דרוש וחידוש על השס חלק שני· רבי עקיבא איגר
השמטות ממס' ב"מ
לדף ד ע"ג שורה ל"א אחרי תיבת הרב ומזה נראה בישראל מומר להכעיס. מ"מ אע"פ שחטא ישראל הוא ושייך בו דברי הרב וכו':
לדף ז ע"ב שורה ג' אחרי תיבות ולשי' י"ל כדכתיבניא וק"ל שייך זה. (ולכאורה קשה לפי הצד דפליגי רבנן עלה דרשב"א אפילו ברוב נכרים לקמן (דף כד) ומבואר בתוס' לקמן (דף כג) ד"ה והא איכא נכרים. לחלק בין ההיא דנפל דכיון דיש בו סי' אפשר לברורי להשיב לבעלים ע"י סי' מתקנינן. ע"ש. א"כ דלמא מתני' ברוב נכרים ובדבר שאין בו סי' דליכא לברורי. ואפשר לומר כיון דמסתמא דמתני' דמכשירים דבר"נ אין חייב להכריז ולאוקימתא קמייתא לקמן דאתיא כרשב"א ובטמון. א"כ ס"ל לסתם מתני' דתליא בנכרים מסתמא סתם מתני' דהכא ג"כ ס"ל כן. ומיירי ע"כ ברוב נכרים. וכן לאידך אוקימתא דאתיא אף כרבנן. דגם לרבנן א"ח להכריז רק במניח וממילא מדקתני במתני' דביש בו סי' חייב להכריז ע"כ מיירי ברוב ישראל):
לדף ח ע"ב גמרא אבידת אחיך. יש לדון ראובן שהיה שומר של נכרי וקבל עליו אחריות שמירה. ונאבד ממנו החפץ. היה נלענ"ד שיש על המוצאו חיוב השבה. אף דגוף החפץ של נכרי. מ"מ הוא מציל הישראל מן ההפסד שלא יצטרך לשלם. לא מבעיא לר"ש דאמר דבר הגורם לממון כממון דמי הוי החפץ ממון הישראל. אלא אפי' לרבנן היינו שאין זה החפץ של השומר. אבל מ"מ הוא מציל הנכסים של ראובן שלא יתחייבו לשלם. כך הים נלענ"ד בסברא בפשיטות גמור. אמנם חבירי ידידי הרב מו"ה ישראל נ"י מפקפק בדבר דמ"מ י"ל לרבנן דר"ש הך חפץ לא מקרי אבידת אחיך. וחשבתי להביא ראיה לזה ממה דהקשה הפ"י בהא דפריך הש"ס לקמן (דף כז ע"א) ואידך הא דרבנאי מנ"ל. דלמא סבר כמ"ד גזל נכרי מותר. וכיון דמותר לגוזלו פשיטא דאין עליו חיוב השבה דהא מותר אפילו לגזול הך חפץ. ולזה היה נראה דבנ"ד לא מקרי אבידת אחיך ואצטריך קרא לנ"ד דפשיטא דאסור לגזול הך חפץ כיון שהוא באחריות ישראל. וצ"ע לדינא:
דף כ"ג גמרא והא איכא נכרים. בשיטה מקובצת הביא בשם הריטב"א והר"ן לתרץ קושית התוס' דאף דאינו מייאש מפני מיעוט נכרים. מ"מ מיעוט נכרים ומיעוט כלבים הוי פלגא ופלגא ע"ש. ותמהני דאף בספק השקול אינו מייאש כדקתני במתני' דמכשירים מע"מ חייב להכריז. הרי דבספק השקול דשמא מצאו נכרים אינו מייאש. ואף דלפי האוקימתא דלקמן בטמון אין הכרח לזה. די"ל בזה שייך יאוש. ואף במע"מ מייאש מ"מ בס"ד ולאידך אוקימתא דלא מיירי בטמון כו' מבואר להדיא דפלגא אינו מייאש. והכי משמע בכולה סוגיא דקיי"ל כרשב"א בר"נ. אבל במע"מ לא הוי יאוש:
ע"ב גמרא והא תנן כדי יין וכדי שמן חייב להכריז:
תמוה לי הא בסוגיא פרכי' אברייתא דחביות דלהוי מקום סי' דלא משכחת רק ברקתא דנהרא. ומשמע להדיא מדלא מוקי ברה"ר ע"כ דחביות דגבוה גם ברה"ר לא מנשתפי והוי מקום סי'. א"כ דלמא מתני' בכדי יין מיירי שלא במקום רקתא והוי מקום סי'. הוי דומיא דכריכות ברה"י דמיירי בהניח ומשום מקום. דאף דקתני במתני' ג"כ ככרות של בעה"ב דמיירי לרבא ע"כ דרך נפילה. מ"ע ע"כ היינו כמ"ש תוס' לעיל דסתם ככרות דרך נפילה. וסתם כריכות דרך הנוח. א"כ ממילא בחביות דג"כ סתמא הנוח מדפרכי' דלהוי מקום סי' ולא מוקי לה דרך נפילה. ע"כ דחביות אין דרכו להיות בנפילה. וא"כ הוי ודאי דומיא לכריכות דמיירי בהינוח. ול"ל דפירכת הש"ס לרבה דאמר מקום לא הוי סי'. דהא מדמשני הכי אמר ר"ז אמר רב מתני' ברשום. הא מוכח דרב ס"ל מקום לא הוי סי' ואלו בסוף סוגיא גבי כופרא בי מעצרתא דאמרי' לעולם רב סבר מקום הוי סי' ואמר רבא משום יאוש בעלים וכו' משמע דבעי לאסוקי דסבר רב מקום הוי סי' וצ"ע:
והנה לכאורה אפשר לומר דמשמעות המתני' דכדי יין חייב להכריז גם משום יין. וא"כ אף דבאמת מתני' לא מיירי בר"נ דלאוקימתא דלקמן בטמון. הא ס"ל לסתם מתני' דמכשירים כרשב"א דבר"נ תליני' בנכרים. ולאידך אוקימתא עכ"פ בר"נ לא יכריז. וא"כ הכא דקתני חייב להכריז לא מיירי בר"נ. וכדמוכח ג"כ מהא דפרכי' לעיל והא ל"י דנפל מיניה. ולא מוקי בר"נ וכמ"ש לעיל. מ"מ י"ל דסתמא קתני בכל ענין דבאבידה בעלמא הוא חייב להכריז דהיינו אף במחצה ישראל ומחצה נכרים. ה"נ בכדי יין וכדי שמן. ודין כדי יין כמו כדי שמן. ובזה יקשה מה תועלת בהכרזה לגבי יין, הא הבעלים לא יהיו רשאים ליהנות דדלמא היין זה של נכרים. ולגבי אסור היין ל"מ הסי' אי סימנים דרבנן. אע"כ דחיוב הכרזה לגבי היין דע"י הסי' יברר ע"י עדים שיכירו הכלי בטב"ע ויהיה מותר ביין. וא"כ שפיר פרכי' דאם איתא דאין סי' בגוף הכלי רק ע"י מקום הא זה לאו מעליותא לענין הכרת עדים בטב"ע כמ"ש לעיל. וא"כ לעולם לא יהיה לו היתר ביין. אמנם באמת אינו מספיק דהא לענין איסור א"צ לעדים דכל איש ואיש נאמן להעיד בטב"ע להתיר היין כדין ע"א נאמן באיסורים. ואפילו ע"ה יש לו טב"ע כמ"ש תוס' לעיל. וא"כ שפיר מכריזים גם בשביל היין דע"י הסי' יחזירו לבעלים החביות יין מדרבנן. ויהיה להם תועלת ביין דע"י הכרתם בעצמם בטב"ע יהי' מותרים ביין. גם עיקר הדין משמע לקמן (דף כד ע"ב) דהא דאר"א בא ישראל ונתן בה סי' מותר בשתייה למוצאה. משמע ע"י סי' אמצעי מותרים היין. והיינו אף אם סימנים דרבנן. מ"מ כיון דעיקר איסור סתם יינם הוא דרבנן מהני סי' דרבנן. דאף אם נימא דבשיירות ולא הוחזקו בעי' נמי בגט סי' מובהק. אף לפי שיטת תוס' ספ"ק דהוא רק חשש דרבנן. מ"מ י"ל דוקא היכא דחשש נוגע בדאורייתא דחכמים חששו לספק כזה. והא ספק בדאורייתא כמו בגט דחששו שמא מיב"ש אחר. אבל באיסור סתם יינם דעיקר האיסור לא דחששו שמא נתנסך דאינו מצוי. אלא דעיקר משום גזירות בנותיהם כמ"ש הר"ן בע"ז. בכה"ג י"ל דמהני סי' דרבנן:
ואולם י"ל דגם בעיקר איסור דרבנן ל"מ סי' אי סימנים לד"א. והא דאר"א בא ישראל ונתן בה סי' וכו' היינו דר"א ס"ל ג"כ לספיקא לדינא אי סימנים דאורייתא או לד"א כדקיימינא כו להלכה והוי ספיקא דרבנן כיון דסתם יינם הוי דרבנן וספיקא לקולא. וסמכי' לומר דסימנים דאורייתא. אבל מ"מ אם הים הדין בבירור דסי' דרבנן באמת גם בסתם יינם ל"מ סימן. וא"כ י"ל כנ"ל דפירכת הש"ס מכדי יין היינו לאותו צד אי סימנים דרבנן הא ל"מ הסי' להתיר היין בשתיי'. ואולם מה שדחינו תחילה הוא נכון דיהיה מותר ע"י טב"ע דבעלים. אמנם עדיין אפשר לומר דאין אנו מתירים היין למי שבא ואומר סי' בכלי ואומר שמכירו בטב"ע והיינו כעין מ"ש תוס' בסוגיא דשיירות מצויות דאף דהבעל אינו חשוד לשקר ולקלקלה משום הרווחת פשיטא דספרא. מ"מ לא מהימן לומר דיש לו טב"ע. והיינו דע"י שדומה לו לחשש רחוק שנאבד גם מיב"ב אחר מש"ה אומר שמכירים בטב"ע ע"ש. א"כ י"ל ה"ל דע"י שיש לו סימן בחביות ואף בא"ב סי' בגופו מ"מ ע"י סי' מקום הוא חשש רחוק אצלו שנפל גם מאחר באותו מקום. דאף דסי' דרבנן מ"מ לדעתו הוא חשש רחוק שנפל גם מאחר. מש"ה מעיד דיש טב"ע. דאף דבאיסורים עדות ע"א כמו בממון ב' עדים. מ"מ היכא דשייך לומר דאומר בדדמי. מצינו חילוק בין ע"א לב' עדים כמבואר ביבמות להרבה פוסקים דבע"א שאומר מת במלחמה בעי' שיאמר קברתי. אבל מת לחודי' לא מהימנינן. די"ל שאומר בדדמי. דלדעתו נדמה לו שמת ע"י דשדא ביה גירא. אבל ב' עדים נאמנים ואף דלענין מת בעלה מספיק עדות ע"א והוא כבי תרי. מ"מ היכא דהחשש דאומר בדדמי א"נ. וא"כ י"ל דע"י שנדמה לו שזה חביות יין שלו מכח הסי' שבו אמר שמכירו בטב"ע דמכח האומדנא דמוכח אצלו שהוא שלו משקר שחושב באמת שיש לו טב"ע. שאינו מדייק כ"כ בטב"ע ובקל נדמה לו שהוא שלו. וא"כ יש מקום לדברים הנ"ל דמדמכריזים גם על היין. מוכח משום דדנין שימצא עדות שיכירו בטב"ע. דלגבי ב' עדים לא תלינן בדדמי. א"כ מוכח דאיירי בסי' בגופו ולא במקום. ולפ"ז יצא לנו חידוש בנמצא חתיכות בשר בעיר שר"נ וע"א מעיד שמכירו בסי' ובטב"ע נימא היכא דיש סי' ג"כ בבשר כגון בחתיכה ועד מעיד שמכירו בסי' ובטב"ע יהיה גרע די"ל דמכח הסי' אומר בדדמי שיש לו טב"ע וכיון דסי' לד"א אסור הבשר:
