דרוש וחידוש על השס חלק שני מערכות· רבי עקיבא איגר
לכבוד הרבנים המופלאים הבד"צ דק"ק ביאליסטאק יצ"ו
ע"ד הענין באחד שנפטר, והי' חייב לחתנו סך מה, והבנים טוענים לסלק לו במטלטלים וקרקעות ישארו חפשים ולא יטול מהם חתנו שטר ח"ז, גם טוענים שהאלמנה נתנה מזונות להזוג שבעה חדשים אחר כלות חיוב שני המזונות, שזה יחשב להזוג לפרעון על החיוב לחתנו, ועוד איזה פרטים קטנים. בפשטא דמלתא הדין עם היורש כפסק הרמ"א אה"ע (סי' קיג) אף אם נימא דמה שמסיים הרמ"א דיד בעל השטר על התחתונה דבתורת ספק אתי עלה, מ"מ משמע דספיקו דהרמ"א רק מכח שרצה לחלק שם בד"מ בין זה לדינא דהמרדכי גבי עישור נכסים דשמא דוקא בקרקעות דסמיכת הבע"ח עלייהו יכולים לומר לסלק הבע"ח בקרקע, אבל במטלטלי לא עיי"ש, והיינו כיון דהשיעבוד דהבע"ח מדינא מטלטלי דיתמי לא משעבדא ליה, וא"כ כפי מנהגים דנהגי לכתוב במפורש נכסין דאית להון אחריות ודלית להון אחריות, והוי שיעבודא בפירוש ומדינא גובים גם ממטלטלי דיתמי ואם רוצה דוקא במטלטלים אינו יכול לסלקו בקרקע דמי ממש לדינא דהמרדכי הנ"ל וליכא ספק במלתא. ואף דבהצואה אמר במפורש שישומו כל המטלטלין ולסלק תיכף לחתנו דמי שטח"ז כד"ת, מ"מ כיון דלאו מדין מתנה אתי עלה רק ליתן לחתנו מה שמגיע לו עפ"י שטח"ז כד"ת, ולו יהא דהוי כפירש שיסלקו לב"ח בקרקע ויתנו שטח"ז ממטלטלי, מ"מ במה נתחייבו היורשים לעשות כן. הלא לא עתה מחדש נתן מתנה לחתנו רק מה שמחויב מדין שטח"ז, וכיון שעל חיוב ההוא יכולים היורשים לסלק החובות במטלטלים ופקע חוב דשטח"ז, לא זכה כלום ע"י הצוואה ואין מחויבים לסלק להבע"ח קרקע מכח הצוואה, ויש ללמוד זה מדברי תוס' ב"ב (דף קעה ד"ה רב ושמואל) ומשום מצוה לקיים דברי המת נמי ליכא כיון דלא השליש לשם כך, דדעת הרבה פוסקים דלא אמרינן בזה מצוה לקיים דברי המת, ואף דמה שהוכיח כן הרשב"א בחידושיו בפ"ק דגיטין בסוגי' דמעמד שלשתן ממה דפרכינן בסוגיי' דב"ב הנ"ל והא רב ושמואל דאמרי תרווייהו מלוה ע"פ אינו גובה מן היורשים, הא מ"מ יש בזה משום מצוה לקיים דברי המת, אע"כ דבלא השלישו לא אמרינן כן, לכאורה תמוה, דהא י"ל דפרכינן לשמואל לשיטתי' ספ"ו דכתובות (דף ט') דלית ליה מצוה לקיים דברי המת, ולישנא והא רב ושמואל אינו מוכח דפריך גם לרב, אלא כיון דנזכר בכ"מ רב ושמואל אמרי תרווייהו מלוה ע"פ אינו גובה מיורשים מש"ה נקט כן הקושיא מכח זה על שמואל, מ"מ ביסוד הדין ס"ל לכמה פוסקים כן דלא אמרינן מצוה לקיים דברי המת אא"כ השלישו לכך, ואך עכ"ז כיון דלהרבה פוסקים גם בלא השלישו לכך אמרינן מצוה לקיים דברי המת, וגם אף אם אין החיוב בכך מדינא, מ"מ דרך הישר הוא להיורשים שלא לעבור על צוואת אביהם, ובפרט נגד אחותם וגיסם מהראוי שלא יעמדו דבריהם על ד"ת דוקא וטוב לפשר כראוי, וזה הדרך טוב וישר בעיני אלקים ואדם. וראיתי מ"ש בספר כתובה על הב"ש שם שכתב דאם המטלטלים בידו כגון שחייב לחמיו יכול לתפוס אותם בעד שטח"ז, דמזה יש ללמוד דה"ה בהיפוך אם חמיו הי' חייב לו אפילו אם יתנו לו היורשי' מטלטלי' במפורש על חוב זה יכול לתפוס אותם בעד השטח"ז. כדאיתא בחוה"מ (סי' פג) עכ"ל, נראה דכוונתו דמדברי