְנֵי עַצְמוֹ, לֹא נִמְשָׁךְ לַאֲחֵרִים. וְהוּא כְּדֵי שֶׁיּוּבַן שֶׁהַיָּרֵחַ אָמְרָה "וְשָׁנִים", כְּאָמְרוֹ, "וְשָׁנִים מַה תְּהֵא עֲלֵיהֶם?", שֶׁהֲרֵי אֵין לִי בָּהֶם יֶתֶר שְׂאֵת, כִּי אַדְּרַבָּה, עִקָּרָם לַחַמָּה, כָּאָמוּר.
וְאֵין לִתְמֹהַּ כְּלָל, עַל שֶׁבְּתוֹךְ דִּבְרֵי כָּתוּב אֶחָד יוּבְנוּ שְׁתֵּי מַאֲמָרוֹת, וְגַם יְיֻחַס לִשְׁנַיִם הָאוֹמְרִים, כִּי רַבִּים כֵּן, שֶׁמִּי שֶׁאָמַר זֶה לֹא אָמַר זֶה (יְעֻיַּן בַּיַּלְקוּט פ׳ שׁוֹפְטִים רֶמֶז נ״ח) כז.