אמנם לקושטא דמלתא נראה דאינו כן. דעיקר סברת תוס' הנ"ל בגט רק משום דאנן חושדים לבעל שמה שאומר שמכירו בטב"ע הוא משקר במזיד דאף דאינו חשוד לקלקלה. מ"מ זה לא חשוב אצלו קלקול דלדעתו רחוק חשש שמא מיב"ש אחר נפל גט כזה אבל להא ל"ח דע"י שרחוק אצלו החשש לבו הטעתו שדומה לו שמכירו בטב"ע דע"י היכר כל דהוא נדמה שיש לו טב"ע גמור. דא"כ גם אם השליח או הבעל בעצמו מצאו הגט אמאי מהמנים בטב"ע כמבואר במתני' דגיטין דהמביא גט ואבד ממנו אם מכירו כשר הגט והיינו דנאמן במגו כמ"ש תוס' ומה מהני המגו מ"מ ניחוש שלבו הטעתו דדומה לו שיש לו טב"ע. אע"כ דלהא ל"ח. וכיון דעיקר החשש שמשקר במזיד זהו רק בגט דא"א להאמינו להבעל מדין עדות אבל באיסורים דעלמא דמדין עדות נאמן ע"א. ל"ח למשקר במזיד:
דף כ"ד תד"ה כי קאמר ר"ש בר"נ. וא"ת א"כ מה צריך טעם:
תמוהים לי דבריהם הקדושים דהא חזינן לקושטא דמלתא דלרבנן דפליגו עליה אפי' בר"נ דלא תלינן דמרובה נפל. דהא בודאי ל"ל דקושייתם באמת גם על רבנן דאמרי לא תלינן. ולפי תירוצם באמת פליגי רבנן עלה רק היכא דידוע ודאי דמישראל נפל א"כ למאי דמוקים לקמן מתני' דמכשירים בטמון וכרשב"א. הא גם כרבנן מיתוקמי, דהא גם חכמים מודים דתלי' בנכרים, וכן אידך אוקימתא דלרבנן יניח. היינו ע"כ בלא ידוע דמישראל נפל. דאל"כ איך שייך יניח. דכיון דאנו דנין דלא הוי יאוש אמאי א"ח להכריז היכא דידוע דמישראל נפל. אע"כ דמיירי בלא ידוע ואעפ"כ אסור להחזיקו לעצמו ולתלות דמנכרי נפל. וכן מוכח מדאמרי' לקמן מצא כאן ארנקי מאי א"ל הרי אלו שלו. בא ישראל ונתן בו סי' מהו דהוי יאוש. א"ל חייב להחזיר תרתי. הרי זה תלוי בזה דהיכא דהוא שלו גם בבא ישראל ונתן בו סי' הוא שלו דהוי יאוש. ואם נימא דרבנן פליגי עלה רק היכא דידוע דמישראל נפל. א"כ היכי פרכי' תרתי הא זהו ממש כרבנן דבבא ונתן סי' הוי ידוע דמישראל נפל. אע"כ ברור דלרבנן בכל ענין תולין דמנכרי נפל. והיינו ע"כ הטעם כמ"ש תוס' לעיל (דף כג ע"א) ד"ה והא איכא נכרים. דכיון דאיכא לברורי ולתקן להשיב ממון להבעלים מתקנינן. וכיון שכן מהיכן פסיקא להו להקשות על רשב"א דלמ"ל טעמא דיאוש. דלמא גם רשב"א ס"ל ביסוד זה כרבנן והיכא דאיכא לברורי אינו ראוי לתלות' בעכו"ם. ורק מדין יאוש אתינן דהבעלים מתייאשים דשמא נכרי ימצאנו. ונ"ל דקושי' התוס' דלפי אוקימתא דטמון הא מוכח דלרשב"א תליא בנכרים. וז"א דהא הך אוקימתא בטמון משום דבא לאסוקי דרשב"א ס"ל אף בר"י. ואז ממילא לא קשיא מידי קושי' תוס'. דהא צריך לטעמא דיאוש משום ר"י. וא"כ דלמא הא בהא תליא. דאם מיירי רשב"א רק בר"נ ומוכח באמת ג"כ דאין ראוי לתלות בנכרים. ובאמת מתני' דמכשירים לא מיירי בטמון. ולאידך צד דרשב"א מיירי אפי' בר"י ומוכרחי' לבא לאוקימתא דבטמון באמת מוכח ממתני' דמכשירים דלרשב"א תליא בנכרים. והא דנקט מתייאשים משום רוב ישראל. וזהו לכאורה תמי' גדולה ועצומה על רבותינו בעלי התוס' ז"ל:
לגודל הקושי' מוכרחים אנו לומר דס"ל דאף לס"ד דלא מיירי מתני' בטמון. מ"מ פשיטא מתני' דמכשירים לא משמע דמדין יאוש לחוד הוא. אלא דכולהו משניות דמכשירים מיירי בענין דתליא בנכרים. או מישראל כמו אינך דקחשיב התם מצא בה תינוק מושלך. מצא בה מציאה. מצא בה בשר ע"ש. וא"כ קושייתם לפ"מ דבא הש"ס להוכיח ממתני' דמכשירים דרשב"א מיירי רק בר"נ. ומתני' דהתם כרשב"א. בזה יקשה כיון דממתני' דהתם משמע דתליא בנכרים. א"כ למאי הלכתא נקט רשב"א טעמא דיאוש. וביותר לפמ"ש הפ"י דבס"ד ניחא דלא הקשו דיוקא דמתני' דהתם דקתני במע"מ חייב להכריז. א"כ בבא דרוב ישראל חייב להכריז מיותרת ומתרץ דמע"מ מיירי דוקא בראה מישראל נפל. אבל בלא ראה דאף דלענין יאוש לא מייאשי כיון דהוי מע"מ אפשר שישראל ימצאנו מ"מ היה מהראוי להמוצא לחלות בנכרי כיון דהוא בעצמו אינו בכלל ספק הנפילה דידע בעצמו שממנו לא נפל ומבלעדי' הוי ר"נ וא"ח להכריז רק בידוע דמישראל נפל. א"כ מוכח להדי' דתולי' דמנכרי נפל. דאל"כ דאין תולין ממילא במע"מ גם בלא ראה חייב להכריז. וא"כ בבא דר"י מיותר. אלא ודאי דתולין ושפיר הקשו ל"ל יאוש. אמנם אין זה מספיק דהא הפ"י בעצמו כ' דלאוקימתא דטמון לא מיישב בבא דר"י. וע"כ דנקט משום אינך מילי דקחשי'. ואף לפ"מ שנכתב לקמן ליישב מ"מ עכ"פ לאידך אוקימתא כרבנן ויניח לא מיושב. כמו שמבואר לפנינו בעזה"י. ומוכרחים לומר דנקט אגב אינך. א"כ דלמא גם לס"ד הכי הוא. והעיקר כמ"ש תחילה דפשטא דמתני' משמע דמדין תלי' הוא דומי' דאינך בבי. ושפיר הקשו תוס', ועדיין צ"ע:
בא"ד ואפילו אם ישראל ימצאם לא יכריז. ולכאורה אין זה מספיק כ"כ דהא חזינן באידך אוקימתא דלרבנן בר"נ יניח. הרי אף דכל המוצא לא יכריז אעפ"כ לא מייאשו הבעלים. וע"כ משום אף שהמוצא לא יכריז כיון דיש בו סי' אינו מייאש דסומך עצמו שהוא בעצמו יכריז כלי שכך וכך סימניה אבדתי וישמע המוצא ויחזירנו לו. ונ"ל דיש לחלק דוקא היכא דהדין דיניח א"כ סומכים הבעלים דבכל עת מכריז גלימא בכך וכך סימנים אבדתי וילך המוצא ויראה שיש בו סימן כאלו ויחזיר לו. אבל לרשב"א דהדין דזוכה לעצמו דתולין בנכרי ומותר לו למכור ולכלות הדבר כאדם עושה בשלו ואין משגיח כלל בסימנים. הכא כיון דאין עליו חיוב השבה ומתייאשו הבעלים דלא יבורר ע"י סי':
עוד י"ל בד"א שבאמת אין חילוק בין אם יניח או דזוכה בו בכל ענין שייך סברא הנ"ל דהבעלים סומכים שיכריזו כך וכך אבדתי ויחזיר להם המוצא. ובאמת סברת תוס' רק בצירוף תרווייהו דהבעלים סוברים דאחד מר"נ ימצאו. ואף אם המיעוט ישראל ימצאם. כיון דעכ"פ לא יכריזו יהא בקושי להתברר. מש"ה בצירוף ב' אלו מתייאשים הבעלים. אלא דבאידך אוקימתא דמתני' כרבנן. ס"ל לרבנן דאף משום צירוף תרווייהו לא מתייאשו. אבל רשב"א ס"ל דמייאש משום צירוף תרוויהו. ואין להקשות דלמאי צריכים תוס' לעיל ליכנס בפירצה דחוקה דע"י צירוף תרווייהו הוי ייאוש. ולא סגי להו בפשיטא סברא א' דמשום ימצאם א' מר"נ מייאשו. דכמו לאידך צד דרשב"א מיירי בר"י ס"ל דמייאשו משום שימצא אינש דלא מעלי. ה"נ עכ"פ לאידך צד דמיירי רק בר"נ. ודאי י"ל ברווחא ומשום זה לחוד מייאשו. די"ל לפמ"ש לעיל בכוונת קושי' התוס' דס"ל דמתני' דמכשירים משום דמדין תולין אתינן עליו א"כ יקשה בהיפוך כיון דרשב"א ס"ל אפי' בידוע דמישראל נפל דהוי יאוש. למאי הלכתא קתני במתני' תולין בנכרי. תיפוק ליה בלא"ה מטעם יאוש. ולזה הוכרחו לומר דאין יאוש רק מכח צירוף. דגם המיעוט ישראל אם ימצאם. יתלה בר"נ. וא"כ קתני מתני' דעיקר הדין דתולין בנכרי. ומכח זה צומח סברת יאוש אף ברואה שמישראל נפל שהוא שלו מכח יאוש:
אמנם לפ"ז יש להקשות טובא דהיא גופא קשה מנ"ל להש"ס דאי פליגי רבנן עליה דרשב"א אפי' בר"נ. מתני' דטמון לא אתיא כרבנן או דבאמת יניח. דלמא לא פליגי רק לענין סברת יאוש ונ"מ בנתברר שמישראל נפל. אבל בסתם גם רבנן ס"ל דתולין בנכרים. בשלמא לפי דרך הא' הנ"ל. י"ל דהוא מלתא דפסיקא מסברא דא"א דהדין דהמוצא יחזיק בו לעצמו. בודאי הוי יאוש. ושפיר מוכח דחכמים ס"ל דאין תולי' בנכרי לזכות בו לעצמו. אבל לפי דרך הב' הנ"ל יקשה דהא לפי האמת חזינן דלרבנן אף דיניח. אעפ"כ לא מייאשו הבעלים מטעם צירוף ב' ריעתות דרוב נכרים ואף המיעוט לא יכריזו. א"כ ממילא אף אם היה ס"ל לחכמים דזוכה בו. לא הוי יאוש משום צירוף ב' הסברות. א"כ דלמא באמת ס"ל לחכמים דתולין גם בנכרי ופליגי רק בסברת יאוש לענין בידע דמישראל נפל. ולזה נראה יותר כפי דרך הב' בכוונת תוס' בקושייתם דהוכיחו אף דמתני' לא מיירי בטמון. מ"מ מוכח דרשב"א ס"ל דתולין בנכרי מכח קושי' הפ"י דבבא ר"י חייב להכריז מיותר דנשמע במכ"ש מסיפא דמע"מ חייב להכריז. אע"כ דיש חילוק דבמע"מ מיירי דוקא בראה דמישראל נפל. דאנ"כ תולי' בנכרי. וא"כ נימא דל"מ לאוקמא כרבנן. וכיון דמע"מ חייב להכריז דמיירי ע"כ בראה דמישראל נפל. א"כ מוכח בר"נ היינו אפילו בראה דמישראל נפל. א"כ מוכח מטעם יאוש. ומה שדחינו לעיל דע"כ ליתא לדקדוק פ"י מכח מסקנא יבואר לפנינו בישוב רווח בעזה"י. ודוק וע' היטב כי נכון וגמור הוא:
גמרא מצא בה אבידה וכו'. הפ"י כ' ליישב הא דקתני מע"מ חייב להכריז. וגם ר"י חייב להכריז. תוכן הדברים דמתני' דנקט מילי דפסיקא ר"נ בכל ענין אף דבראה דמישראל נפל א"ח להכריז דהבעלים מתייאשים. ומע"מ דהיינו עם המוצא הוא מחצה ועי"ז לא מייאשים הבעלים דלענין מציאת האבידה הוי מע"מ דגם הבעלים בכלל הספק דשמא ימצאם בעצמו. אבל מ"מ לענין תלי' דממי נפל הוו כמו ר"נ דהא המוצא בעצמו אינו בכלל ספק. ובאמת א"ח להכריז רק בראה דמישראל נפל. ובר"י היינו דמע"מ מלבד המוצא אף בלא ראה חייב להכריז ע"ש. הנה מ"ש דבמע"מ א"ח להכריז רק בראה דמישראל נפל בפשטא דבריו מרפסין איגרא כיון דמע"מ דהיה הדין דהמוצא יתלה בנכרי ויחזיק לעצמו ממילא מייאשי הבעלים. ואף בראה אמאי חייב להכריז. אמנם לפי הנ"ל מוכח באמת דס"ל להפ"י כפי דרך הב' הנ"ל בכוונת תוס' בתירוצם דאף היכא דזוכה לעצמו לא הוי יאוש דהבעלים יסברו דהם יכריזו כך וכך אבדתי ורק מכח צירוף תרווייהו דסוברים דא' מר"נ ימצאם. וגם אם המיעוט ישראל ימצאו כיון דלא יכריזו בקושי יכול להתברר. משא"כ דמע"מ דליכא צירוף תרווייהו לא הוי יאוש. והנה הפ"י כ' דלפי אוקימתא דטמון נשאר הקושיא. דהא בטמון ליכא יאוש. הא דברוב נכרים הוא שלו אינו רק בלא ראה דמישראל נפל ומטעם תלי' דמנכרי נפל. וא"כ הא דקתני מע"מ חייב להכריז היינו ע"כ בלא ראה. ומיירי באמת דאיכא מע"מ בלא המוצא. ע"כ בבא דר"י מיותר ונדחק דקתני אגב אינך. ולענ"ד י"ל ברווחא דלכאורה קשה לי בסוגיא למאי מוקי בטמון ובנמלך לפנותה כיון דע"כ מדין ישל"מ אתי' עלה כמ"ש תוס'. לוקי בפשטא דמיירי באבידה דלא חשיב. דאפשר דל"י דנפל מניה. וצ"ל דא"כ היה קשה בבא דמע"מ חייב להכריז הא הוי ס"ס. ס' נכרים. וא"ת ישראל דלמא ידע ומייאש משום אינשי דלא מעלו. דל"ל דמיירי בראה דמישראל נפל וכדס"ל לס"ד דהמקשה. דא"כ בר"נ אמאי הוא שלו כיון דידע דמישראל נפל והוא דבר שאינו חשוב דאפשר דל"י דנפל מיניה ואמאי א"ח להכריז. ולזה מוקי בטמון דהוי ודאי ישל"מ. דא"כ לפ"ז י"ל דמתני' מיידי בדין אבידה דליכא בה יאוש דהוי של"מ דמשכחת בב' גווני. דהיינו בטמון דהוי ודאי של"מ. וכן בדברים שאינם חשובים דהוי ספק אם ידע דנפל. ולזה קתני מתני' דר"נ אפילו בודאי של"מ כגון טמון א"ח להכריז דתולין דמנכרי נפל. וברוב ישראל אפילו בסתם דהיינו בנפילת דברים שאינם חשובים חייב להכריז כיון דהוי ר"י הוי רק ספק א' אם ידע דנפל ומתייאשו. ובמע"מ יש חילוק לפעמים חייב להכריז דהיינו בטמון דהוי ודאי של"מ. ופעמים דא"ח להכריז כגון בנפילת דברים שא"ח דהוי ס"ס וכנ"ל:
ואולם עדיין תקשה לכאורה לאידך אוקימתא דכרבנן מניח. בזה יקשה כיון דמע"מ חייב להכריז היינו אף בלא ראה דמישראל נפל. דאלו בראה גם בר"נ חייב להכריז כיון דס"ל לרבנן דלא הוי יאוש. וכיון דמע"מ מיירי בלא ראה ובאמת דאיכא מע"מ בנא המוצא א"כ בבא דר"י מיותר. ונלענ"ד ליישב גם זה. דלכאורה קשה לי בסוגיא. דלפ"מ דמוקי בטמון דהוי מצי לאוקמי גם כרבנן. והיינו דהא באמת ברוב נכרים מדינא תולין ברוב. רק משום דאיכא לברורי ע"י הכרזה. וא"כ לכאורה אי סי' לאו דאורייתא יש חילוק דבסי' בגופו מדין תורה צריך לברר דע"י הכרזה יבורר ע"י עדים שיכירו בטב"ע. אבל בסי' מקום או מנין דליכא סי' בגופא ל"ש דיבורר ע"י עדים וכמ"ש לעיל כמה פעמים. ממילא בצד עצמותו תולין בר"נ. וא"כ י"ל דרבנן ס"ל בסי' שבגופו בזה דחייב להכריז דלא הפסידו חז"ל בתקנתם להמוצא במה דקתני להחזיר בסימנים. דהא בלא"ה אף אם לא יחזיר לא יהיה בו כח לתלות בנכרי. דאפשר שיבורר ע"י עדים. משא"כ במתני' דמכשירים דמיירי בטמון י"ל דליכא סי' בגופו רק סי' מקום. ובזה דמדין תורה זוכה המוצא ויכול לתלות בנכרי כיון דליכא לברורי אז תקנו חכמים שיחזיר בסי' להפסיד להמוצא. דאף דכתבנו לעיל גבי כלי אנפורי' דמדתקנו חז"ל להחזיר בסי' מקום או מנין מוכח דלא חשוב בזה להפסידא דהמוצא. היינו בעלמא בר"י דמה דזוכה המוצא מד"ת הוא מכח יאוש הבעלים בזה שפיר תקחז"ל דמחזירים בסי' דעי"ז לא מתייאשו הבעלים. ממילא האבידה בחזקת בעלים. וחז"ל עשו רק סבה ותחבולה שלא יתייאשו הבעלים. ולא יפקירו הבעלים. משא"כ הכא בר"נ דמד"ת בלאו יאוש ג"כ דזכה המחזיק דתולה בנכרי כיון דליכא לברורי. וע"י תקנת חכמים להחזיר בסי' א"י לתלות בנכרי הוי פסידא גמורה להמוצא. י"ל דבכה"ג לא תקנו להעמידה על ד"ת. וא"כ מתני' דמכשירים י"ל דאתי' גם כרבנן. אמנם היטב דחו זה הבחורים יחיו. דלפ"מ שביארנו לעיל גבי תאינה הנוטה לדרך דבמע"מ ישראל ונכרים מדינא יזכה בו מספק כיון דליכא חזקת מר"ק אלא מדין איכא לברורי אתינן עלה. אלא דבזה גם רשב"א ס"ל דצריך לברר כיון דהוי ספק השקול. וא"כ מוכח דגם בכה"ג תקנו חז"ל להפסיד להמוצא. דאל"כ גם במע"מ הוי להו להעמידו על ד"ת שלא להחזיר בסי' ויזכה המוצא מספק כיון דליכא לברורי. אמנם באמת היה נ"ל לחזק סברא הנ"ל. והיינו דבאמת מכח הראיה דמע"מ דחייב. מוכח דמיירי ביש סי' בגופא דליכא פסידא להמוצא וכנ"ל. מש"ה מוכרחים לאוקמי כרשב"א. אבל לדינא י"ל דבסי' מקום או מנין לחוד גם רבנן ס"ל דבר"נ ואפי' מע"מ דהוא שלו דהעמידו על ד"ת שלא להפסיד להמוצא. ולפ"ז י"ל דלאוקימתא דיניח מיושב ג"כ בבות דמתני' היינו דהכא דקתני דר"נ אפי' בסי' בגוף הכלי א"ח להכריז דלענין זה תולין בנכרי דאין עליו חיוב הכרזה. אלא יניח. ובר"י אפילו בסי' מקום או מנין חייב להכריז. ובמע"מ יש חילוק דבסי' בגופו שלא הפסידו להמוצא חייב להכריז. ובסי' מקום או מנין הוא שלו דהעמידו על ד"ת. וכנ"ל. ונכון היטב:
ע"ב רש"י ד"ה אימא מישראל נפל. לפיכך חייב להכריז ול"א דיניח וכו'. ביאור דברי רש"י דנקט דיניח. ולא בפשוטו דהא השתא קיימי' דהלכתא כרשב"א בר"נ. ולדידי' הוא שלו לגמרי, דהיינו דאף לאוקימתא קמייתא בטמון. ע"כ פליגי רשב"א ורבנן בתרתי. דהיינו הא' בסברת יאוש. דלרשב"א אף בלא הדין דתלינן בנכרי הוי יאוש דהרי אפי' בר"י ס"ל דהוי יאוש משום אינשי דלא מעלי וק"ו בר"נ, ורבנן ס"ל דלא הוי יאוש. וגם בגוף הדין דתלינן. דלרשב"א אף היכא דליכא יאוש דהיינו בטמון תלינן בנכרים ולחכמים אין תולין. מ"מ לאוקימתא ב' דכרבנן ויניח מה"ת לן להמציא ב' פלוגתות. די"ל דלענין תלינן לכ"ע לא תלינן לזכות בו רק דיניח. ופליגי רק ביאוש. מש"ה הקשה רש"י דאף בלאו ישראל סכרי ג"כ לא יהיה שלו דהא לרשב"א לא תלינן בנכרים לענין שיהא שלו. ורק משום יאוש אתינן עלה ובזה טעמא דישראל כרי לחוד סגי דליכא יאוש דהא ידעי' דישראל ימצאנו ולא יהיה לו היתר לתלות בנכרים. ואף דלרשב"א גם בר"י הוי יאוש משום אינשי דלא מעלו הא בזה גם בישראל סכרי וישראל כרי אינו מספיק דממה נפשך הוי יאוש. וע"כ או דהכא לא הוי כמו פלטיא והוי כסימטא. או דבא לתרץ רק דקיי"ל כרשב"א בר"נ ולא בר"י. וא"כ בטעמא דישראל כרי לחוד סגי. ולזה הוכיח רש"י להסביר דבעי ישראל סכרי לענין החיוב הכרזה ולא נאמר יניח. ואין להקשות דמנ"ל לרש"י לפרש דקאי באוקימתא בתרייתא ומצריך להאי דישראל סכרי ליה בכדי שלא יהא הדין דיניח, ולא מפרש דקאי באוקימתא קמייתא דמוכח דלרשב"א דתולין בנכרי, והכא קיי"ל בר"נ מש"ה מצרכי' לישראל סכרי דבלא"ה הוי שלו. וביותר דהא לס"ד דקאמר הש"ס וש"מ אין הלכה כרשב"א אפילו בר"נ. פ"כ דקאי על אוקימתא קמא דאל"כ הא גם לרבנן אין חיוב הכרזה דא"כ למה נקט רש"י תירוצם דהש"ס לפי אוקימתא ב'. די"ל דלאוקימתא קמייתא יהא קשה להיפוך דל"ל דישראל כרו לי' דהא י"ל דלמאי דקי"ל כרשב"א בר"נ בין לענין תלינן ובין לענין יאוש מ"מ י"ל דלענין דינא הוי יאוש רק מכח מה דהדין דתולין בנכרי. א"כ הכא סכרי לחוד סגי דאף אם נכרי כרו מ"מ לא מייאש דשמא ימצא מיעוט ישראלים. והמוצא לא יתלה בנכרי כיון דישראל סכרי. אע"כ דקאי לאוקימתא ב'. וממילא לכ"ע לא תלינן בנכרי רק יניח. וא"כ הא דקיי"ל כרשב"א בר"נ היינו משום יאוש לחוד דאף דהמוצא לא יתלה בנכרי מ"מ מייאשי דסובר דהנכרי ימצאנו. ומש"ה הוצרכו לומר דישראל כרו ומוכרח דקאי באוקימתא דיניח ומדוקדקים דברי רש"י. ולפ"ז מוכח דרש"י ס"ל כפי דרך הא' שכתבנו בכוונת תוס' בתירוצם לחלק בין היכא דיניח דליכא יאוש. ובין היכא דזוכה לעצמו דהוי יאוש. דאל"כ דליכא הפרש ע"כ עדיין כמו דיקשה לאוקימתא קמייתא דבטמון. דדלמא ס"ל דהוי יאוש דהמוצא יתלה בר"נ. והיינו בצירוף דימצא נכרי וכנ"ל. זהו קשה גם לאוקימתא ב' דדלמא אנן קיי"ל דבר"נ הוי יאוש מכח צירוף דימצא נכרי. וגם אם ימצא ישראל לא יכריז אלא יניח. משא"כ בישראל סכרי דהמוצא יהיה חייב להכריז ליכא יאוש. אע"כ דס"ל לרש"י כדרך הא' הנ"ל. והכי מוכח ג"כ לפי שיטת הראשונים דיתבי בה נכרים היינו מיעוט נכרים דלא כמאן דמפרש דהם שומרים מחפשים יותר. והרי ע"כ מדמוקמי' רק כרשב"א היינו דהך סברא דהשומרים ימצאו לא עדיפא מר"נ. א"כ מוכח דאף לפי הצד דרשב"א ס"ל רק בר"נ מ"מ הוי יאוש משום זה לחוד. ודלא משום צירוף תרווייהו. דהא ביתבי נכרים אם ישראל ימצא הא מחוייב להכריז כיון דלענין הנפילה הוי רוב ישראל:
וביותר נראה דגם רש"י סובר כפי דרך הב' הנ"ל. והיינו דוקא לאוקימתא קמייתא דבטמון דפלוגתא יהיה בב' דברים הא' בר"י לענין יאוש. והב' בר"נ לענין תלי' בנכרי. בזה שפיר קשה די"ל דקיי"ל כרשב"א בר"נ לענין סברת תלי' לחוד'. אבל לא מדין יאוש כלל. דאף דהמוצא יתלה בנכרי. מ"מ ליכא יאוש אף בצירוף החשש שימצא נכרי וכנ"ל. ואם כן בישראל סכרי לחוד סגי כיון דליכא למתלי' בנכרי. אע"כ דקאי ללישנא ב'. ואהך לישנא הוי רק חד פלוגתא לענין יאוש. מש"ה למאי דקיי"ל כרשב"א בר"נ. היינו דבר"נ קיי"ל לענין סברת יאוש. וכמו דסברת רשב"א דר"נ הוי יאוש משום שמא ימצא נכרי לחוד. בלא צירוף דסברא דמוצא לא יכריז. דהא לדידי' אף בר"י הוי יאוש מכ"ש דבר"נ הוי יאוש משום הך לחוד שימצא א' מר"נ. וא"כ אף דאנן קיי"ל דבר"י לא הוי יאוש וכנ"ל. מ"מ בר"נ דקיי"ל כוותי' דרשב"א לענין יאוש לגמרי קיי"ל כוותי' דאפילו היכא דהמוצא לא יתלה בנכרי. מ"מ הוי יאוש משום שמא ימצא נכרי. ומש"ה אצטריך לישראל כרי לה. והוא נכון בעה"י:
ובדרך פלפול אמרתי הא דבאמת נקט הגמרא ישראל כרי לה והיינו ללישנא בתרא הנ"ל. ולא נקט ללישנא קמא ובישראל סכרי לחוד סגי והיינו כיון דמרא דשמעתא הוא ר' יהודה ולדידיה מוכח דס"ל כלישנא בתרא למה דאמרי' בסמוך רב יהודה הוי אזיל בתרא דמר שמואל וכו' שהקשה למר שמואל תרתי וכו'. ולכאורה קשה מה סתירה בזה הא י"ל דקיי"ל כרשב"א בר"נ דתלינן בנכרי מש"ה אמר תחילה הרי אלו שלו. אבל מ"מ לענין יאוש לא קיי"ל כוותי' דאף דהמוצא תולה בנכרי מ"מ לא הוי יאוש וכנ"ל. מש"ה בבא ישראל ונתן סי' חייב להחזיר לו. וצ"ל דר"י ס"ל כלשון הב' הנ"ל וממילא גם לרשב"א ס"ל דלא מצינו דתולין בנכרי ורק בענין יאוש פליגי. א"כ במה דפסק תחילה הרי אלו שלו. ע"כ משום יאוש הוא. מש"ה שפיר פריך לי' תרתי. כיון דהוי יאוש מה מהני נתן בה סי', וא"כ מוכח דר"י ס"ל כלישנא ב', וק"ל:
תד"ה לבתר תריסר ירחי שתא. דהאובד אינו מתייאש וכו' נראה כוונת דבריהם לחלק בין האי דלעיל גבי כופר' בי מעצרתא כיון דקדחו ביה חלפא דהוי יאוש, ובין הכא דלאחר תריסר ירחי שתא לא הוי יאוש, דהחילוק דדוקא בדבר שדרך חתייאשי דקדחו בי' חלפא. א"כ המוצא יכיר שזמן מרובה נאבד. בזה הבעלים מתייאשים וסוברים שהמוצא לא יכריז דהא יראה דמזמן מרובה נאבד. ואף דלפי הדין צריך להכריז כמו דהכא במוצא ויודע דנאבד זה תריסר ירחי. מ"מ הבעלים סוברים דהמוצא כשרואה ויודע שזמן מרובה נאבד תולה דמתייאשו הבעלים, ולא יכריז. אבל באבידה דעלמא דאין ניכר בין חדש לישן לא מתייאשו הבעלים דמה שעבר זמן רב ולא הוכרז. אולי מקרוב מצאן המוצא ויסבור דמקרוב נאבדו ויכריז כך ביאור דברי תוס':
אבל לא אדע דמי הכניסם לזה דהבעלים סוברים דהמוצא יטעה בדין ויסבור דמהני יאוש. הא בפשוטו י"ל דדוקא לעיל בכופרא דמיירי בהנוח דמסתמא נזכרו הבעלים בזמן קרוב להנחתן וכבר בקשו ולא מצאו כמ"ש תוס' לקמן (דף כ"ו ע"א) ד"ה בכותל חדש וא"כ כשעבר זמן רב משעה שבקשו ולא מצאו סוברים דודאי מאז שבקשו ולא מצאו כבר לקחם אחר. א"כ מדעבר זה זמן רב שלא החזיר בודאי אין דעתו להחזיר או שמצאן נכרי. אבל בדרך אבידה שלא בהנוח י"ל דגם בקדמו ביה חלפא לא מהני דלעולם חוששים הבעלים דעדיין לא נמצא מש"ה לא הוכרז. וכשמצאן יכריז. וצ"ע:
גמרא תרתי. לכאורה יש לדקדק דא"כ אמאי שאל לו בא ישראל ונתן בו סי' מה. כיון דכבר אמר לו הרי אלו שלו ממילא אפילו נתן בו סי' לא מהני. וכן הקשה לו בעצמו תרתי. ונלענ"ד לפמ"ש לעיל בתחילת פרקין דמתניתין דמעות מפוזרות הרי אלו שלו לא מוכח דסברת דאדם עשוי למשמש הוי ודאי. דיש לומר דמכח הסברא דמרגיש וידע אתרע חזקת מר"ק ממילא הוא שלו מספק. ורק מברייתא דהמוצא מעות בבה"כ דכיון דיש בו סימן ויבוררו הבעלים ואפשר שיטענו הבעלים ברי דלא ידעו דנפל. מש"ה מוכח דהוי כמו ודאי עשוי למשמש, וגם כתבנו לעיל דללישנא ב' דיניח ליכא קושי' כלל מברייתא, די"ל דמיירי בל"י דמישראל נפל, רק בלא טעמא דיאוש הי' מדין דיניח דלהך לישנא דגם לרשב"א לא תלינן בר"נ להיות שלו. מש"ה הוצרך לטעמא דיאוש, ממילא ליכא קושי' הא ל"י, דהוי ס"ס. ס' נכרי. ס ידע, כמ"ש לעיל בארוכה וכיון שכן י"ל דמש"ה שפיר שאל לו בא ישראל ונתן בו סימן והיינו די"ל דאדם עשוי למשמש אינו ברור כ"כ לודאי. ומגרע רק לחזקת מר"ק. ומה דפסק מתחילה הרי אלו שלו. אף ביש בו סי'. ואפשר שיטענו הבעלי' ברי. מ"מ מותר להחזיק לעצמו מכח ס"ס. ס' נכרי' וס' ידע דנפל ול"ש ביה דיניח משום דאיכא לברורי. הא לא יבוררו לעולם ב' הספיקות. דאף אם יטענו ברי מ"ח ליכא שם בירור עליו. דבזה אף דברי ושמא ברי עדיף. כיון, דלא הוי מוחזק גמור רק משום חזקה דהשתא. אבל מ"מ כיון דליכא ברי גמור רשאי להחזיק לעצמו מכח ס"ס. וא"כ כל שבא ונתן בו סי' ואמר ברי דל"י דנפל. י"ל דחייב להחזיר. ולא השיב לו החילוק בין טען ברי דל"י דנפל, ובין דלא טען. משמע דבכל ענין חייב להחזיר. ולזה הקשה לו תרתי דכל כמה דלא טען דל"י אמאי חייב להחזיר, דהא עכ"פ מכח עשוי למשמש ליכא חזקת מר"ק. גם י"ל דשאלת ר"י הי' ג"כ בלא טען דל"י. היינו אף דליכא חזקת מר"ק. מ"מ י"ל דהלכתא כסומכוס דאף במוחזק יחלוקו, אבל אחר שהשיב דיחזיר היינו דצריך להחזיר כולו שפיר הקשה לו תרתי כיון דעכ"פ ליכא חזקת מר"ק מה"ת דיחזיר לו כולה עכ"פ בחולקין סגי. וק"ל וע' היטב כי נכון הוא בעזה"י:
דף כ"ה גמרא ורמינהו מצא דבר שא"ב סי'. נראה הא דנקט הש"ס, תנינא להא דתנו רבנן, ולא פריך בל"ז אמתני' דהדיוק דהכלי ולפניו פירות הרי אלו שלו. די"ל דודאי אף דלפניו פירות תולי' הפירות בכלים, והטעם דהא"ש היינו משום דהבעלים מתייאשים דחוששים דהפירות נפלו מהכלי וסוברים אולי נפלו ויגלגלו מרחוק או שיתגלגלו מאחורי הכלי שלא יהא מהדר אפי' דכלי לגבייהו ואזי לא יתגלה המציאה בכלי, והא דבתוכם פירות חייב להכריז אף דהוי יאוש, י"ל כיון דהכלי נשאר בחזקת הבעלים דהא מהכלי לא מייאשו ושוב הוי פירות כמונחים בחצירו דל"מ יאוש לשיטת הרמב"ן וסייעתו אף דהכלי הוי חצר שאינו משתמר לענין קנין, מ"מ י"ל לענין זה מהני דלא יצא מרשות בעלים ע"י היאוש, וא"כ י"ל דהברייתא מיירי בדברים שאינם חשובים דהוי יאוש של"מ, ולזה הקשה תנינא להא דת"ר דמבואר בברייתא דמקצת פירות בכלי גם מה שבחוץ הוי לבעלים, ובזה אם איתא דהבעלים מתייאשים אלא דהפירות בכלי משום דלא מהני יאוש כיון דהם בחצירו, מ"מ באותן מקצת דבחוץ לכ"ע מהני יאוש. אע"כ דלא הוי ייאוש כלל. כיון דאין דרך כלל שיפלו כל הפירות, וע"כ הא דלפניו פירות הוא שלו, היינו משום דתולין בדעלמא ושפיר פריך ורמינהו:
תד"ה ש"מ מנין הוי סי', ולעיל נמי דקתני וכו', ול"ק מנין הוי סי'. תמוה לי דבפשוטו ניחא דהא ע"כ הא דלעיל דמצאן א' א' הוא שלו, אף דלרבא הוי מקום סי'. צ"ל באחד אחד תולין בנפילה רק במצא שני' זהו הוי היכר' דהוי הנוח כדאמרינן תני ציבורי'. וכיון שכן מברייתא דלעיל לא הו"מ למידק דמנין הוי סי'. די"ל דמכח דמצא ב' ב' מוכח דהוי הנוח וממילא הוי סימן מקום, והא דא' א' מותרין. משום דא' א' הוי דרך נפילה, משא"כ הכא פריך ש"מ מנין הוי ס' דהא ל"ל מטעם מקום. דאם כן מאי איריא צבורי' אפילו צבור נמי דהא בצבור א' נמי מוכח דהנוח הוא. אע"כ דלאו מדין מקום הוא רק מדין מנין אתינן עלה ומשני דבאמת תנו צבור. ודו"ק:
בא"ד א"נ דמצי למדחי דמנין וחרוז' הוי ס'. קשה דא"כ מא קאמר בגמרא ש"מ מנין הוי ס' דלמא לעולם מנין לא הוי סי' אלא דתרתי מנין ומקום הוי סי'. וצע"ג. ודו"ק:
דף כו תד"ה דשתיך טפי. ע' מהרש"ל ומהרש"א. ומצוה גדולה ליישב דברי מהרש"ל כי רבתה תמי' למאוד. דמה שייך למידק מתוס' מדהביאו ראי' מחנות, וכל מה שמפרש בכוונת הנ"י נפרש ג"כ בכוונת תוס'. ולענ"ד דודאי עיקר ראיית הנ"י רק מרוב נכרי' וכמ"ש המהרש"א וכמו דנראה בעליל במתני' דמצאו בחנות. כ' הנ"י בזה ב' פירושי', הא' מדלא קתני גם ברישא אם צרורין נוטל ומכריז מוכח דברישא בכל ענין היא שלו דמיירי בר"נ, והב' דבאמת אם צרורים קאי גם ארישא. ועל זה הקשה דלקני ליה חצירו לבעל החנות. ותי' דלאביי ניחא דהוי באיסורא אתיא לידיה. ולרבא צ"ל דהוי חצר שאינו משתמר, א"כ דברי הנ"י סותרים מיני' ובי', דא"כ מה הביא במשנתינו לראיה מצא בחנות דדבר דאין סופו להמצא אין קונה. א"ו דדבריו דלקמן במתני' דמצא בחנות קאי לפי פי' הב'. דאם צרורים קאי גם ארישא ומיירי ברוב ישראל, ומש"ה שפיר מתרץ באיסורא אתיא לידיה, והכא במתני' ראייתם לפי פי' הא'. דע"כ רישא מיירי בר"נ. אולם צריך להבין דלכאורה מר"נ ליכא הוכחא כלל דאיך שייך דיקנה לו חצירו, הא גם אם שלו נפל הוא מייאש. דבשלמא בר"י קשה דיקנה חצירו, דאם יהיה הדין דקנה חצירו ממילא כל המוצא יחזירנו לו דהא ידע דשל חנוני הוא דקנה לו חצירו, וא"כ אין הבעל חנוני מייאש, אבל בר"נ הא מייאש שמא נכרי יטלנו. ודוחק לומר דהוכחה לפי אוקימתא דלעיל דמתני' דמכשירים בטמון. דרשב"א ורבנן פליגי בתרתי. א"כ י"ל דקיי"ל כרשב"א בר"נ רק לענין תלי'. אבל לא לענין יאוש, או דקיי"ל ג"כ דהוי יאוש מטעם דאם המיעוט ימצאנו יתלו בנכרי, וא"כ הכא דהמוצא א"י לתלות בנכרי דהא מ"מ קנה לו חצירו מש"ה אין החנוני מתייאש מהא חשש דנכרי ימצאו לבד, דהא לפמ"ש לעיל מדפריך ר"י למר שמואל תרתי מוכח לל"ב, א"כ משמע דעיקר כלישנא ב'. אולם לכאורה תמוה מאד דאם קיימי' השתא לל"ב א"כ בפשוטו אזלא קושיית המהרש"א על המהרש"ל דהא לל"ב לאו מדין תליי' אתינן עלה דכבר כתבנו לעיל דללישנא בתרא נוכל לומר דגם לרשב"א אין תולים ולא פליגי רק בסברת יאוש דהא דסבר רשב"א בר"נ ה"א שלו היא רק מטעם יאוש. וא"כ מה הועיל המהרש"א בכוונת תוס' אמרינן בר"נ דלא באיסורא אתי לידי' כיון דבר"נ ה"א שלו הוא רק מטעם יאוש גם בר"נ שייך באיסורא אתי לידיה, ושפיר הוכיח המהרש"ל דתוס' לא סברו דבחצר שייך דבאיסורא אהי לידיה אף אם איירי בר"נ, ונוכל ליישב דהא ודאי מדאורייתא בר"נ תולי' בנכרי דהא חזינן בכל התורה דאזלינן בתר רוב, רק דחכמים תקנו היכא דאיכא לברורי לא אזלי' בתר רוב, וא"כ בא"ב סי' דליכא לברורי הניחו חכמים גם כן על היסוד דאורייתא דתולי' בנכרי, וא"כ אף לפי התי' ראשון של הנ"י דמדלא קתני ג"כ ברישא ואם צרורים מוכח דאיירי בר"נ ואפילו בצרורים ה"א שלו. אבל בודאי מתני' איירי ג"כ בדבר שא"ב סי' דבהא ליכא לברורי ותולי' בנכרי, ושפיר כתב המהרש"א דאיירי בר"נ, וראיית התוס' מדבר שא"ב סי' דלהוי לבעל החנות דאז ל"ש באיסורא אתי לידי', וא"ל דמ"מ (מה) קשה דיקנה לו חצירו (הא) מתייאש ואי דהוי ישל"מ, זהו אינו דדוקא לענין שיצא מרשות ע"י יאוש בזה אמרי' ישל"מ לא הוי יאוש, אבל לענין קנין חצירו של"מ מטעם דזכין לאדם שלא בפניו, הא אלו הוי ידוע ג"כ לא היה חצירו קונה לו כיון דהוי יאוש, בכה"ג י"ל דאין חצירו קונה לו של"מ, היכא דאלו הי' מדעת לא היה קונה לו. גם של"מ אינו קונה ולזה צ"ל דהנ"י לשיטתיה דס"ל לעיל גבי כופר' דהיאוש אינו מועיל בדבר שברשותו או בחצירו, וא"כ אלו היה מדעתו היה חצירו קונה לו דמה דמתייאש החנוני אינו מגרע דהא יאוש אינו מועיל בחצירו דאף דאפשר לחלק דדוקא בדבר שהוא שלו מכבר בזה אין היאוש מועיל אם הוא בחצירו, אבל מ"מ אין חצירו קונה לו בדבר שהוא מתייאש, מ"מ אין הכרח לזה די"ל בפשוטו דיאוש מועיל רק בדבר שאין מונח ברשותו. אבל במונח בחצירו זוכה לו חצירו שלא יועיל היאוש לאפקועי מרשותו, לזה שפיר הקשה הנ"י דלקני לי' חצירו של"מ וכ"ז הנ"י לשיטתי'. אבל לשיטת תוס' דס"ל בסוגיא ד"ה בכותל חדש ובד"ה וניזל בתר בתרא דהיאוש מהני בדבר שבחצרו ממילא ליכא קושי' מר"נ דליקני לי' חצירו, דהא כיון דמדעת לא קנה לו חצירו ה"נ לא קנה לו של"מ, וע"כ ראיה מר"י ושפיר מוכח דהתוס' לא ס"ל כנ"י דבחצירו שייך סברת דבאיסורא אתי לידיה. ומיושבים היטב דברי המהרש"ל בעזה"י:
עוד בדרך אחר נראה ליישב דברי המהרש"ל דלכאורה דברי המהרש"א בכוונת הנ"י אינן מספיקים לסתירת דברי הנ"י דנהי דליכא קושיא על הוכחת הנ"י ממה שתי' לקמן בעצמו דהוי באיסורא אתי לידי', די"ל דקאי לפי' הא' דרישא מיירי בר"נ, מ"מ עדיין קשה במה דמתרץ הנ"י בעצמו לקמן אף לרבא דהוי חצר שאינם משתמרת ממילא אזדא ראיה דחנות, וצ"ל דהראיית הנ"י דיקשה לפ"מ דהוכיח ר' אבא לעיל (דף י"א ע"א) ממתני' דעישור שאני עתיד למוד דחצר שאינה משתמרת קונה דלדידיה יקשה מתני' דחנות דלקני לי' חצירו, אע"כ דאין סופו להמצא אינו קונה, בזה מיושבים ג"כ סתירת דברי הנ"י לקמן דתחלה מתרץ באיסורא אתי לידיה ואח"כ כ' דגם לרבא ניחא דהוי חצר שאינו משתמר, וקשה למאי הוצרך לסברת באיסורא אתי לידיה הא בסברא דאינו משתמר לחוד מספיק בין לאביי בין לרבא, ולפי הנ"ל ניחא דאינו משתמר לחוד אינו מספיק דמ"מ יקשה לר' אבא דס"ל דחצר שאינו משתמר ג"כ קונה, לזה הוכרח לומר דלאביי ניחא מטעם דבאיסורי אתי לידיה. א"כ י"ל דר' אבא סבר כאביי ורבא מוכרח דטעם שאינו משתמר עיקר וס"ל באמת דלא כר' אבא, ולפ"ז מיושבים היטב דברי מהרש"ל, והיינו דס"ל למהרש"ל דזה בודאי סברא פשוטא דחנות מקרי אינו משתמר לגבי אבידה זו כדכתבו התוס' לעיל והרא"ש בעצמו, וע"כ ראיית התוס' משום דיקשה עכ"פ לר' אבא, ולזה הוכיח המהרש"ל דתוס' לא ס"ל כהנ"י דאם איתא דתוס' ס"ל כנ"י, וראייתם יהא מר' אלעזר לקמן דאמר אפילו צרורים והיינו בר"נ דיקשה אטו גברא אגברא קרמית, דהא י"ל דסבר כהלכתא דחצר שאינו משתמר אינו קונה. ור"א דס"ל דקונה י"ל דמוקי מתני' בר"י, אע"כ דתוס' לא ס"ל כנ"י וקושייתם אף מרישא, ושפיר הקשו עכ"פ לר"א, בשלמא הנ"י מביא שפיר ראי' מתנות, והיינו הנ"י בפי' א' דייק כן מלישנא דמתני' דמיירי בר"נ מדלא קתני ברישא דאם צרורים. וכיון דמוכח כן מגופא דמתניתין שפיר יקשה לר' אבא ממתני'. אבל התוס' לא הוכיחו כן ממתני' אלא גורסים בדברי ר"א, וא"כ הי' מקום לומר דר' אבא דסבר חצר שאינו משתמר קונה מוקי מתני' דחנות בר"י. ושלא כר"א א"ו דתוס' לא ס"ל כנ"י. וגם זה נכון בעזה"י. ובזה מיושב ג"כ מה שדחו אחרונים לראיית המהרש"ל די"ל דהוכחת תוס' אזלי לרבא דלדידי' הוי בהיתר אתי לידי', ולדברינו ניחא כנ"ל, דעדיין יקשה הא י"ל דרבא ס"ל כהלכתא דחצר שאינו משתמר אינו קונה ור"א ס"ל כהלכתא כאביי דיאוש של"מ לא הוי יאוש אלא ודאי כהוכחת המהרש"ל:
אמנם בזה שפיר יש לקיים דברי האחרוני' די"ל דראיית תוס' הוא לרבא, והיינו די"ל דתוס' ס"ל דמשמע לעיל (דף י"א ע"ב) דמדאמר רבא לעיל שפיר עביד דלא קבל, משמע דרבא בא לחזק ראיית ר"א ממתני'. וא"כ שפיר הקשו לרבא דהא ס"ל דישל"מ הוי יאוש וגם ס"ל דחצר שאינו משתמר קונה, והנ"י דמתרץ לרבא דאינו משתמר אינו קולה, צריך לדחוק דמה דאמר רבא שפיר עביד דלא קבל, היינו דלא קבל להך תירוץ דמטלטלין אג"ק הקנה לו, אבל מ"מ י"ל דליכא ראיה ממתני', וכדר"פ דעת אחרת מקנה אותו שאני, אבל מ"מ בכוונת תוס' י"ל הכי ואזדי ראיית מהרש"ל:
ואולם כל מה שנאמר לדחות ראיי' מהרש"ל היינו לענין ראיית תוס' מחנות, אבל מ"מ שפיר מוכח דתוס' לא סבירא ליה כהנ"י מהראייה הב' מההוא דלוקח מן התגר, דבזה ליתא למ"ש המהרש"א דראי' מר"נ, דדבריו תמוהים דהא קתני שם אם צרורים נוטל ומכריז, וא"כ ע"כ לא מיירי בר"נ. דהא בין לאוקימתא דלעיל בטמון ובין לאוקימתא דיניח, ועכ"פ ס"ל לסתם מתניתין דמכשירין בר"נ ליכא חיוב הכרזה, ומסתמא סתמא דהכא לא פליגי, וכמ"ש לעיל בפירכת הש"ס והא ל"י דנפל, וגם דחיות האחרונים דראיית תוס' לרבא ג"כ ליתא דהא התם בתחילה כ"ז שלא שהה כדי לערב עם פירות אחרים. או למכור לאחרי' אין הבעלים מתייאשים כמ"ש תוס' לקמן ד"ה בלוקח מן התגר. וא"כ גם לרבא הוי באיסורא אתי לידי'. וזהו תמוהים לי לדברי הרא"ש דהקשה ג"כ במתני' דמצא בגל דלקני לו חצירו, ותי' דאין סופו להמצא, ומביא ראיה מההוא דלוקח מן התגר, ואח"כ כתב לעיל דמה שנשאר טמון מן האמוריים לא היה לאותו הקרקע לחלקו, ונ"ל מבואר דהרי"ף ע"כ ס"ל כהנ"י דבחצירו שייך ג"כ באיסורא אתי לידיה, וגם לרבא ניחא הכא דהא מתחילה כשנפל הקרקע לחלקו לא היה יאוש רק אחר שעמד והוי גם לרבא באיסורא אתי לידי', אלא דמתחילה היה ס"ל להרא"ש דהוא של אמוריים ממש, ואם כן מה ראיה הביא מהלוקח מן התגר דהא מיירי התם בר"י דהוי באיסורא אתי לידי' ואף לרבא וכנ"ל, וצ"ל דהרא"ש לא סבר כסברת תוס' דלקמן אלא דס"ל דלאלתר מיד מתייאשו הבעלים. וא"כ ראיית הרא"ש דיקשה לרבא ממתני' דהלוקח מן התגר, אבל עכ"פ תוס' לשיטתייהו דס"ל לקמן דלא מתייאשו עד ששהה ביד התגר וא"כ הביאו ראיה מלוקח חן התגר, מוכח בבירור דלא ס"ל כהנ"י וכדברי מהרש"ל, והנה אף שטרחנו ליישב כוונת הנ"י בראייתו מחנות עוד לא זכינו לעמוד על עומק דעתו במה דהקשה לקמן במתני' דחנות דלקני ליה חצירו, הא כבר תי' לעיל דאין סופו להמצא לא קנה, דהא אף דלפ"מ דקאי הנ"י לפי' הב' דהם צרורים קאי גם ארישא ליתא לראיה דחנות, מ"מ י"ל דהנ"י בא לומר דלפי פי' הב' ליתא לראיה שקיימי' דאין סופו להמצא אינו קונה, דהא באמת מ"מ מוכח דין זה ממה דמצא בגל אינו קונה חצירו ואם כן ממילא בחנות ניחא, ובדברי הרא"ש יש מקום מרווח לפ' דאף דכ' כאן במתני' דמצא בגל דאין סופו להמצא אינו קונה ומביא ראיה מלוקח מן התגר. ואעפ"כ לקמן גבי חנות הקשה דליקני לי' חצירו די"ל דדוקא גבי לוקח מן התגר דברישא דמיירי באין צרורים בזה מקרי אין סופו להמצא דמעות בלא צרור הוא דבר קטן. אבל לקמן דקאי על דברי ר"א דאמר אפי' צרורים ס"ל להרא"ש סופו להמצא. ומרווחא בזה המשך דברי הרא"ש דלקמן דתחילה הביא דברי ר"א ואפילו צרורים ומשום דינו דמייאש דמימר אמר מכדי הנהו כו' אמרי' קמייהו ולא אהדרו לי. ואח"כ כ' וחצירו לא קנתה. והוא תמוה דאיך תליא זה בדברי ר"א אפילו צרורים. הלא גם במתני' קשה דלקני חצירו דהא להרא"ש גם דברי ר"א בר"י. ולפי הנ"ל ניחא די"ל דבמתני' מיירי בלא צרורים והוי אין סופו להמצא. לזה הקשו רק על ר"א דאמר ואפי' צרורים והוי סופו להמצא. אבל בדברי הנ"י דמתרץ דבאיסורא אתי לידיה ע"כ דקאי לפי הפי' הב' דרישא לא מיירי בצרורים. ושפיר י"ל דהוי אין סופו להמצא. וביותר דהא הנ"י ע"כ ס"ל דגם בצרורים אין סופו להמצא. דהרי בררנו דראייתו ממצא בחנות הוא לפי' הא' דרישא מיירי אפי' בצרורים ובר"נ וצ"ע:
וגם בדברי הרא"ש עדיין לא נחה דעתי. דנראה דאף דלבתר דהביא דברי ר"א שאמר אפי' בצרורים כ' וחצירו לא קנתה. מ"מ נראה ע"כ דקושייתם הוא רק ממתני' והיינו דהא הרא"ש ס"ל כהנ"י דבחצירו שייך ג"כ באיסורא אתי לידי'. ומה דהקשה גבי חנות דלקני חצירו. ע"כ היינו דיקשה לרבא ממתני' ואם נימא דהקושי' על מימרא דר"א אפי' צרורים וגם לרבא הוי באיסורא אתי לידיה. הא היאוש מתחיל רק מעידנא דאמר קמייהו. וא"כ בתחילה כשנפל מיניה לא הוי יאוש דאף דאלו ידע דנפל עדיין לא הוי מייאש. וגם דלמא ר"א ס"ל כהלכתא כאביי. אע"כ דהוא קושי' בפ"ע על מתני'. וא"כ גם להרא"ש יקשה הא כבר הוכח מלוקח מתגר דאין סופו להמצא אינו קונה:
והנה אחר שבארנו דהאמת עם מהרש"ל דהתוס' לא ס"ל כהנ"י. לכאורה קשה טובא דלשיטתו יקשה סיפא דמתני' דמחציו ולחוץ הוא שלו דיקנה לבעה"ב חצר. וכאשר הקשה הנ"י. ותי' לשיטתו דבחצר שייך ג"כ באיסורא אתי לידי'. וא"כ לשיטת תוס' דלא ס"ל כהנ"י הקושיא במקומה עומדת. ומה שתי' הרבה הראשונים דהוי חצר שאינו משתמר כמו שהובא בשיטה מקובצת. גם זה אינו מספיק למה שביארנו דקושית תוס' בחנות לר' אבא, וא"כ עדיין לר' אבא דס"ל חצר שאינו משתמר קונה. יקשה ממתני' דמחציו ולחוץ ודוחק לומר דגם בחור הוי אין סופו להמצא. דהרי הנ"י תי' על מצא בגל דאין סופו להמצא. ותיכף תכ"ד הקשה מחציו ולחוץ דלקני חצירו והיינו ע"כ בחור מקרי סופה להמצא:
ולוה עלה בדעתי דרך חדש. והיינו דלכאורה צריכים להסביר עיקר סברת הנ"י בחצר שייך באיסורא אתי לידי' אמאי לא נימא דעד היאוש לא רצה דלקני לי' חצירו דאין לו זכות בזה. ואחר יאוש יתחיל קנין חצירו כמו דאמרי' בעלמא דהתירא ניחא ליה דיקנה. דאיסורא לא ניחא לים דיקנה, וצ"ל כיון דהחיוב מוטל עליו להגביה האבידה וליטול מדין השבה. וא"כ בע"כ צריך להתרצות שיזכה לו חצירו שיהיה בידו חיוב השבה. ואף דמצינו דאפי' בגט דמקני לה בע"כ. מ"מ בידה לומר שלא יזכה לה חצירה. דשאני התם דאין החיוב עליה ליטול הגט. אם בידם לברוח רשות בידה. אלא דאם הבעל חזק כחו ממנה ומכניס הגט לידה בע"כ מגורשת. מש"ה רשות בידה לומר אין רצוני שיהא חצירי שלוחי. אבל באבידה דאסור להתעלם ומוטל עליו ליטלו גם בחצר נעשה ידו בע"כ. ואולם לכאורה כ"ז בכופר' דהוי סי' מקום וכן בכותל בחציו מלחוץ. אבל במ"ש הנ"י ג"כ במצא בחנות וקאי שם באותו צד דברישא מיירי באין צרורים וכנ"ל לכאורה ל"ש כן. דבפשיטות נראה דבמוצא דבר שא"ב סי' אף בעוד דלא ידעו הבעלים דנפל וליכא יאוש. מ"מ אין עליו חיוב ליטלו כיון דאלו ידעו הבעלים היו מתייאשים אין עליו חיוב השבת אבידה. דאף דסברת תוס' לעיל גבי ספק הנוח מבואר דס"ל דאפי' בדבר שא"ב סי' ונטלה נעשה עליו שומר אבידה ומחויב בהשבה וכן מוכח בשיטות הרמב"ן כפי סברתו ביסוד באיסורא אתי לידי' וכנ"ל. מ"מ היינו דוקא דנטלו כבר. אבל אינו מחויב ליטלו. וא"כ במצא בחנות דמיירי בא"ב סי' יקשה כנ"ל. ואימא דחצר אינו זוכה לו עד שנתייאש. ובהכרח צ"ל דהנ"י ס"ל להדין דא"ב סי' כ"ז שלא נתייאשו הבעלים חיוב עליו ליטול האבידה. וא"כ י"ל דגם תוס' ס"ל כהנ"י ביסוד באיסורא אתו לידיה גבי חצר. אלא דבזה חולקים על הנ"י וס"ל דבר שא"ב סי' אינו חיוב על המוצא ליטול. או אף אם ס"ל בזה כהנ"י. י"ל דדוקא היכא דשייך ביה טב"ע דאפשר שיחזיר להבעלים ע"י טב"ע בזה אף דהבעלים מתייאשים דסוברים שלא ימצא עדים כיון דא"ב סי'. וכמ"ש תוס' לקמן. מ"מ מוטל על המוצא חיוב השבה. אבל במעות וככרות וכדומה דכתבו תוס' לעיל גבי כלי אנפוריא דדברים אלו ל"ש טב"ע. בזה י"ל דאין עליו חיוב כלל ליטול ולהגבי' [ולפ"ז אפשר לומר דין חדש. דהיינו מה שכתבו דבספק הנוח גם מיד לא יחזיר דכבר נתחייב בהשבה היינו דוקא בגוזלות וכדומה דיש בו שייכות טב"ע. אבל בדבר שאין בו ענין טב"ע דלא אפשר שיחזיר לבעלים אין עליו חיוב שמירה בנוטלו. וצ"ע לדינא]. וא"כ שפיר הוכיחו תוס' ממצא בחנות דבמעות דליכא טב"ע ל"ש באיסורא אתי לידי' גבי חצר. אבל במחציו ולחוץ דיש בו סי' מקום גם תוס' סברי כהנ"י דבחצר הוי באיסורא אתי לידי'. ולרבה דס"ל מקום לא הוי סי' י"ל דבחציו ולחוץ הטעם דהוי חצר שאינו משתמר. ור' אבא ס"ל כרבא דמקום הוי סי'. כך היה נראה לכאורה לנכון. ואולם לבי מהסס בזה. דא"כ האיך הביא ראיה מההוא דלוקח מן התגר. הא התם שפיר שייך השבה. ולגודל הקושיא הוכרחנו ללחוץ ולדחוק דתוס' ס"ל גם גבי חור דהוי אין סופו להמצא, ודוק. כי נכונים דברים האלו. ואקוה שכוונתי לדעת הזכאי:
דס"א תד"ה אם וכו' והא דאמר בערכין גבי בתי ערי חומה. קשה לי דהא לשיטתם לקמן (דף סז ע"ב) ד"ה ולא ישכור דהא דאמרי' בערכין גבי בתי ערי חומה רבית גמורה היינו מדרבנן אבל מדאורייתא לא, דלא גרע ממשכנתא בלא נכייתא דליכא רבית דאורייתא, א"כ אזדא לה ראיית תוס' דהכא, דשפיר י"ל דבהלואת מעות ורבית קרקע אינו דאורייתא מ"מ מדרבנן אסור וכדמשמע להדיא בר"ן כתובות, וביותר דעדיפא הו"ל לאתויי ראיה מסוגיא דלקמן והרי משכנתא בלא נכייתא דבדיניהם מוציאים וכו' ומאי פריך הא שפיר דבדינינו אין מוציאין מטעם רבית קרקע דע"ז ודאי ל"ש הכלל דכל שבדיניהם מוציאין, דא"כ בקיצור ליפרך והרי רבית קרקע, אלא ודאי דרב ספרא בא ליתן כלל רק לידע מה דהוי קציצ' ומה דלא הוי, אבל מה דל"ש גבי קרקע דין רבי' אינו בכלל דבאמ' הוי רבית קצוצה אלא דהתורה התירה א"כ מאי פריך ממשכנתא הא מדין קרקע בדיניהם אין מוציאין, וזהו לכאורה ראיה ברורה, ואולי י"ל דהדין אף אם דבקרקע א"ב רבית דאורייתא אפ"ה מוציאין, דאף דבאבק רבית אין מוציאין היינו היכא דבעצמותו א"ב רבית גמור כגון דהוי דרך מקח או שאר קנין וכדומה, אבל היכא דהרבית הוא רבית מעליא כגון רבית קרקע אלא דהתורה התירה בזה כיון דחכמים תקנו גם בקרקע רבית כעין דאורייתא תיקון, ודין רבית קרקע כדין רבית מטלטלין לכל מילי. וא"כ אין ראיה מזה דשפיר פריך הש"ס ממשכנתא דמדין קרקע יהא הדין בדינינו מוציאין, ויש תבלין לסברא זו ממה דמבואר בב"י (סי' קס"ט) בשם הרמב"ם בההוא דאם העמידו אצל ישראל ס"ל כשיטת רש"י דאף בלא נשא ונתן ביד אסור ע"כ משום דיש שליחות לעכו"ם לחומרא מ"מ הדין דיוצא בדיינים והיינו ע"כ כנ"ל כיון דבעצמותו הוי רבית מעליא אלא דהחסרון דאין שליחות לעכו"ם בזה כיון דאמרו חכמים דיש שליחות יש לו כל חומרי דשליח ישראל, ה"נ י"ל בקרקע. ומ"מ אין ללמוד מזה לדינא דס"ל להתוס' כן לקושטא דמלתא ויהיה הדין לפי ההלכה דבהלוה קרקע בקרקע והרבית קרקע דמוציאין, די"ל דלדינא ס"ל בכל רבית דרבנן אין מוציאין, וכדחלקו כמעט כל הפוסקים על הרמב"ם וכדקיי"ל בש"ע שם, וביותר דאף לשיטת הרמב"ם יש לחלק דדוקא בההוא דאין שליחות לעכו"ם דמה שהחמירו דיש שליחות לא אמרו כן דוקא על רבית רק דזהו כלל בכל מילי דיש שליחות לעכו"ם לחומרא. מש"ה לא מקרי רבית דרבנן דמכח הכלל דיש שליחות לעכו"ם לחומרא ממילא נעשה בו רבית גמור, משא"כ ברבית קרקע דחכמים החמירו לענין רבית והם אמרו שיהיה בזה דין רבית ואינו שייכות כלל לדין אחר רק תקנתם היה על הרבית ונכלל זה בכלל רבית דרבנן. וכעין זה חילק בת"ה, אלא דהתוס' לא רצו לעשות מזה הוכחה, דאפשר לדחות דברבית דרבנן כי האי מוציאין, אבל לדינא י"ל שמודים גם ברבית קרקע א"י בדיינים והכי משמע להדיא בדברי האחרונים לדינא (רסי' קס"א):
דף סה עב בהגהת אשר"י סי' נ"ג כ' בערב שלא בשעת מ"מ על הקרן והרבית ועשה קנין נתחייב בקרן ולא ברבית דלא מהני קנין:
ויש לעיין טובא דגם לקרן לא תהני לשיטת פוסקים דקני את וחמור לא קנה כלל. ואמ"ו דודי הרב הגאון מו"ה וואלף איגר השיב לי דשאני זאת דבר קנין הוא רק ארי' הוא דרביע עלה ודומה לסברת ר"ש שהבאתי בסמוך. ואנכי השבתי לו דשאני סברת ר"ש דבההוא גופא בר קנין הוא בשארי קנינים משא"כ שם רבית אינו בר התפסת קנין. ודמיתי אותו לההוא דקדושין (דף נא) והא קני את וחמור הוא ע"ש. אף דהאשה זאת בת קנין היא רק דשם אחותו לאו בת התפסת קנין היא ה"ה הכא וע'. ודברי הגהת אשרי בלא"ה תמוהים לי שאסור הישראלי ליקח הרבית עד שיתן העכו"ם. ולא ידעתי מה מהני שיתן העכו"ם הלא הערב הוי הלוה ונתחייב העכו"ם רבית להערב א"כ מה שנתן להמלוה הוי כנותן בשביל הערב. וצע"ג:
גיטין דף כג תד"ה נכרי נמי דלאו בר התירא הומ"ל וכו':
לענ"ד נראה ליישב עפמ"ש המג"א (הלכות פסח סי' תמ"ח) בשם המ"ב דנכרי לנכרי איכא שליחות דהוי דומיא דאתם ויעויין במג"א (סי' קפ"ט) דמומר לאו בר שליחות הוא דאינו בכלל בן ברית. ולפ"ז ממילא יהיה הדין דעכו"ם למומר יכול להיות שליח כיון דשניהם אינם בן ברית. ודמי לעכו"ם. ואף לדעת אבן העזר שם דהשיג על המג"א דמומר יכול להיות שליח היינו ע"פ יסודו שם דלא ממעטו מקרא דאתם אלא כשאינו דומה בשום צד דהיינו נכרי לישראל. אבל מומר אף דאינו בן ברית מ"מ דומה לאתם בחד צד דמה אתם ישראל וכן עבד אף דאינו בכלל ישראל מ"מ דומה בחד צד מה אתם בני ברית ולא ממעטים רק עכו"ם דאינו דומה כלל לא לענין בני ברית ולא לענין ישראל ע"ש היטב. וא"כ י"ל לשיטת המ"ב. דעכו"ם יכול להיות שליח למומר כיון דדומה לחד צד לאתם דשניהם אינו בן ברית דכמו דמומר יכול להיות שליח לישראל דדומים לחד צד דשניהם ישראל, ה"נ יכול להיות מומר שליח לנכרי דדומה לחד צד דשניהם אינם בני ברית. וכיון שכן י"ל דבמתני' סתמא קתני חוץ מנכרי דמשמע דבשום פנים א"א שיהא נכרי שליח להולכת הגט. ואלו מטעם דנכרי אינו בן ברית היה אפשר להיות שליח להולכה אם המגרש הוא מומר וכנ"ל. מש"ה צריך הטעם דנכרי לאו בר התירא והוא נכון בעזה"י וסייעתא גדולה לדעת המ"ב:
והא דפרכינן בסוגיין גבי אין העבד נעשה שליח טעמא דאין העבד וכו' ולא קאמרי דנקט הטעם דלאו בר התירא דמזה הטעם גם אם האשה מומרת עשאת שליח לקבלה לא מהני. דז"א דלהס"ד דממעטי עבד לישראל משום דאינו ישראל אף דדמי לחד צד דהוי שניהם בני ברית ה"נ ג"כ ממילא אינו נעשה שליח למומרת כיון דאינו דומה לישראל. דמומרת היא ישראל והעבד אינו ישראל אף דדומים בחד צד דשניהם אינו בני ברית מ"מ הא לאותו ס"ד בעי דדמי לכל צד אבל למסקנא דעבד כשר משום דמהני דדמי לחד צד. נלענ"ד דהדין דמומר נעשה שליח לנכרי לדעת המ"ב הנ"ל. ודו"ק:
כתובו' דף ט תד"ה ואב"א, דהא רובא דברצון אינו רוב גמור וע' בפ"י שם שמפקפק דאפשר אפי' אי הוי רוב מעליא מהני לצרף לספק אחר להיות ס"ס ע"ש. ולענ"ד ראיה לדברי תוס' מסוגיא מפ"ב דב"מ אתמר ישל"מ אביי אמר כו' ת"ש פירות מפוזרים כו', והא לא ידע דנפל כו' ע"כ. והיינו דליתסר מספיקא שמא לא ידעו הבעלים דנפלו מיניה. וכ"כ להדיא הה"מ פי"ד ה"ה מהל' גו"א, ומעתה יקשה מה פריך הש"ס אימא דמותר מס"ס, ס' דנכרי ואת"ל דישראל שמא ידע דנפל מיניה, וזה בודאי לא מסתבר לומר דסתמא קתני אף במקום שאין נכרי כלל וכלל, דהא פשיטא דליכא דוחק לומר מתני' בסתמא דגם נכרים מצויים שם, אע"כ דפירכת הש"ס דסתמא קתני אף ברוב ישראלים, דהא בר"נ אף ביש בו סי' הוא שלו, ולאוקמי מתניתין דוקא במע"מ זהו ודאי דחיקא טובא, ולזה ס"ל להש"ס דמיירי אף בר"י והוי כמו ודאי ישראל וליכא למחשביה כלל לספק ספיקא כשי' תוס' הנ"ל:
ובאמת נ"ל לדינא במצא אבידה שא"ב סי' מדברים שאינם חשובים דהוי ס' ישל"מ, ובעיר מחצה עכו"ם ומחצה ישראל דמותר מס"ס, ס' דנכרי וס' ידע דנפל מיניה, ובזה נ"ל דמיושב סוגיא דב"מ (דף כד) ת"ש מצא בה אבידה אם ר"י וכו' שמעת מיניה כי קאמר רשב"א בר"נ אבל בר"י לא כו', וקשה לי דלמא מתני' מיירי באבידה שאינו מדברים החשובים דאפשר דלא ידע דנפל, ומש"ה בר"י אסור דהוי ישל"מ, ובר"נ מותר דתלינן בר"נ, אבל בידע דנפל י"ל דאפי' בר"י הוי יאוש, וביותר קשה דהא גם למה דמשני בטמון הוי יאוש רק דהוי ישל"מ וכמ"ש תוס', א"כ למה ליה לדחוקי בטמון לוקמי בקיצור בישל"מ, ולפי הנ"ל ניחא דא"א לאוקמי מתני' בכך דעדיין קשה הא דקתני במתני' דמכשירין מע"מ חייב להכריז ואמאי הא הוי ס"ס. ס' דנכרי ואת"ל דישראל שמא ידע דנפל מיניה והוי יאוש, ולזה מוקי בטמון דהוי ודאי הנחה והוי ישל"מ, ואף דלא מביא הש"ס הך בבא דמע"מ, י"ל דמתחלה דרצה לפשוט ס"ל דסתמא קתני בכל ענין אף מדברים החשובים, והתרצן דדחיק ומוקי בטמון ולא מוקי בישל"מ מכח בבא דמע"מ וכנ"ל, ובזה מיושב ג"כ קושיא תוס' דאמאי שני רי"צ אדם עשוי למשמש בכיסו אברייתא ולא משני כן אמתני', והיינו דממתני' אין הקושיא חזקה כ"כ דאפשר דמיירי במע"מ עכו"ם וישראלים והוי ס"ס, אבל בברייתא דקתני בתי כנסיות ובתי מדרשות דמוקמי' לקמן בשל ישראל ויתבי בה עכו"ם, ופירשו הראשונים דהוי יאוש כיון דעכו"ם שומרים ומחפשים תמיד מסתמא ימצא עכו"ם, והיינו לענין יאוש, אבל לענין לתלות ממי נפל הוי רוב ישראלים וליכא ס"ס, אך למ"ש הר"ן הובא בשיטה מקובצת שם בסוגיא דמצא אחר הגפה דטמון באשפה הוי רק ס' הלוח ולא יגע בו. דבמקום המשתמר לגמרי אף ס' הנוח ויש בו סי' אסור דשמא הניח שם ומפסיד לבעליו במה שנוטלה שמוציאה ממקום המשתמר לגמרי למקום משתמר ואינו משתמר דאצלו הוי רק משתמר קצת דשמא לא ישמעו הבעלים ההכרזה ע"ש, וא"כ תקשי לפי האמת בהא דמשני הש"ס דמתניתין דמצא בה אבידה מיירי בטמון היכי קתני מע"מ חייב להכריז הא הוי ס"ס, ס' נכרי ואת"ל ישראל דלמא דרך נפילה. ודוק:
נדרי' דף מג גמרא אמר אביי גזרה לשאול וכו', ע' בר"ן שהקשה ממתני' דלעיל דקתני שאיני נהנה מישראל לוקח בפחות וכו' ותירץ בשם הרמב"ם כיון דנדר מכל ישראל יהיה טריחא ליה מלתא להשתכר באומות ע"ש. וע' ברמב"ם דה"ה בנדר מאומה שלמה. וכ"כ הש"כ (סי' רכ"ו) בדעת הרמב"ם ומדברי הרשב"א מבואר דדחיקא בעיניו תירוץ זה שהרי ראה דברי הרמב"ם ואעפ"כ הניח הקושיא בצ"ע, ולולי דמסתפינא אמינא תירוץ אחד והיינו עפ"מ דאיתא בב"מ (דף ע) דאסרו חכמים רבית עכו"ם דגזרי' שמא ילמד ממעשיו. וע' בט"ז יו"ד (סי' קנט סק"ב) דאמאי לא אמרו כן בכל מו"מ עם עכו"ם. ותירץ דבשאר מו"מ שהוא ג"כ עם ישראל לא גזרי' שמא ילמד ממעשיו. משא"כ ברבית שהוא רק עם העכו"ם. מש"ה בזמנינו דכל מו"מ הוא עם העכו"ם א"כ אם נאסר רבית עכו"ם משום גזרה נאסר כל מו"מ מש"ה גם רבית עכו"ם מותר ע"ש. ומעתה י"ל כיון דבאמת כל ההיתר מו"מ עם העכו"ם בזמן הש"ס היה כיון דהוא גם עם הישראל לא גזרו שמא ילמוד ממעשיו. משא"כ בזה שנדר מישראל לא גזרו ליקח אטו למכור. דא"כ יצטרך לישא וליתן רק עם העכו"ם ונפק קלקולא לא גזרו כנלענ"ד. ומעתה הדין דוקא בנדר מישראל ולא משאר אומה:
גם יש לדון לפי דברינו עכשיו בזמנינו דבלא"ה עיקר מו"מ עם העכו"ם וגם רבית עכו"ם מותר מש"ה אפשר דליתא לדינא דמתני'. ובאמת גזרי' ליקח אטו למכור ודין זה צ"ע:
סוף הספר