הב"ש נראה דס"ל בפשט הרמ"א דהוי ספק אם יכולים היורשים לומר כן לסלק הבע"ח במטלטלים, מש"ה במטלטלים בידו יכולים לומר קים לי דאין הברירה ביד היורשים לסלק החובות במטלטלים, ומגיע לו או בחוב או חלק במטלטלים בדרך קיום תנאי ליתן החצי זכר פשוט ליפטר מהחוב, א"כ ה"ה בחמיו חייב לו כשנותנים לו המטלטלים לפרעון חוב חמיו יכול לומר ק"ל דזה לא מקרי קיום התנאי ומגיע לי מחמת השטח"ז החוב הקצוב בשטח"ז או כחצי זכר במטלטלים ואני תופס אותם בשביל זה והחוב שלי מחמי במקומו, ולאפוקי דלא נימא כיון דלא נתנו לו במפורש על החוב זה הוי הפרעון ודאי ושוב לא הוי מוחזק, ע"ז למד מסי' (פ"ג) דיכול לומר לא אפרע חוב זה ואני תופס על דבר אחר.
אבל לענ"ד הקלושה לא נראה כן, דמ"מ כשבא אח"כ לגבות חובו מהקרקעות יכולים היורשים לומר בהיפוך ק"ל דהברירה בידינו וקיימנו להתנאי ולא היה לך דבר עלינו וידך מסולקת מאתנו ומה"ט בנ"ד אף באותן מטלטלין שבידם שהם מוחזקים לא מהני טענתם דנגד זה יכולים היורשים שמוחזקים בקרקעות לומר אין אנו משלמים לך שאר החיוב ממקרקעות ותטול המטלטלים ההמה לפרעון חובך מאבינו דקים לן דביד היורש לסלק במטלטלים ולהחזיק הקרקעות לזה אנו מסלקים החובות שלך ממטלטלים שבידך. ובפרט דדברי הב"ש בעצמם אין מוכרחים לומר דכוונת הרמ"א דהוי ספיקא במלתא, ועיין בס' בית מאיר שם:
ועל המזונות שזנה האלמנה להזוג, נ"ל אף דהיתה רק אפוטרופסת, מ"מ כיון דכתב בצוואתו במפורש ואם תרצה לגבות כתובתה תגבה ג' מאות ר"ט משמע בכל עת וזמן אף שיהיה כן לזמן רב עד שיעור דמה שהיתה מתפרנסת מהעזבון עולה יותר מהשיעור כתובה ש' ר"ט, מ"מ תגבה כל הסך ש' ר"ט, דכך היה רצונו שתיזון בחנם מריווח העסק, וכתובתה יהיה קיימת ואדעתא דהכי השביחה. א"כ כיון דהזוג אומרים דהאלמנה אמרה להם שנותנת זה להם בחנם י"ל דנתנה להם משלה מדמי כתובתה. וע"ד הנזכר בשטר ההתחייבו' ליתן לבתו (בינדע) של מרגליות טובים כדרך הנגידים, בפשטא דמלתא נראה כיון דדרך העשירים ליתן זה עם שלשלת זהב, וזה צריך לחיבור הבינדע, מסתמא ודאי כיון דנתחייב ליתן כדרך הנגידים קאי ג"כ על הבינדע, ואי דנידוק איפכא מדכתב ופירש של מרגליות טובים ולא סמך על הסתם ולכתוב בינדע וקאניק כדרך הנגידים, ונדע ממילא שהיא של מרגליות ע"כ דבא לגרע כחה שלא יהיה בכלל אלא מה שבפרט לענין מרגליות אבל לא לדבר אחר, לענ"ד אפשר דיש כמה מיני אופנים שונים שדרך לקובעם בבינדע, זה בכה וזה בכה, מש"ה הוצרך לפרש שיהיה דוקא במרגליות טובים, אבל לענין קיטל עם זהב לא הוצרך לפרש, כיון דדרך כולם לעשות כן:
וע"ד מטבע (רענדליך), זה בודאי איכא למיקם עלה דמלתא אם המנהג שכותבים כן בכל השטרות לשופרא דשטרא, וכמו בנאמנות לדעת הש"ך, או דכותבים בדיוק, וזה בודאי מצוי כמה פעמים שנכתב בשטרות רענדליך איך גובים, ואי ליכא למיקם עלה דמלתא, מסתמא לא מפקינן השטר מפשטיה וגובים כפי הנכתב:
וע"ד הנאמנות לדונו להוחזק כפרן, לענ"ד אינו, דמשום זה שתבע שנית מה שיצא חייב מהב"ד לא הוחזק כפרן, דלדעתו אולי ב"ד זו יפה כחה ויהיה להם ראיות לזכותו מה שלא השיגו יד הב"ד הראשון ופשוט:
ידידכם ד"ש עקיבא גינז מא"ש
