דרוש וחידוש על השס חלק שני מערכות· רבי עקיבא איגר
לכבוד הרב רבי יאקב נ"י אב"ד דק"ק פילא
ע"ד עסק ביש באשת פלוני, שנקראו למקומו שני רבנים מומחים והם עמדו על שורש הענין בדרישות וחקירות ועשו פס"ד, ובענותנותיכם לא רציתם לתווך הדין, והטלתם תנאי במכתב פס"ד באם דעתי הקלושה ונמוכה מסכים עמכם, ופקודתכם על בעל האשה להראות לי הפס"ד ולבקש לחוות דעתי:
ביסוד הדין שהורו המורים הנ"ל שיכול הבעל לגרשה בע"כ, ואין בזה משום חרם דרגמ"ה, גם דעתי מסכמת, אולם הם בחכמתם קצרו בדבר, ואנכי בעניי צריך לברר הדבר, בראיות נכוחות יתנו עידיהן ויצדקו. הגה בתשובת הרא"ש (כלל מב) בדין נכפית כתב באמצע דבריו וז"ל, וכי סבור אתה שר"ג עשה תקנה על עוברת ע"ד, עכ"ל, מסתימת דבריו משמע ודאי אף בלא התראה דדוקא לענין הפסד כתובה בעינן התראה, אבל לגרשה בע"כ ל"צ התראה, גם בתשובת הרשב"א סי' תקנד כו' וז"ל, איברא כל כה"ג ח"ו שלא תיקן הרב זצ"ל שלא יגרשנה, אדרבא הרב ז"ל מצריך לגרשה כדי שלא תהא הרשעה בתוך ביתו, דלא גרע מרוכל יוצא, וסיים אפילו אם ת"ל שהוא מדת חסידות, מ"מ מפני מדת חסידות הוא מוציאה, ואיך יתקן הרב שלא יתנהג במדת חסידות, עכ"ל. ונראה אף דהשאלה שם שהיה רואה בה דברים שמראים שאשתו זינתה, א"כ אפשר שהיו דברים מכוערים ביותר שמראה להדיא שזינתה, וכדמסיים דלא גרע מרוכל, דנראה דענין זה היה גרוע מרוכל, דהוי בכלל כיעור, וגרע מעע"ד, מ"מ נראה דבגמר דבריו נתפס שסיים הרשב"א דאף אם הגירושין רק מצד חסידות לא תיקן רגמ"ה, וממילא גם בעע"ד דהוא איבעיא אם רשאי לקיימה, והפוסקים פסקו לקולא אבל מ"מ כתבו רוב הפוסקי' דמצוה לגרשה, והרמב"ם כתב (פ"י מה"ג) ושאינה צנועה כבנות ישראל מצוה לגרשה, א"כ נראה ברור דבעע"ד ג"כ שייכים דברי הרשב"א דבמקום מצוה לא גזר רגמ"ה, וכן הביא הרמ"א (סימן קטו ס"ד) גבי עע"ד בשם הרשב"א הנ"ל דאין בזה חרם דרגמ"ה, והיינו כנ"ל. גם כתב בתשובת הרשב"א סי' תתס"ד וז"ל אבל אם יש עדים שמעידים עליה שעוברת ע"ד משה ויהודית וכו' יכול להוציאה בע"כ בלי כתובה, מראים הדברים שתשובה זו נובע ממהר"ם והובא בקיצור במרדכי ובהגהת אשר"י פרק המדיר, ושם איתא וז"ל ואם משמשתו נדה או בשביל דבר אחר משאר מילי דמקרי עע"ד יכול לגרשה בע"כ גם כתובה הפסידה אם התרה בה, עכ"ל, מלשון זה גם כתובה וכו', משמע דלכתובה הוא דבעי התראה, אבל מ"ש תחילה דיכול לגרשה בע"כ, זהו גם בלא התראה, ויתן באמת הכתובה, וע"כ החידוש הוא דאף במקום דנתפשט חרם דרגמ"ה יכול לגרשה בע"כ ויתן לה כתובה בלא התרה בה:
גם התה"ד (סי' רמב) כתב להדיא וז"ל, וא"כ הואיל וחשיב עע"ד מצוה לגרשה, פשיטא דאכה"ג לא תיקן הגאון כדאיתא בהגה"מ ובמרדכי פרק המדיר בשם מהר"ם אלא דלענין להפסיד כתובה בעי' התראה וכו', גם בתשובת מהר"ם פאדווי (סי' יג) כתב וז"ל, מ"מ בתקנה של גט בע"כ מצאנו ראיות מפורסמות דלא תיקן במקום מצוה א"כ מי הוא זה שימחה ביד הבעל מלגרשה בע"כ מאחר שלפי העדיות הנ"ל היא לכל הפחות כעוברת ע"ד, ואפשר אף בכלל עידי כיעור, ובזה אל יטעה שום אדם לומר הלא בדין עע"ד צריכה התראה דזהו דוקא אם רוצה להפסידה כתובתה וכו', אבל פשיטא דמצוה לגרשה אף בלא התראה ויתן כתובה, וכן לא נמצא בשום אחד מהמורים הנ"ל שכתבו היתר לגרשה בע"כ שהזכיר התראה, כי לא נזכר התראה בתלמוד ופוסקים רק להפסידה כתובתה, וסברא נכונה היא, כי מה לי בהתראה אם לבו נוקפו עליו שזינתה ואסורה לו, עכ"ל:
מכל אלה נראה ברור אף דבש"ע (סי' קטו) נקט הדין דיוצאת בלא כתובה אם התרה בה. ועלה כתב הרמ"א דיכול לגרשה בע"כ ואין בזה משום חרם דרגמ"ה, אין כוונת הרמ"א דוקא בהתרה בה דמיניה מיירי המחבר בש"ע אלא דהך דינא אפי' בלא התראה, והרמ"א והאחרונים קצרו בזה וסמכו על המבין, דלענין איסור לא תליא בהתראה, דסברא פשוטה היא כמ"ש הר"ם פאדווי הנ"ל:
ולפ"ז בנ"ד כאשר ראיתי בדבריכם בודאי לא נמלט הענין מעוברת ע"ד לכל הפחות כאשר הנואף עצמו הודה בפניכם שטימא אותה כמה פעמים, והיא לא יכלה להעיז פניה לגעור בו בקול רם ובכעס רק כחשה בשפה רפה, וכמה נשים ובתולות העידו בפניכם דברים מכוערים, והיא בעצמה הודית בפניכם שכמה פעמים היתה עם הנואף יחד בלילה, ולזה באין ספק היא בכלל עע"ד ויכול לגרשה בע"כ. ונוסף לזה בנ"ד דנזכר בפסק שלכם דהבעל אמר שבעצמו ראה אותו שוכב עמה בקירוב בשר, בזה נראה אף דמהרי"ק (שורש כז) הביא בשם הר"ש מנביי"ל דלבתר חרם דרגמ"ה אם אמר אשתו זינתה, אינו נאמן דחיישינן שעיניו נתן באחרת, ודמי לאומרת טא"ל, וכ"כ בהגה"מ (הלכות אישות פכ"ד), מ"מ הא כתב המהרא"י בפסקיו (סי' רכב) דאם החושד מודה דזינתה עמו בענין דפלגינן דיבוריה וע"א מעיד דהודית שזינתה, כיון דהוי עדות גמורה ע"י צירוף דנטמאה, מאן לימא לן דאפילו בכה"ג מהני טעמא דעיניה נתנה באחר עכ"ל, והובא בקיצור בהגהת ש"ע (סי' קט"ז ס"ו):
והח"מ (סכ"ז) והב"ש (סכ"ט) פירשו דמיירי ברגלים לדבר אבל אני כתבתי בתשובה לדחות דברי הח"מ והב"ש דבזה לא שייך לישנא דמהרא"י, מאן לימא לן דאפילו בכה"ג וכו', והא בזה כבר האריך התה"ד מקודם להוכיח מתוס' יבמות וכתובות דברגלים לדבר לא אמרינן עיניה נתנה באחר, ולזה פירשתי כוונת המהרא"י דכיון דיש ע"א על הטומאה ע"י דפלגינן דיבורי' אפשר דבזה לא אמרי' עיניה נתנה באחר, דלא שייך לומר דכל הנשים יתנו עיניהם באחר ויפקיעו עצמן מבעליהן, דלאו בכל יומא יזדמן שיעיד לה ע"א בשקר, והארכתי בזה, וא"כ בנ"ד דתרווייהו איתנייהו, רגלים לדבר וגם הנואף הודה, והוי ע"א ע"י דפלגינן דיבורי', ממילא לא אמרינן על הבעל דנתן עיניו באחרת, דהא בכה"ג אפילו היא נאמנת לומר טא"ל, ולא אמרינן עיניה נתנה באחר:
מכל הלין הדבר ברור בנ"ד דיכול לגרשה להציל אותה פרוצה על העתיד מאיסור א"א ולהוציא הבעל מכבלי עיגון:
ועל הנוגע לענין הכתובה דנקטו המורים הנ"ל בפשיטות דינתן לה כתובה ות"כ, לענ"ד יש לדון בזה טובא, מקור הדין בכתובות (דף קא) נשים שאמרו חכמים יוצאות שלא בכתובה כגון עע"ד וחברותיהם אין להם תוס' וכ"ש מנה ומאתים, והיוצאות משום ש"ר נוטלת מה שבפניה ויוצאת, מסייע לה לר"ה, דאמר ר"ה זינתה לא הפסידה בלאותיה קיימין, ופירש"י משום ש"ר שזינתה, מה שבפניה מנכסי מלוג קאמר, משמע דס"ל לרש"י דדוקא בנ"מ נוטלת הבעין, אבל לא בנכסי צאן ברזל, דקמו מיד ברשותו. אולם הרי"ף כתב בלאותיה פי' הן נכסים הנכנסים ויוצאים עמה בין נ"מ בין נכסי צאן ברזל, והר"ן כ' שם וז"ל, הלכך הא דתנן פרק הזורק תצא מזה ומזה ואין להם כתובה ה"ה תוס' אין להם, ומשמע דה"ה לנדוניא שאינו בעין, דדוקא בבלאותיה קיימין אמרינן בסמוך דאפילו זינתה לא הפסידה, אבל נכסי צאן ברזל שאין קיימין אפילו עע"ד מפסידתן עכ"ל. משמע דאפילו בנדוניא מעות שהכניסה לו לנדן אינה נוטלת אא"כ הן בעין, אבל הוציאם הבעל דאינם בעין הפסידתן:
ואפשר דהבא מכחם בעין שלקח במעות הנדוניא סחורות וכדומה מקרי בכלל בעין. וכאשר מצינו כעין זה לענין מורדת בהרי"ף פרק המדיר. וכן בב"י חוה"מ (סימן צו מחודש ב') בשם בעה"ת דאתי מחמתיה הוי כאלו המעות עודם בעין. א"כ י"ל ה"נ לענין זה דלא הפסידתם. ועיין בהרא"ש כתובות שם שכתב מדקתני בלאותיה סתם משמע מכל מה שהכניסם לו, עכ"ל, והיינו אף נכסי צ"ב כדברי הרי"ף הנ"ל, ואולם בתשובת הרא"ש (כלל לב סי"א) כתב אבל נדוניא לא הפסידה דהוי כחוב דעלמא עכ"ל. משמע דאפילו אינו בעין. ויצטרך לומר דהרא"ש חזר בפסקיו ממ"ש בתשובה:
ולפ"ז תמיה על הב"י (דבסי' קטו) על מ"ש הטור כל אלו אין להם כתובה ותוספת אבל תטול מה שהכניסה אליו והוא בעין. בין מנכסי צ"ב בין מנכסי מלוג, הביא הב"י על זה דין הוא בהרא"ש כתובות הנ"ל, ואח"ז בסי' הנ"ל ד"ה ומ"ש האומר לאשתו וכו', הביא דברי הרא"ש בתשובה הנ"ל. והן לכאורה דברים הסותרים זה לזה וראיתי דבתשובת מהרח"ש סי' מ"ז עמד בזה, וכתב אם לא שנאמר שלא כיון הרא"ש במ"ש בתשובה דנדוניא לא הפסידה אלא בבלאותי' הקיימין, ואין זה במשמע מהטעם שכתב דכוי כחוב בעלמא, והעלה דההכרח דהרא"ש בפסקיו חוזר מדבריו בתשובה. והעיקר