לכבוד הרב רבי חיים נ"י אב"ד דק"ק וויטקאווי. ע"ד שאלתו בנושא אשה בחזקת בתולה, ואח"כ ילדה אשר הרתה בזנונים, ואח"כ מת הולד, אם צריך לקדשה מחדש:
דעתי העניה דמעיקר הדין א"צ לקדושין מחדש, דלו יהא דהתנה במפורש ע"מ שתהי' בתולה, מ"מ יכול לבטל התנאי עתה בינו לבינה דמהני להרמב"ם והש"ע (סי' לח) אלא דדעת הראב"ד דבעינן ביטול בעדים, א"כ בנ"ד דלא התנה דנראה דהוי ספק בקדושין כמו בכל מומין בקדשה וכנסה סתם דאמרינן ספוקי מספקא ליה אם הוי קפידא, וגבי איסורא לחומרא וממונא לקולא, ה"נ בנמצאת בעולה לא גרע משאר מומין לומר דודאי קפיד. דהרי לחד מ"ד לא הוי טעות כלל, וצריך ליתן כתובה, א"כ אף דקיי"ל דמק"ט לגמרי משמע, היינו לענין כתובה מספק קפידא ודמי לשארי מומין, אבל לענין איסור לחומרא, והיא ספק מקודשת, א"כ אם מוחל לה עתה בינו לבינה הוי ס"ס, ספק דלא קפיד כלל, ספק כהרמב"ם דביטול תנאי בינו לבינה מהני, גם יש סניף דע"י שנודע לו אח"כ הרינון, וביותר שהגיע' לחדשים שכריסה בין שיניה. וגם מסתמא הרגיש כשנוהג בה מנהג אישות וידע שלא נתקיים התנאי דאמרינן אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות וגמר ובעל לשם קדושין, וכיון דדר עמה כאיש ואשתו הוי כעידי יחוד כמ"ש הב"ש (סי' לא סכ"ב) בשם תשובת מיימוני, ואף דמביא שם תשובת ריב"ש דחולק על זה, מ"מ עכ"פ ספק הוי, ובב"ש (סי' קנה סל"ב) נקט כן בפשיטות דהוי כעידי יחוד, ולענ"ד ראיה לזה מתוס' יבמות (דף מה) ד"ה מי לא טבלה ומ"ש ידידי מעלתו כיון דעבר על איסור דמעוברת חבירו לא אמרינן לגביה חזקה אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות, ודייק כן מלשון הרמב"ם (ספ"ז מהלכות אישות), נ"ל מסתימת פסק הש"ע והאחרונים דבמקדש בפחות מש"פ ובעל דאמרינן אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות, ולא חילקו, משמע ודאי אף באינש דלא צנוע ומעלי, ולכאורה יש להביא ראיה למעכ"ת נ"י מדברי הש"ג (פ"ז) דגיטין שכתב דבנשאת לאחר ונתארמלה ונתייחדה עם בעלה הראשון שנתגרשה ממנו א"צ גט, דלא בעל לשם קידושין, שאם בעל לשם אישות עבר משום מחזיר גרושתו משניס' ועיין בתשובת מהר"י בית לוי, דאם המגרש כהן כיון דעבר על לאו דגרושה לא אמרינן ביה אין אדם עושה בעילתו ב"ז, ואין סתירה בזה מסתימת הפוסקים במקדש בפחות מש"פ ובעל דאף באיש רשע אמרינן דאא"ע בב"ז, דיש לחלק בין שהוא רשע בענינים אחרים לבין שבביאה זו עובר עבירה, דכיון דבביאה זו עובר עבירה אינו חושש ג"כ לביאת זנות, א"כ ה"ה בנ"ד דאף דמעוברת חבירו הוא רק דרבנן, מ"מ י"ל דכל שעושה עבירה בביאה זו לא אמרינן ביה חזקה אא"ע בב"ז, אבל נראה דאין ראיה מזה, דבההיא דש"ג הנ"ל מגרע יותר לקדשה בביאה, דבלא קדושין לא עבר על לאו דמחזיר גרושתו משניסת, וכן בההיא דתשובת מהר"י בית לוי הנ"ל ג"כ מגרע גרע, דבביאת זנות עובר על הגרושה רק חד לאו דלא יחלל, ובבעל לשם קדושין עובר עוד גם על לאו דלא יקח, וא"כ בהא לא אמרינן דאא"ע בב"ז ובעל לשם קדושין כיון דמגרע בקדושין, ואך ראיה מדברי הרדב"ז הובא במ"ל (פ"י הח"י) מה' גירושין דבפירסה נדה כיון דהתיר עצמו לכרת, ה"נ אינו חושש לב"ז.
אמנם נראה דע"כ רק באיסור דאורייתא אמרינן הכי, דאל"כ במגרש אשתו ולנה דמשמע אף בסמוך אחרי הגירושין יום או יומים, והרי כשרוצה לבעול צריכה ז' נקיים, מחשש שראתה מחמת חימוד כדקיי"ל דמחזיר גרושתו צריכה ז' נקיים, והרי החזיק עצמו לעבירה זו לבא עליה בלא ספירת ז"נ וטבילה, אע"כ דדוקא בנדה דאורייתא, אבל בזה דאף דראתה מחמת חימוד ליכא דאורייתא, דהוא שלא בהרגשה, (ומזה ראיה דלא כדעת ידידי הגאון בעל חוות דעת, דדוקא בביאה לשם אישות איכא חימוד דנקרא עלה שם אישות, אבל בביאת זנות לא, דא"כ יקשה הא מגרע בביאה לשם קדושין דאיכא חשש דחימוד ועובר על נדה ובכה"ג דביאה לשם אישות מגרע לא אמרינן דבעיל לשם קדושין וכנ"ל, אע"כ דגם בזנות שייך חששא דחימוד):
ומאד תמוהים לי דברי הריב"ש בשו"ת (סי' ויו) שכתב וז"ל, ועוד שזה שתבעוה להנשא ונתפייסה צריכה ז"נ, והיתה בחזקת נדה שלא טבלה, ואם לאיסור ספק כרת לא חש איך יחוש לאיסור קל, ולענ"ד קשה מאי כרת איכא, הא הוי בלא הרגשה, גם איך יפרנס ההיא דמגרש אשתו ולנה הא שייך בי' ג"כ חימוד:
וביותר נראה דאף לפי פקפוק הב"ש דלא אמרינן בכה"ג דמקרי עידי יחוד, היינו לענין אם אנו רוצים לעשות מזה קדושין דבעינן עדים בשעת היחוד בעת חלות הקדושין, אבל בנ"ד נבא עליה מכח ביטול התנאי דכל שידע ועיכבה אצלו ודר עמה הוא מוחל ומבטל התנאי, ואך מ"מ מהיות טוב אל תקרא רע, ומה הפסד בזה אם כבודו ידבר על לב האיש ההוא שיקדש אותה בהסתר בפני עדים בלא ברכה שלא יפורסם ולא יהיה לו לבושה, כן נראה לענ"ד:
ידידו עקיבא במ"ו הרב רבי משה
לכבוד ש"ב ידידי הגאון רבי מאיר ווייל נ"י רב"ד דק"ק בערלין: ע"ד אשה שזינתה תחת בעלה ברצון ותובעת לבעלה שיפטרנה בגט והוא אינו רוצה, דהעיר כבודו דמדברי תוס' זבחים ריש מסכת יש ללמוד דאין כופים אותו לגרשה. הנה דין זה נזכר בסוף ספר המג"א על התוספתא סדר נזיקין שנשאל המג"א מחכם אחד על זה אם הדין נותן דכופים אותו ליתן גט, או כיון דהיא גרמה במעשה לאסרה לו יכול לומר תשב עד שתלבין ראשה, והמג"א השיב בקוצר להוכיח דכופים אותו מדברי תוס' כתובות (דף סג ע"ב ד"ה אבל וכו') תהיה נאמנת במגו דמאיס עלי, משמע דלר"ת ניחא, והתינח אם בנטמאה כופין אותו לגט שפיר ניחא די"ל דאתתא שריא, היינו דאין כופין אותו ליתן גט, דלזה אין לה מגו דמאיס עלי, דהא במאיס עלי ג"כ אין כופין לר"ת, אבל אם נימא דבנטמאה אין כופין להוציא, ע"כ דאתתא שרי' היינו דמותרת לבעלה הא לר"ת ג"כ יקשה דתהיה נאמנת לישב לבדה במגו דמאיס עלי, עכ"ד ואני כבר כתבתי על גליון הספר, וזה לשוני, מ"ש המג"א דיש לפרש אתתא שרי' דאין כופין לגרשה, דחוק מאוד, וכמעט לא ניתן לאומרו, אבל לא היה צריך לזה די"ל ברווחה, כיון דלפי טענתה טמאה אני לך הדין לכופו ובטענת מאיס עלי אין כופין אותו לר"ת ניחא לה לומר יותר טמאה אני לך בכדי לכופו על הגט וליכא מגו אפילו לישב לבדה, דאין מגו לחצי טענה, דסברה להרוויח יותר, וכמ"ש הרמב"ן ב"ב (דף לג ע"ב אר"ז אי טען פירות וכו') ומביא ראיה מההיא דנשבית ופדיתיה. אמנם לענ"ד אין לבנות יסוד על ראיה זו דהמג"א, דיש לדחות בקל דאף אם בנטמאה אין כופין, מ"מ לא הוי מגו דניחא לה לטעון יותר טא"ל דסברה דכל כמה דאגידה ביה לא ירצו ליתן לו אשה אחרת, והוא לא ירצה לישב גלמוד באפס תקוה ויגרשנה, אבל בטענת מאיס עלי חושש שלא ירצה לגרשנה שיהיה יושב ומצפה שתתפייס לו, גם י"ל דלא מצינו להקשות לר"ת דאולי באמת היינו מכריחים מתוך קושיא זו דבנטמאה כופין לגרש, אבל אליבא דאמת י"ל דליכא ראיה לזה ואין כופין אולם פלא בעיני על הני ארייוותא דלא הזכירו על שפתותיהם דברי תוס' המפורשים ריש זבחים להדיא, וגם אם לא ירצה הבעל לא יגרשנה אלא שלא תשמשנו, ע"כ לשוני. והנה עתה אני דן דלעומת זה מפורש בהיפוך ברמב"ם (פכ"ד הח"י מה' אישות) ואין ב"ד כופין האיש לגרש בדבר מדברים אלו עד יבואו ב' עדים שזינתה אשתו בפניהם ברצונה ואח"כ כופים אותו להוציא עכ"ל. ואף די"ל דכוונת הרמב"ם לחלק דבליכא עדים אף היכא דהדין דחייב להוציא, כגון באמר שראה אשתו שזינתה או שהאמין להעד היינו דמוטל עליו החיוב להוציאה, והב"ד מודיעים לו שכך הדין, והוא מחויב לצאת יד"ש, אבל הב"ד אין כופין להוציא' ממנו בהפרשה, וכמו שנראה מדברי הה"מ (הי"ז) שכתב לראיה מההיא דקדושין גבי ההיא סמיא וכו', וכתב עלה בהלכות והנ"מ בדיני אדם וכו', וכן נראה מדברי הרא"ם בתשובה (ח"א סי' כה) דטען על הרמב"ם מההיא דפ"פ מצאתי דנאמן לאסרה עליו, מדלא קאמר סתם אסורה עליו משמע דהב"ד מאמינים אותו ומוציאים אותה בע"כ ממנו, הרי דס"ל בכוונת הרמב"ם דבלא עדים אין הב"ד מוציאים אותה ממנו, וא"כ י"ל דזהו החילוק דבעדים כופים לגרשה, היינו לגרשה מביתו ולהפרישה ממנו, וכן מה דסיים הרמב"ם ואח"כ כופים אותו להוציא, היינו להוציאה מרשותו, אבל לא לכופו ליתן גט, מ"מ לענ"ד דברי הרמב"ם מורים יותר דכופים אותו אפילו לגרשה בגט. ולכאורה יש מקום ספק בהרמב"ם במה דכתב שיבואו עדים שזינתה בפניהם ברצון, אם בדקדוק כ"כ דצריך שיעידו ג"כ על הרצון, אבל העידו סתם דזינתה אף דאסרינן אותה עליו מספק רצון, מ"מ כיון דלא אסורה עליו מדין ודאי אין כופין אותו, והיה נראה דזהו כוונת הרי"ו שהביא הב"ש (רסי' י"א) בקינוי וסתירה וע"א כופין לגרש, ובקינוי וסתירה לחוד אין כופין, והב"ש כתב דאינו יודע מנ"ל חילוק זה, ולפי הנ"ל ניחא דיש לרי"ו תנא דמסייע הרמב"ם דאין כופין אותו בספק איסור, ומש"ה בע"א אחר הקינוי וסתירה, דהתורה האמינו כבי תרי כופים אותו, אבל לא בקינוי וסתירה לחוד, (ומ"מ עדיין י"ל כיון דאמרינן סוטה (דף כח) דבסוטה עשאו הכתוב הספק לודאי מקרי ודאי איסור, והיה מיושב בזה קושיית תוס' דמאי נ"מ דעשאו כודאי, הא ליכא מלקות, דהוא רק עשה, ולהנ"ל ניחא דעשאו כודאי דכופים אותו):
(אאב"ה עוד שמעתי שאמר אבא מארי נ"י דרך פלפול על קושיית תוס', דנ"מ בנשבע שלא ישמש עמה, דבפשוטו אם התרו בו סתם לוקה בממנ"פ אם זינתה לוקה משום סוטה, אם לא זינתה חלה השבועה ולוקה משום השבועה, ולזה אמרינן דהעשה ונטמאה היינו דעשאו כודאי, וא"כ אף אם קמי שמיא גליא דלא זינתה, מ"מ לנו דא"י אסורה עליו מדין עשה ואין שבועה חלה עליו ולא לקי דדלמא לא זינתה ואסורה עליו מחמת העשה ולא חלה שבועה על עשה]. אך יותר נראה בכוונת הרמב"ם, דכל שהעדים רואים שזינתה וסתמא יודעים אם באונס אם ברצון, מש"ה נקט שזינתה ברצון, אבל באמת אלו איתרמי דהעדים א"י, י"ל דג"כ כופים אותו, דהעיקר דהב"ד כופים רק על העדות, ואם כפי דברי העדים הדין שאסורה לו הן ודאי הן ספק, מ"מ הכפיה על הדין מכח עדות המעידים דאסורה לו דכך הדין תורה דעדות זו אוסרתה כמ"ש הרא"ש ספ"ב דיבמות, דכיעור וקלא דלא פסק מקרי עידי טומאה, ומיעט הרמב"ם רק היכא דהב"ד א"י רק מהדין שוי' אנפשיה חד"א. ואולם נ"ל דאין טעמו דהרמב"ם דכופים לגט מחמת עיגון דילה, דבזה י"ל דס"ל להרמב"ם ג"כ כיון דהיא גרמה לכך, אין חוששין לתקנתה, אלא דטעמא דהרמב"ם דלא סניא לן בהפרשה דשמא יבא עליה, ואף דבגרושה מכהן סגי הרחקת שכונה או מבוי, כדאיתא פ"ב דכתובות (דף כד ע"ב) מ"מ בעוד שהיא אשתו החשש יותר דיחתור חתירות לבא עליה, וכמו במעוברת חבירו דלא סגי בהפרשה רק בגט, כדאיתא ביבמות פרק החולץ (דף לז ע"ב) אלא דתוס' זבחים הנ"ל לשיטתייהו דכתבו ביבמות שם דדוקא במעוברת חבירו שהוא דרבנן קילא ליה והחשש יותר, אבל לא באיסורא דאורייתא מש"ה שפיר כתבו דאם לא ירצה לא יגרשנה אלא שלא תשמשנו, והיינו בהפרש' (והרשב"א בתשוב' סי' תת"ם העתיק לדברי תוס' יכולה להיות תחתיו ותשמשנו כשפחה דעלמא והוציא מזה דמותרת לו ביחוד כיון דמאיסה עליו, ובתוס' לפנינו ליתא כן, ולשונם שלא תשמשנו י"ל דאפילו כשפחה לא, ובעי' הפרשה) אבל הרא"ש ביבמות כתב שם דאפילו בדאורייתא לא סגי בהפרשה אלא בההיא דסוטה דקתני מעוברת חבירו יכול להפרישה כיון דהי' קינוי סתירה מאיסה עליו, והרמב"ם י"ל דס"ל דגם בזה לא מספיק ההפרשה, וההיא דסוטה כתירוץ א' דהתוס' והרא"ש דיכול להפריש' היינו בגט ומש"ה כתב הרמב"ם דכופים אותו לגרשה
וכיון שכן דפלוגתייהו דתוס' והרמב"ם תליא רק בזה אם סגי לן בהפרשה, ממילא לפי מ"ש הרמ"א (סי' קיז ס"א) וכ"ש בזינתה תחתיו דמאיסה ליה דשרי בכה"ג, ממילא קם הדין דאין כופין אותו לגרשה. ולכאורה עלה בדעתי דאם עדיין לא קיים פו"ר דכופים אותו כמו נשא אשה ושהתה עמו י' שנים ולא ילדה, ואף ביש לו זרע קיימא דהתם אין כופין הא כתב לחלק דדוקא בשהה י' שנים ולא ילדה. דאפשר דמ"מ יוליד ממנה. מה שא"כ בעקרה בעינן דוקא שקיים פו"ר, וה"נ בזינתה דאסורה לו לעולם, ואף דהרמ"א (סי' א וסי' קנד) כתב בשם הריב"ש דאין נוהגין לכוף בכך ולא למי שנשא עקרה וזקינה, מ"מ הא מבואר בהריב"ש דאין הב"ד רוצים להזדקק לזה מחמת ריבוי קטטות שיסתעפו בכל יום, ממילא בודאי אם עושים כן וכפו ליתן גט לא מקרי גט מעושה דהא הכפיה מדינא דגמרא. וא"כ יש לעשות כן בזינתה ועכ"פ בנ"ד דהכפיה ממילא מחקי המלך. אמנם העומד לנגדי לפי מה דמחלק החלקת מחוקק (סי' קיז ס"י) דדוקא בשהה י' שנים חוששין שלא ישא אחרת כיון דבת תשמיש היא אבל ברואה דם מחמת תשמיש דאסורה לו לעולם מסתמא ישא אחרת ואין כופין אותו, ולענ"ד יש סמוכים לזה מלישנא דהרמב"ם והש"ע (סי' קנד) ואם אמר איני בועלה והריני שוכן עמה בפני עדים כדי שלא אתייחד עמה אין שומעין לו וכו', ובפשוטו לעניותי אין מובן דמה ענין איני בועלה בשהה י' שנים. וכי התשמיש עמה אסורה לו, ולזה נ"ל הכונה אף שיהיה בלי אשה לתשמיש ויש מקום לסמוך דבודאי ישא אחרת אפ"ה חיישינן לזה כיון דבת תשמיש היא ומצפה לה, וא"כ ה"נ בזינתה דודאי ישא אחרת ולא כייפי' ליה, ואף למנהג אוסטרייך דאף בהמירה חיישינן לתקנת רגמ"ה וצריך שיזכה לה גט קודם שישא אחרת (עיין ברמ"א סס"י א) מ"מ י"ל כיון דודאי ירצה לישא אחרת משום זה בודאי יגרשנה ואין כופים אותו עתה לגרשה.
אמנם י"ל אף דהנכון כמ"ש בפלוגתא דתוס' והרא"ש אם סגי לן בהפרשה ולא מצינו להרמב"ם דחייש לעיגון דידה, מ"מ לעומת זה בהיפוך גם בתוס' לא מצינו דס"ל דמשום עיגון דידה אין כופין. אלא דהעיקר כוונת דבריהם דמצד הב"ד אין כופין. וזהו שכתבו אם לא ירצה לא יגרשנה, אין כוונתם דלא ירצה לעשות רצונה דעל זה ל"ש סיום דבריהם אלא שלא תשמשנו דזה אין תביעתה שלא תשמשנו אלא דכוונתם דודאי הב"ד אומרים לו שיגרשנה אבל אם לא ירצה הבעל סגי בהפרשה ולא יגרשנה ומש"ה לאו סתמא לגירושין קאי כיון דהב"ד אין כופין כ"ז שלא תבעתו בב"ד לפטרה בגט, ואף בתבעתה כיון דאפשר שתתפייס בלא גירושין והב"ד אין כופין אז לא מקרי סתמא לגירושין. והיה מיושב בזה דלכאורה קשה מה הרויחו תוס' בזה, הא מ"מ משכחת סתמא לגירושין באשת כהן שנאנסה, וכן בכל הנך דחשיב במתני' דס"פ המדיר דכופים להוציא, ולפי דברינו מיושב דגם בכל הני הכפייה רק מצדה שהיא תובעת הגט, ואם תתפייס אין לנו בכך, מש"ה לא מקרי סתמא לגירושין קאי (אך עדיין אינו מיושב כל צרכו, דהא משכחת במעוברת חבירו דכופים אותו לגרשה ולא מהני הפרשה וכן בשהה י' שנים ולא ילדה, וצ"ע), וא"כ כל דברי תוס' והרמב"ם רק אם לדידן מצד האיסור מהני הפרשה ולא דברו מענין כפייתה אותו כלל, ומש"ה לא הזכיר המג"א בתשובתו הנ"ל כלל מדברי תוס' הנ"ל ולדינא בתובעתו לפטרה בגט אין הדבר מוכרע לקטן כמוני, כן נראה לענ"ד:
וחכם אחד הביא ראיה דבזינתה יכולו לכופו מדברי תוס' סוטה (דף ז' ע"ב) ד"ה ש"מ כותבין שובר וכו', דיכול לעכב הגט אצלו, הרי מבואר דבאין לו טענה, היינו למ"ד דכותבין שובר אינו יכול לעכב הגט דחייב לגרשה, ואין בזה סרך ראיה, דאנן הכי אמרינן ש"מ כותבין שובר, דאל"כ הו"ל למתני מקרעת כתובה שכך הוא מעיקר הדין והיא מחוייבת לעשות כן כפי הדין. והוא יכול לכופה לעשות כפי הדין ע"י עיכוב הגירושין אבל למ"ד כ"ש ל"ש למתני מקרעת, דהא מעיקר הדין סגי בשובר, ואם הוא מכריחה לקרוע הכתובה ע"י עיכוב הגירושין היינו דכופה לעשות מה שאינה מחוייבת מעיקר הדין ל"ש למתני ומקרעת כתובתה, דהוי כאומר שמעכב הגירושין ע"מ שתתני לי מאתים זוז דזהו ענין אחר, ול"ש לענין שובר, ופשוט ונכון:
גם נ"ל דאין כוונת התוס' דמעכב הגירושין דבזה ל"ש לשון דמעכב הגט אצלו, אלא כוונתם דמעכב הגט אצלו שלא יהיה לה הגט לראיה ולא מיירי כלל מעיכוב הגירושין, ואפשר דאזלי אפילו לתירוצם א' יבמות הנ"ל דההיא דסוטה דיכול להפרישה, היינו בגט דגם בדאורייתא לא סגי לן בהפרשה ול"ש עיכוב הגט בשביל חזרת הכתובה דאנן לא שבקינן ליה בלא גט, אלא דמעכב ראיית הגט דמגרשה ע"מ שתחזירי לי את הנייר דמהני, כדאיתא גיטין (דף עה ע"א) ובעלמא כה"ג אחר שקיימה התנאי והחזירה לו הגט יכולה לכופו ליתן לה הגט או כתב אחר לראיה שנתגרשה או שהב"ד כותבים לה שנתגרשה, ובזה אם אין כותבין שובר יכול לעכב שלא ליתן לה כתב ראיה עד שתקרע הכתובה:
ועוד היה לי לדחות ראיות החכם הנ"ל עפ"י דברי המג"א בתשובתו להנ"ל דבזינתה אם אין מחויב לגרשה הוא חייב ליתן שאר וכסות, א"כ י"ל דלמ"ד אין כותבין שובר ומעכב הגירושין בשביל כך אינו חייב לה שאר כסות, דהא רצונו לגרשה אם תקרע הכתובה, אבל באמת אין מובנים לי דברי המג"א, דכיון דאסורה לו מחמת מעשיה ליכא חיוב מזונות, עיין יבמות פרק יש מותרות (דף פה ע"א). ומתוך דברינו יש לדחות עוד ראיית המג"א מדברי תוס' כתובות (דף סג) די"ל דהתם אזלי לתירוצם א' ביבמות (דף לז הנ"ל) דגם בדאורייתא לא סמכי' על ההפרשה, מש"ה בנטמאה כופין אותו לגרשה, (וי"ל ג"כ דאף אם בזינתה אין כופין דמאיסה עליו, התם דרק מחמת דיבורה אסורה דאומרת טא"ל לא מאיסה עליו], אבל לאידך תירוצא דמדאורייתא חמירא ליה וסגי בהפרשה י"ל דמשום עיגון דידה לא חיישינן וסגי בהפרשה, ואין כופין אותה לגרשה בגט:
ידידו אוהב שארו עקיבא