כדבריו בפסקיו עיי"ש, מבואר דס"ל לדינא דגם בנדוניא אם אינו בעין הפסידה. ובתשובת הר"י הלוי אחיו של הט"ז (סימן לט) כתב כך במפורש יותר, וז"ל ובענין נדוניא שהכניסה לו מעות ותכשיטין וכלים דינא הוא שתטול מכל מה דיש מאלו בעין, וכ"כ הרמב"ם ורי"ו (נכ"ד ח"ד). וכ"כ הר"ן פרק א"נ דנדוניא דינו כצ"ב, ואינה נוטלת אלא מה שהוא בעין. ומ"ש הרא"ש בתשובה דנדוניא לא הפסידה היינו שנוטלת מה שבעין מהנדוניא וכו', מבואר דמה דדחיק לה למהרח"ש בכוונת הרא"ש בתשובה דמיירי רק בנדוניא בעין הכי ס"ל מהר"י הלוי לקושטא דמלתא. עכ"פ לדינא שניהם עולים בקנה אחד, דנדוניא אם אינו בעין הפסידה, ויותר מזה ראיתי בתשובת חכ"צ (סי' קמה), דבנדן מעות כיון דלהוצאה ניתנה, הוי תיכף כאלו אינם בעין, ולא משכחת בעין שתטול רק נכסים וכלים שהכניסה עיי"ש:
ודברים מסתברים לכאורה. וכיוצא בזה כתב הב"י חוה"מ (סימן צט) בשם הרשב"א דבהכניסה לו מעות ומטלטלים הבע"ח גובה ממעות אף שעדיין בעין, כיון שקבלם על עצמו אינם אלא כשאר מעות הבעל שלוה מאחר דבע"ח גובה מהם, עיי"ש:
והכי משמע להדיא מדברי הריטב"א יבמות רפ"ו וכן הנ"י שכתב במתני' דאין לה כתובה דה"ה נדוניא דאין לה, מדסתם משמע אף שהוא בעין, ואח"כ במה דקתני ואין להם בלאות כתב דהיינו באינו בעין, משמע דבנדוניא אין חילוק דממילא הוא אינו בעין, דמיד שלקחם הבעל נעשו כמעותיו ממש. ויותר מזה מפורש בחי' רשב"א יבמות שם, דבתחלה ר"ל דבנדוניא וייחד לה קרקע עליהן לא הפסידה, ואח"כ סתר זה והעלה דמ"מ מפסדת, וסיים ז"ל, ואע"פ שאמרו בפרק א"נ היוצאת משום ש"ר נוטלת מה שבפניה, הנ"מ מה שבפניה מכלים שהכניסה ממש עכ"ל, וזהו ממש כדברי החכ"צ דלא משכחת הבעין רק כלים שהכניסה אבל לא נדן, וכיון דדברי הרשב"א מפורשים כן בודאי ראוי לומר דגם כוונת הריטב"א והנ"י הנ"ל דסתמו דאין להם נדוניא, היינו אף בבעין:
וכדי להשוות דעת כל הפוסקים נראה יותר דגם דעת הר"ן כן, ומ"ש בלשונו הנ"ל משמע דה"ה לנדוניא שאינו בעין. אין בשום אינו בעין אלא שאינו בעין דכתב, היינו דממילא אינו בעין דלהוצאה ניתנה, וע"ז הביא ראיה דדוקא בבלאותיה קיימים אמרינן דלא הפסידה, אבל בנכסי צ"ב שאין קיימים הפסידה, היינו אף דהוא בע"ח על כנכסי צ"ב, מ"מ אם אינן בעין הפסידתן, וא"כ ה"נ בנדוניא דתמיד אינו בעין:
ולפ"ז לא מצינו מי שיחלוק בנדוניא בין בעין לאינו בעין, דמ"ש הרא"ש בתשובה דנדוניא לא הפסידה, היינו דס"ל אפילו אינו בעין לא הפסידה וכמ"ש המהרח"ש הנ"ל, אבל אינך פוסקים דס"ל דמפסדת לנדוניא באמת ה"ה בנדוניא בעין. אח"כ ראיתי בספר בית מאיר דכתב לתרץ שלא יסתרו דברי הרא"ש בתשובה לדבריו שבפסקיו דדוקא בנכסי צ"ב אינם בעין אינה נוטלת, דמדינא כיון דאינו רשאי להשתמש בהם ולכלותם לא היה ראוי להתחייב באחריותן. והוי רק תקנת חז"ל שיהיה באחריותו והוי רק כמו תנאי כתובה. מש"ה בזינתה דהפסידה תנאי כתובה, הפסידה ג"כ הבלאות שאין קיימין, אבל בנדוניא מעות נעשה בע"ח גמור וכלוה מאחר דמי ולא הפסידתן עיי"ש. ודבריו נראים לעיקר בכוונת הרא"ש, אבל לדינא כיון דגם לפי פירושו לא מצינו דמחלק הרא"ש בנדוניא בין בעין לאינו בעין, ממילא קיימינן יותר כסברת החכ"צ ובפשטות דברי הרשב"א והריטב"א והנ"י. ולפרש ג"כ דברי הר"ן הכי וכנ"ל, דנדוניא תמיד אינו בעין, וכיון דס"ל דמפסדת נדוניא דעכ"פ אם אינו בעין. ה"נ אם הוא בעין, דלא כפי משמעות דעת מהר"י הלוי הנ"ל להלכה, דנדוניא בעין נוטלת, וכ"מ דעת המהרח"ש הנ"ל. ולפ"ז בנ"ד אף אם היה הנדוניא בעין לא היה ברור בעיני להוציא מהבעל, ומכ"ש כיון דבאמת אין הנדוניא בעין בודאי זה שקשה בד"מ להוציא נגד דעת הרשב"א והריטב"א והנ"י והר"ן והמהרח"ש והר"י הלוי והחכ"צ והב"ש (סימן קטו) ואין לנו חולק במפורש זולת דעת הרא"ש לפי פירושו של הבית מאיר הנ"ל. ובפרטות לענין תוס' שליש אתמהה עליכם הרבנים יצ"ו. כי באמת הב"ש (סימן קטו ס"ק כ"א) כתב דתוס' שליש הוי כנדוניא שכתב כן המהרי"ק. וכתב הב"ש דמדהביא הרמ"א בד"מ לדברי המהרי"ק אלו בסימן זה. משמע דס"ל דגם לענין זה הוי הנדוניא דזינתה דלא הפסידה. ביאור דבריו. דמדברי המהרי"ק עצמם אין ראיה. דהא מבואר להמעיין במהרי"ק דכל דבריו בנויים על נדון השאלה בקטנה שזינתה לדעת הרמב"ם דהוי רצון בזה כתב דהפסידה כתובה ותוספת כתובה, אבל נכסי צ"ב אף שאינו בעין לא הפסידה. דל"ש למקנסה. דקטנה לאו בת קנס היא. (מבואר מזה דלא כהבית מאיר הנ"ל. דכל אחריות דהבעל בנכסי צ"ב אינו מדינא רק שהוא מכלל תנאי כתובה. דא"כ י"ל דגם בקטנה דהפסידה) ולזה כתב שפיר שם דגם תוספת שליש לא הפסידה דלא הוי בכלל תוספת כתובה אלא דהוי כנדוניא, וא"כ י"ל דהוי רק כנדוניא שאינו בעין דלא קנסו לקטנה. אבל גדולה שזינתה דהפסידה נדוניא שאינו בעין. י"ל דה"נ תוספת שליש נהי דהוי כנדוניא מ"מ אינו בעין (ומצאתי אחר זמן רב שכ"כ בספר בית מאיר), לזה הוצרך הב"ש לדייק הכי מסידור העתק הרמ"א לדברי מהרי"ק בסי' זה. דמשמע דגם לענין גדולה שזינתה הוא, ומה דבאמת לא מקרי אינו בעין נדחק הב"ש שם דמקרי בעין. כיון דבא מכח הנדוניא עיי"ש. ולפ"ז נראה במכ"ש בגוף הנדוניא אם הלבישם הבעל בסחורות והן בעין דלא הפסידתם. אמנם באמת מלבד דהוא דקדוק קלוש. גם לו יהא דלדעת מהרי"ק הכי הוא. מ"מ הא הב"י (סי' ק') כתב על המהרי"ק הנ"ל ואין דבריו נראים לי להסכים לזה. וע' תשובת מהרי"ט (ח"א סי' קי"ט ובחלק ב' חלק אה"ע סי' ב' וסימן ח') ובתשובת בעי חיי להרב הכנה"ג (ח"א חח"מ סי' ר"ב) הביא חבילות תשובות דהרשד"ם וכן הרא"ם שכתבו דלא כמהרי"ק, וכיון דגם ממהרי"ק עצמו אין ראי' וכנ"ל זולת מהמשמעות מהד"מ, בודאי בשביל משמעות זה לחוד אין להוציא נגד כל הנך ארייותא. וביותר אף לדעת הב"ש הנ"ל הא פשיטא דדעתו רק אם הרוויח בנדוניא והוא בעין אבל בלא הרוויח נהי דכל אדם שמת או שגירש קודם שהרוויח צריך ליתן תוספת שליש. מ"מ עכ"פ זה ודאי מקרי אינו בעין דהא אפילו נדוניא אם אינה בעין ס"ל להב"ש (סי' קט"ו) דאינה נוטלת ואיך יהיה תוספת שליש עדיפא ממנה, אלא ודאי דהב"ש מיירי רק באם מה שהרוויח הוא בעין, א"כ בנ"ד דאינו בעין לא ידעתי על מה סמכו כבוד מעלתכם, זולת שיטת הרא"ש לפי פירוש הבית מאיר הנ"ל, דנדוניא אף שאינה בעין נוטלת דהוי כחוב בעלמא. א"כ ה"נ י"ל דתוספת שליש למהרי"ק דהוי בכלל נדוניא, ופשיטא דאין זה כדאי להוציא נגד כל החולקים הנ"ל, ולזה אף בעיקר הנדוניא אף אם הוא בעין אינו פשוט אצלי לזכותה. וק"ו באינו בעין. ואחרי שכן דלדעתי העניה אם יש ב' עדים על הזנות או על כיעור דמפסדת כל הנדוניא, ובנ"ד דליכא בירור ב' עדים כשרים והיא מכחשת נראה לענ"ד דיכול הבעל להשביעה כפי הדין המפורש בהרמב"ם (פכ"ד הי"ד מה' אישות) מי שראה אשתו שזינתה וכו' לפיכך משביעה בנק"ח שלא זינתה תחתיו, וכן הוא בש"ע (סי' קטו ס"ז). ואף שהה"מ כתב על דברי הרמב"ם לא נתברר לי טעמו. וביאר המ"ל והח"מ והב"ש דכוונת הה"מ דהוי כטוען אמנה וריבית דא"י להשביעה מ"מ הא הה"מ הביא לו לסיוע שמצא בבעל העיטור דאם יש עד אחד הדין שתשבע, אבל אם ליכא ע"א למה תשבע, כיון דאין רגלים לדבר, עכ"ל. מבואר דבע"א או ברגלים לדבר מודה הה"מ דצריכה לישבע, וזה ממש נ"ד דאיכא ע"א, עדות דהנואף ע"פ פלגינן דיבוריה, וגם איכא רגלים לדבר:
ומה דקשה לכאורה על הרמב"ם דנימא מגו דחשודה, דאם אתה חושדה שזינתה תשבע ג"כ כדאמרינן מגו דחשיד אממונא אלולי סברת ספק מלוה ישינה, נלענ"ד כיון דלא נתברר להב"ד שזינתה, אלא דבאנו לדון מדין מגו דחשוד. והיינו דלא תרויח מידי בשבועה זו. זה שייך אם נידון לחושדה גם עתה בשעת השבועה דהיינו כדרך מגו דחשיד אממונא דנימא אם חשדינן ליה דמשקר עתה בממון ישבע ג"כ לשקר מש"ה צריכים לטעמא דמלוה ישינה אבל כעין נ"ד דחשדינן דכבר עברה עבירה. מ"מ אפשר דעתה חזרה למוטב ולא תרצה לישבע בשקר. [אאב"ה זכורני שאמר אאמ"ו נ"י דמה"ט פירש"י בב"מ (דף ו' ע"א ד"ה נימא וכו') דפרכת הש"ס משבועה שאינה ברשותו ולא נקט פרכת הש"ס משבועה שלא שלח בה יד, וכמו דנקטו תוספות בב"מ (דף ג) ד"ה ובכולי בעי דלודי ליה והיינו כנ"ל דבמה דחשדינן ליה שמכבר שלח יד ל"ש ביה מגו דחשיד, דאולי עתה חזר למוטב ומה דאינו משלם עתה משום אשתמוטי, לזה נקט הפרכא על שבועה שאינה ברשותו דחשדינן ליה עתה דבשעת השבועה הוא ברשותו, בזה הוא דאמרינן מגו דחשיד, וניחא בזה מה דכתב הרי"ף רפ"ו דשבועות דאם נשבע היסת בלא נק"ח ואח"כ בא הע"א צריך לחזור ולישבע בנק"ח. ולכאורה קשה נימא דמגו אשבועה זו חשיד חשיד ג"כ אשבועה זו, אבל לפי הנ"ל ניחא, דמ"מ אנן מרוויחין בשבועה זו. דדלמא עתה הוא טוב ולא ירצה לישבע בשקר]:
והרי מפורש בקרא בסוטה שתשבע שלא נטמאת, ולזה בנ"ד צריכה לישבע, אף דעכ"פ ע"פ ברורים שלפנינו היא בכלל עוברת ע"ד, מ"מ כשרה היא לשבועה כמו בחשוד על העריות דכשר לעדות זולת בבא על הערוה ממש. ולדעתי תחמירו עליה איומים בשבועה מה דאפשר, ואחר שתשבע מחוייב הבעל לשלם לה כתובה ות"כ, ואם איש עני הוא. נשאר לה בע"ח ויתן לה (וועקסיל) לשלם לעת תשיג ידו. אבל אין זה עיכוב על הגירושין, ואף לדעת הרשב"א דאפי' מדינא דהגמרא א"י לגרשה בע"כ אם אין לו לשלם כתובתה מ"מ היכא דמדינא מגרשה מודה הרשב"א כמ"ש הב"ש (סי' קיט סק"ו) דאפילו בשונא אותה וזיווג שני עיי"ש. ומכ"ש בנ"ד. ואף אין עליו חיוב לזונה כיון דעומד וצווח לגרשה. ומדינא בת גירושין היא ואסורה לו, ובעמוד והוצא קאי אין עליו חיוב' מזונות, ואף בעוד שמעכב אותה בתשלומי כתובה אחר שנשבעה, דהא לא קיי"ל כהירושלמי לחייב במזונות מחמת עיכוב תשלומי כתובה, כמ"ש בחלקת מחוקק (סימן צג סק"ד) ורק במגורשת ואינה מגורשת דאגידה גביה חייב לזונה עד שיגרשנה לגמרי, אבל בנ"ד דמוכן הוא לגרשה בלי עיכוב פשיטא ופשיטא דפטור ממזונות, לזה דעתי הקלושה דאין עליו חיוב מזונות ויכול לגרשה מיד בע"כ, ואחר שתשבע שבועה חמורה צריך לשלם, ואם אין לו יתן (וועקסיל), וע"ד כשרות הולד, תמחלו על כבודכם הרמה לחקור היטב על כל, ועל דברי הבעל כמה זמן היה ממרחק ממנה ואז נידון בעז"ה:
ממני ידידם ד"ש עקיבא גינז מא"ש
בשולי המכתב
מ"ש מעכ"ת פלפול בדברי הרמב"ן במלחמות פ"ג דר"ה בסוגיא דמצות צריכות כוונה אין לי פנאי כעת להשיב על פלפולא בעלמא. ואחרי שמעכ"ת עסיק בהאי ענינא אזכיר מה דנתקשיתי בדברי הרמב"ן הנ"ל במ"ש שם וז"ל, דשוחט קדשים לשם חולין כשרים ועלו לבעלים לשם חובה ואפילו בחטאת, עכ"ל. ותמיהני הא סוגיא ערוכה בזבחים דף מה ע"ב) השוחט לשם חולין כשר ואינו מרצה, וכן פסק הרמב"ם (פט"ו מה' פסהמ"ק) וצע"ג, ולענ"ד דט"ס הוא וצ"ל כשרים אלא דלא עלו לבעלים לשם חובה ואפילו חטאת ג"כ כשר, וכיון דכשר יש בלעבור בל תוסיף אף בלא כוונה, כן נראה לענ"ד: