דרוש וחידוש על השס חלק שני מערכות· רבי עקיבא איגר
ה במסכת פסחים
דף כט.
גמרא האוכל חמץ של הקדש במועד מעל. הרמב"ם (פ"ג ה"א מהל' חמץ) אינו לוקה משום לא יראה ולא ימצא אא"כ קנה החמץ בפסח או חמצו כדי שיעשה בו מעשה, אבל אם היה לו חמץ קודם פסח, ובא פסח ולא ביערו אלא הניחו ברשותו, אע"פ שעבר בב' לאוין אינו לוקה מן התורה מפני שלא עשה מעשה, ומכין אותו מכת מרדות, והמ"ל הקשה, הא סוגיא ערוכה (דף צה ע"א) דבל יראה הוי לאו הניתק לעשה, וכן הוציאו התוס' מסוגיא דשם ואם כן גם בעשה מעשה לא לילקי:
א) ונלע"ד בהקדם סוגיא דפסחים (דף כט) האוכל חמץ של הקדש במועד מעל וכו', ובתוספות שם מאן יש אומרים וכו' ויעויין מ"ש מרנא מהר"ש איידלס, וביאור דברי מהרש"א נ"ל דבתחלה כתב ליישב דכונת תוספות להקשות דאף בהזיד בחמץ, מ"מ כיון דבעלמא חייבי מיתות שוגגין פטורים, ואין חילוק בין מיתת מזיד למיתת שוגג, וכיון דגלי קרא בהקדש דאין שגגת מיתה פוטרתו, ה"נ אין מיתת מזיד דחמץ פוטרתו, אף דמצינו באוכל תרומה דחייב בשוגג ובמזיד פטור, כדאיתא בכתובות איכא בינייהו זר שאכל תרומה, היינו לא דהחילוק בין שגגת מיתה להזיד במיתה אלא דהחילוק בין התשלומין, דתשלומי שוגג דחמורה דמשלם קרן וחומש, בזה גילה הכתוב דאין מיתה פוטרתו, אבל תשלומי מזיד הוי כמו כל תשלומין דעלמא דאמרינן ביה קלב"מ, ולזה הקשו תוס' דבאכל הקדש בשוגג דבהנך תשלומים גלתה תורה אין מיתה פוטרתו ה"נ כרת דחמץ אף בהזיד בחמץ לא פטר תשלומי דשגגת הקדש, ובאמת בתשלומי אכילת מזיד דהקדש אפשר דפטור דתשלומי מזיד דהקדש כתשלומין דעלמא דמי אבל בתשלומי שוגג דהקדש אין מיתה פוטרתו:
וסברא זו לכאורה מוכרחת בתוס' מדהקשו בכתובות אהא דאר"י על מתני' דאלו נערות וכו' ולאפוקי מדרנב"ה, דדלמא גזה"כ הוא דרבי קרא נערה הנערה, ולכאורה יש לומר כיון דבמתניתין קתני אע"פ שהם בכרת דמשמע דמיירי במזיד ובזה ליכא ראיה מקרא דנערה, די"ל דגזה"כ הוא רק בשוגג אע"כ דס"ל לתוס' דאין חילוק בין שגגת מיתה למזיד דמיתה, ורק בתרומה החילוק בין תשלומי דשגגת תרומה לתשלומי מזיד דתרומה, דהם ב' ענינים דחלקה התורה בהם לענין חומש, וע"ז הקשה המהרש"א דמ"מ מנ"ל לתוס' להקשות דדלמא אף דבעלמא לענין קלב"מ אין חילוק בין שוגג למזיד, מ"מ היכא דגלי קרא דבשוגג חייב ושגגת מיתה אינה פוטרתו אין למדין מניה דמיתת מזיד ג"כ אין פוטרתו, דדלמא בזה גזה"כ דשוגג לא לפטריה ומזיד לפטריה, ומה דהקשו גבי נערה הנערה הנ"ל, היינו דהתם לא נרמז בקרא דמיירי בשוגג ל"ש לומר דגלי רק בשוגג דמידי שוגג כתיב בקרא, מש"ה אמרינן ביה סתם דגלי רחמנא דבזה לא אמרינן קלב"מ, אבל בהקדש ותרומה דהקרא מיירי רק בשוגג שפיר י"ל דגלי קרא רק בשגגת מיתה ולא במזיד:
ב) ונ"ל ראיה דתוס' בעצמם ס"ל הכי ממה דהקשו בפסחים שם מההיא דהמצניע דשגג באוכלין והזיד בכלי, ולכאורה קשה הא חזינן דרצו לומר דכיון דגלי קרא דמיתת עצמו דתרומה לא פטרה ה"נ אין מיתה דחמץ פוטרתו, אלא דסתרו זה מההיא דחמץ של הקדש, א"כ דלמא דוקא במיתה מחמת עבירה אחרת לא אמרינן גלי, או ממיתה לכרת לא אמרינן גלי, אבל בשגג באוכלין והזיד בכלי כיון דשגגה דאוכלין הוי גזה"כ, לחייב קרבן ואין שגגת מיתה פוטרתו, ה"ל אין מיתה דכלי פוטרתו דהכל הוי מיתה דשבת וענין א' [ודוחק לומר דס"ל מסברא דדוקא מיתה דאותו מעשה אין פוטרתו ומש"ה רצו לומר דאף אם על אותו מעשה חייב מיתה ממק"א דהיינו חמץ אין מיתה פוטרתו, כיון דהכל על אותו מעשה דחיוב קרבן בא עליו, אבל התם דהמיתה על הכלי והחטאת על האוכלין בזה לא אמרינן הואיל וגלי, זהו דוחק], אע"כ דס"ל דלא גלי רק על שגגת מיתה ולא על מיתת מזיד וכנ"ל, וא"כ קושיית מהרש"א חזקה למאד: ג) והיה נראה דרש"י ותוס' אזלי לשיטתייהו למה דהקשו תוס' בשבת (דף צג) על פירש"י דהזיד בכלי חייב חטאת על האוכלין, הא כיון דהזיד בכלי לא מקרי שב מידיעתו ואמאי חייב חטאת על האוכלין. [ובדברי תוס' אלו דנקטו קושייתם גם לפירשב"ם דמיירי בהזיד באוכלין בלא התראה וליכא חיוב מיתה על האוכלין ולא חטאת, וחייב חטאת על הכלי. דהא מ"מ לא שב מידיעתו, קשה לי, הא י"ל דהזיד באוכלין היינו דהזיד באוכלין בלאו ושגג בכרת דאינו חייב חטאת על האוכלין, די"ל דקאי לר"ל דס"ל דאינו חייב עד שישגוג בלאו שבה, או אף לר"י י"ל כן דהברייתא כרבי דדריש זדונו כרת מקרא דגז"ש עליה עליה ולדידי מודה ר"י דבעי שגג בלאו כמ"ש תוס' בשבת (דף סט) ואף דלשון רשב"ם דנקט ולא התרו וליכא סקילה דמשמע דהיה מזיד גמור אלא דלא התרו בו, מ"מ יש לקיים כפירשב"ם ומיירי הזיד בלאו ושגג בכרת] עיי"ש, ומגיני שלמה תירץ דמיירי דלא היה צריך להאוכלין כ"כ ולא היה עושה כן במזיד, אבל הכלי היה צריך לו הרבה לעשות כן ועשה אפילו במזיד עיי"ש, ומבואר דס"ל בדעת רש"י דאף דחזינן דאינו פורש עצמו מחמת חומר העבירה לחוד מ"מ כיון דהאיסור היה מונע לעשותו מחמת שא"צ לו כ"כ מקרי ג"כ שב מידיעתו:
לפ"ז י"ל דתוס' לשיטתייהו דס"ל כה"ג מקרי ג"כ אינו שב מידיעתו כיון דלא היה פורש עצמו מחמת חומר העבירה לחוד [אב"ה עיין בתוספת חולין (דף ה) ריש ע"ב ד"ה מעם הארץ] מש"ה ליכא למימר דמיירי בהזיד בחמץ. א"כ לת"ק אמאי מעל הא חזינן דאינו פורש עצמו מחומר כרת, מכ"ש דלא היה פורש עצמו מחומר מיתה בידי שמים, א"כ אף אלו היה יודע שהוא הקדש לא היה פורש עצמו ולא הוי שב מידיעתו (אף דהא דדרשי' דבעי שב מידיעתו היינו מקרא דאשר לא תעשנה, ובקרבן מעילה לא כתיב רק סתם בשגגה, מ"מ נראה דכל שגגות כהדדי נינהו, דהא בשבועות (דף יז ע"א בתוס' ד"ה טימא עצמו במזיד) הקשו תוספות דלא הוי שב מידיעתו, אף דבקרבן עולה ויורד דטומאת מקדש לא כתיב רק ונעלם) אע"כ דמיירי דשגג גם בחמץ. ורש"י לשטתיה דאם היה דבר אחר מונעו לאכלו מקרי שב מידיעתו, י"ל דוקא כיון דהיה סבור שהוא חולין ולא יצטרך לשלם דחמץ דהדיוט לאו בר דמים, מש"ה לא חשש לחומר האיסור בכדי למלאות תאותו לאכול לרעבונו מה דא"צ לשלם, אבל אלו ידע דהקדש הוא דבר דמים ויתחייב לשלם לא היה אוכלו דצריך לו למעותיו לדברים אחרים: ד) אמנם זה אפשר לומר בדברי תוס' כתובות, אבל בדבריהם בפסחים אינו מספיק, דהא נקטו בקושייתם מההוא דהמצניע לפירוש הפ"י דחייב סקילה על הכלי וחטאת על האוכלין, דהיינו שיטת רש"י בשבת הנ"ל, וע"כ מסברת המגיני שלמה הנ"ל, א"כ שפיר יקשה דדלמא מיירי בהזיד בחמץ ומ"מ מקרי שב מידיעתו וכנ"ל:
ואדרבא היינו מרוויחין בזה ליישב גם קושייתם מההיא דהמצניע די"ל באמת דבקרבן לא אמרינן קלב"מ. והא דלא מעל היינו כיון דסבר כרנב"ה, א"כ ממילא בהזיד בהקדש א"צ לשלם דקלב"מ, וא"כ אינו שב מידיעתו דהא על חומר איסור לא חש כיון דלא חש על כרת דחמץ, ומחמת יראת ממון ג"כ אין לו לחוש, דהא לא יצטרך לשלם דקלב"מ. ות"ק דלא סבר כרנב"ה סבר דמקרי שב מידיעתו דאלו ידע שהוא דהקדש היה מונע מלאכלו מחמת חיוב ממון:
ומה"ט גדלה הקושיא יותר ממה שהקשה המהרש"א, דאף אם נימא דס"ל להתוספות כיון דגלי קרא בחייבי מיתות שוגגים ה"נ בחיוב מיתה דמזיד, הא מ"מ י"ל דלא מעל דאלו אכל ההקדש במזיד לא היה צריך לשלם דגזה"כ רק בתשלומי דשוגג דהקדש אבל בתשלומי מזיד דהקדש דהוא ענין תשלומין אחרת בזה לא גלי קרא וכמ"ש לעיל לענין תרומה דבמזיד פטור דלגבי הך תשלומין אמרינן קלב"מ וממילא לא מעל דלא הוי שב מידיעתו אם היה יודע שהוא הקדש ג"כ היה אוכלו דג"כ לא יצטרך לשלם כיון דקלב"מ: ה) אך י"ל דלכאורה היה נראה בדברינו הנ"ל מיושב קושית המהרש"א בפרש"י בשמעתין דכתב דאתיא כר"ש ולאחר זמן לא קנסו בהקדש דאמאי לא מוקי כריה"ג, ולפי הנ"ל ניחא דלריה"ג דגם חמץ דהדיוט בר ממון, הרי התיר עצמו לכרת ולתשלומין, א"כ גם אלו היה יודע דהוא הקדש לא היה מונע עצמו מלאכלו ולא הוי שב מידיעתו [ואולם רש"י בעצמו לא פי' כן דכתב דלא מעל דכיון שאינו חייב קרן אינו חייב חומש ואשם, ולא נקט משום דאינו שב מידיעתו [ולפ"ז י"ל דהוכיחו דע"כ ס"ל לסוגיא דמעל משמע אף דשגג גם בחמץ, דאל"כ אמאי אמר מאן יש אומרים רנב"ה, הא י"ל דהיש אומרים הוא ריה"ג, וכיון דהזיד בחמץ ולא חש לכרת ותשלומין לא היה חושש ג"כ למיתה דהקדש ואינו שב מידיעתו, אע"כ דס"ל דמיירי בשגג גם בחמץ ושפיר הקשו דנימא כיון דגלי גלי ומיושב קושית מהרש"א:
ו) אמנם עדיין אינו מיושב כל צרכו, דשפיר י"ל דמיירי בהזיד בחמץ ומ"מ אף לריה"ג מקרי שב מידיעתו דא"צ כ"כ למאכל זה דוקא דיכול למצוא חמץ אחר דהדיוט, ואלו ידע דהיה הקדש לא הי' מתיר עצמו לעבור ב' עבירות והיה אוכל חמץ אחר. גם י"ל אף דחמץ חמור דהוא בכר', מ"מ הקדש חמירי להו לאינשי דבדילי מיניה כולא שתא, כדאיתא בפסחים (דף ו) ודמי למ"ש תוספות חולין (דף קא) דהזיד בשבת ושגג ביוה"כ אף דשבת חמיר, מ"מ חמירי לאינשי יוה"כ דהוא יום כפרה ומקרי שב מידיעתו:
ז) ונלע"ד ונבאר תחילה דברי תוס' כתובות (דף ל ד"ה אי דלא מצי לאהדורי, ובד"ה ל"צ, ובד"ה אי בעי גחין) תמצית דבריהם דס"ל להר"י דבתחב חבירו לרצונו לתוך בית בליעתו ממש פטור לגמרי, דמזיק לא הוי דהוא לא עשה כלום, רק הניח חבירו להזיקו ולתוחבו בבית בליעתו, ומטעם נהנה אינו חייב כיון דמקודם שנהנה אבוד מכל העולם וצ"ל הא דבאמת אינו חייב מטעם קנין פה, היינו כיון דתחב בכוש או ביד חבירו ומוכנס לאויר פיו בכה"ג לא הוי קנין כיון דמחובו' לדבר אחר שמחוץ לפיו ואינו מונח בפיו רק באויר פיו ובאמת בתחב בעצמו ותפס המאכל בקצהו ושאר המאכל חוץ לידו והכניסו לפיו עד בית בליעתו בזה הוי פיו קנין כיון דאינו מחובר לדבר אחר, אך דמדין ידו לא קנה במה שמחוץ לידו, דאל"כ לא משכחת דצריך הגבהה מ"מ כה"ג פיו קונה כיון דכולו לתוך פיו ואינו מחובר לדבר אחר שמחוץ לגופו ומה"ט מוכרח הר"י לדחוק לפרש דאיבעי גחין, היינו אלו היה המאכל בראש הקנה והיה שותה עד בית בליעתו ולא פירש כפשוטו דגחן פיו עד למטה ואוחז בידו בקצה המאכל ומגביהו בפחות מטפח ונותנו לפיו למקום בית בליעתו וליכא קנין יד ולא קנין הגבהה, א"ו נראה דכה"ג הוי פיו קנין ואם תחב חבירו עד דיכול לאהדורי ע"י הדחק וממאיס שאינו שוה פרוטה אינו חייב מדין מזיק כיון דלא עשה כלום, אבל מ"מ כיון דאינו אבוד מכל העולם דהא אפשר לאהדורי אם בלעו חייב לשלם מדין נהנה כגון דחסר לחבריה עכ"פ חצי פרוטה מקרי זה נהנה וזה חסר, ודעת הריצב"א דגם בכה"ג בתחב חבירו בכוש לפיו עד בית בליעתו אם היה ברצונו פיו קונה וחייב (ובההיא דגחין ואכל נ"ל דהריצב"א לא חש לקושיית תוס' דאף דפה הוי קנין מ"מ עתה שהגביה החלב ואכלו ועשה ב' קנינים קנין הגבהה וקנין פיו אמרינן דחיוב מיתה מתחיל מתחילת קנין דפיו דא"א לאכילה בלא הגבהה, אבל מ"מ קנין הגבהה שעשה מקודם לזה זהו א"צ לאכילה, כיון דאפשר לאכילה ע"י דגחין ולא הותחל עוד החיוב מיתה) ואם תחב לו באונס עד מקום דיכול לאהדורי ונמאס עד דאין בו ש"פ דאינו חייב מטעם קנין, מ"מ בבלעו חייב משום נהנה דלדידיה ש"פ, ומקרי זה חסר כיון דמ"מ חסרו בפחות מש"פ, אף דהריצב"א מוקי לה באוכלין דלא מאיסי, דמ"מ מקרי באים כאחד, כיון דחיוב ממון אינו מתחיל רק מעידנא דהמאכל בא בבית בליעתו, והיה יכול להדר והחיוב מיתה בא מיד אח"כ בגמר אכילתו הוי כמו באים כאחד, ומ"מ נראה לענ"ד דהריצב"א מודה לדינא דאף במאיסי ואינו ש"פ חייב משום זה נהנה וזה חסר, דהכי משמע לשון הריצב"א שכתב דמיירי אפילו באוכלין דלא מאיסי משמע דמצי איירי גם במאיסי, גם מוכח לן משנויא דר"פ בתחב משקין וא"כ מיירי בתחב סתם שלא עד מקום בית הבליעה וכיון דרחוק ממקום הבליעה לא הוי מיתה וממון באין כאחד, (זולת דנימא כיון דבקל ובלי לעיסה בולעו הוי ג"כ בסמוך לו ומקרי בב"א) וע"כ הטעם דפטור דמשקין מאיסי ואין בו ש"פ ואינו חייב על קנין פיו ואעפ"כ חייב משום נהנה אלא ודאי דהריצב"א ג"כ ס"ל ליסוד דהרר"י דע"י דחסר לחבירו קצת בפחות מש"פ מקרי זה נהנה וזה חסר אלא דחידש דאף דלא מאיסי פטור משום קלב"מ דמקרי מיתה וממון באין כאחד, כיון דהמיתה בא מיד בסמוך לו: ומ"מ צריך ביאור דמי הכריח להריצב"א להמציא זה ולדמותו לאיסור ב"א דבלא הכרח בודאי קשה הדמיון לההיא דיבמות:
ח) ונלע"ד דהריצב"א לפי שיטתו דפה הוי קנין ממילא מוכח הך סברא למה דמבואר רפ"ה דמעילה דבדבר שאין בו פגם אם נהנה בשוה פרוטה מעל, אבל בדבר שיש בו פגם לא מעל עד שיפגום שוה פרוטה ויהנה ש"פ, ועיין בתוס' שם דהיסוד דודאי בזוכה ע"י קנין להחזיק לעצמו או נתן לחבירו מעל דהוי שינוי רשות ופגם בכולו אלא דבשימוש בלא קנין בזה יש החילוק דבדבר שיש בו פגם לא מעל עד שיפגום ש"פ ויהנה שוה פרוטה, והנה בההיא דחמץ של הקדש לכאורה ג"כ קשה כיון דאגבהה מיד מעל. וע"כ דמיירי ג"כ בתחב חבירו, והיינו שלחבירו היה מזיד דלא נתחלל הקדש על ידו ולא נפיק לחולין, דאף כיון דלא אהדר הוי מזיק, מ"מ עדיין לא מעל עד שיבלע ויהנה, ואולם לשיטת הריצב"א דפה הוי קנין בזה קשה בגחין ואכיל או שחבירו תחבו לפיו ברצונו מיד כשבא לפיו מעל בקנין פה, ואי דתחב לו חבירו לאנסו עד דמצי לאהדורי ע"י הדחק, עדיין קשה בממנ"פ אי ממאס עד דאין בו ש"פ ולא מעל אז בקנין פה גם בבליעתו לא מעל דהא לא פגם בש"פ דאף אם היה מהדר לא היה ש"פ דדוקא בהדיוט חייב משום נהנה כיון דחבירו חסר מעט אבל במעילה דליכא משום ההנאה לחוד רק ע"י פגם בש"פ והא הכא ליכא פגם ש"פ אע"כ דמשכחת בלא ממאיס, ובאמת חל אז מעילה בעידן דיכול לאהדורי ולא אהדר דהוי קנין פה ומ"מ אמרינן ביה קלב"מ כיון דבליעתו מיד אח"כ הוי כמו בב"א ומוכח היטב סברא זו דמקרי מיתה וממון באים כא' ודוק:
ט) ואבאר יותר דלכאורה יש לאוקמי בפשוטו, למה דאיתא מעילה (דף יט ע"ב) נטל אבן וכו' מ"ש חבירו אמר שמואל בגזבר וכו' מבואר דהגזבר אינו מועל בנטילתו לעצמו עד שיהנה ממנו, וא"כ י"ל דהאוכל חמץ מיירי בגזבר ולא מעל עד דיהנה דהיינו בליעתו וחיוב מעילה וכרת באים כאחד:
י) אולם נראה דתליא בזה, דהנה מדברי תוס' קידושין (דף נה וכן בב"מ דף צו) נראה דס"ל דטעמא דגזבר לא מעל עד שיהנה דמעילה תלי רק במה שמתכוין להוציא מרשות לרשות כגון דסבר שהוא חולין של חבירו דרוצה להחזיק לעצמו ולהוציא מרשות חבירו לרשות עצמו או להשתמש בו דהוי שולח יד, וכן בסובר שהוא שלו ונותן לחבירו דמוציא מרשותא דידיה לרשות האחר, אבל היכא דאינו רוצה להוציא מרשות לרשות אינו מועיל בנטילתו עד שיהנה, וכגון דראובן סבר דהוא ממונו של שמעון ונתנו לשמעון לא מעל, מש"ה בגזבר דסובר דהוא של חולין ומעות דידיה הוא ונוטלו לעצמו אין דעתו להוציאו מרשות לרשות מש"ה לא מעל עד שיהנה, אבל נ"ל דתוס' במעילה לא סברי הכי ממה דכתבו בסוגיא הנ"ל (ד"ה נטל אבן) לפי שאינו מוציא מרשות הקדש בנטילתו שכל זמן שהיא ברשות הגזבר הרי היא ברשות הקדש עיי"ש, משמע דדוקא בגזבר לפי דזהו מקום הנחת הקדש וכל היכא דאיתא ברשות גזבר הוי ברשות הקדש ולא יצא מרשות הקדש לרשות אחר, אבל אם היה ההקדש ביד אחר והיה סבור שהוא שלו ונטלו לעצמו מעל, וביותר נ"ל לדייק ממ"ש תוס' מעילה (דף כא ד"ה הבא לי מן החלון) פי' לכשיוציא בעה"ב שהוא מסתמר הגזבר, כוונתם מדקאמר בעה"ב ולא קאמר המשלח משמע דהחלון והדלוסקמא הם בבית המשלח ומש"ה קורא אותו בעה"ב ממילא מסתמא הוא הגזבר דמסתמא מונח מעות ההקדש בבית הגזבר, ובזה יקשה איך תלי הדבר שהבעה"ב הוא הגזבר הא ממנ"פ אם השליח חשב שהמעות חולין והם של העה"ב הזה אף אם הוא אינו גזבר במה השליח מעל, הא לא רצה להוציא המעות מרשות לרשות רק ליתן לזה את שלו, ואם השליח חשב שהמעות של איש אחר אף אם הבעה"ב הגזבר הא מ"מ השליח חשב להוציא מרשות אחר לרשות הבעה"ב והו"ל לתוס' לקבוע דבריהם על הרישא דבעשה שליחותו הבעה"ב מעל, דאם הוא הגזבר לא מעל עד שיוציא, וגם בזה מה לי אם הוא הגזבר כיון דהמעות שבחלון היה בביתו והיה סבור שהוא שלו אינו מועל ולא תלי כלל בגזבר, ומה דאמרינן באבנים המסורות לגזבר היינו דמכח זה מונחים אצלו והיה סבור שהוא שלו לאפוקי אם היו מונחים ביד אחר והיה נוטלו דהיה רוצה ליטלו ולהחזיק בשל אחר, אבל לא תלי בגזבר או לא (וכמ"ש להדיא המ"ל פ"ו ממעילה) א"כ מה זה דדייקו תוס' שהוא מסתמא גזבר, והיינו ע"כ כיון דמונחים אצלו מסתמא הוא גזבר, ומה צריך לזה, הא בלא"ה כיון דמונחים אצלו והוא סבור שהוא שלו לא למעול, ע"כ דתוס' במעילה ס"ל דגזבר דוקא דבנטילתו אינו מוציאו מרשות הקדש, דרשותו הוא רשות הקדש (וכמו שהוציא המ"ל שם מדברי תוס' פרק השואל). וכיון שכן י"ל דהריצב"א ס"ל כדברי תוס' מעילה הנ"ל דתליא הכל בגזבר דרשותו הוא רשות הקדש, וכן נראה מדברי הר"ן נדרים (דף לד ע"ב) וא"כ י"ל דזהו רק בגזבר שנטלו וטלטלו ממקום למקום דשייך לומר דג"ז מקומו דהקדש ובכ"מ שמונח בביתו מקומו דהקדש הוא, אבל אם הוא בפיו ובפרט במקום דא"א לאהדורי כ"א ע"י הדחק ל"ש לומר דבמקום זה הוא מקום הראוי שיהא מונח ההקדש, דודאי אין ראוי להגזבר להניח ההקדש במקום הזה ושפיר יקשה כנ"ל, דהא כבר מעל קודם בליעתו אע"כ דמ"מ מקרי מיתה ותשלומין כאחד:
יא) וביותר י"ל ברחבה, דלו יהא דיש לפקפק דגם בפיו הוי רשות הקדש מ"מ עכ"פ בהגיע למקום בליעה שא"א עוד לאהדורי שם בודאי ל"ש דהוא מונח במקומו דהקדש, וחיוב כרת לא הוי עד דבלע, ואעפ"כ אמרינן ביה קלב"מ. ואין לסתור ראיה זו דזהו הוי כזורק חץ כיון דא"א לאכילה בלא הנחת פיו, וגם לא מצי לאהדורי, ומה דפרכינן בסוגיא דאי מצי לאהדורי היינו ללישנא ב' בזרק חץ דתלוי במצי לאהדורי וכמ"ש הרא"ה והריטב"א, וא"כ עכ"פ אם החיוב ממון מתחיל כשהוא במקום דא"א לאהדורי גם להך לישנא דמי לזרק חץ דאמרינן עקירה צורך הנחה: מ"מ גם זה אינו מספיק, דלכאורה תמוה לי בסוגיא דשבת (דף צא ע"ב) מתיב רב ביבי בר אביי הגונב כיס וכו' ואס"ד דאגד כלי שמיה אגד קדים לי' איסור גניבה וכו', וקשה לי הא ללישנא קמא דא"א לעקירה בלא הנחה ליכא קושיא דהא א"א להוציאה כולה עד שיוציא תחלה קצתה, וע"כ דרב ביבי סבר כלשון שני במצי לאהדורי תליא, והרי בסוגיא דכתובות דפריך רב ביבי ב"א מההיא דגונב כיס דנימא עקירה צורך הנחה וכתבו תוס' דקאי ללישנא דא"א לעקירה, ולא תליא במצי לאהדורי, א"כ דברי רב ביבי בר אביי סתרי אהדדי, [ודוחק לומר דרב ביבי גופיה ספוקי מספקא ליה איזהו לשון עיקר והקשה בכתובות לל"ק, ובשבת הקשה לל"ב]:
יב) ולזה נראה לענ"ד למ"ש תוספות כתובות להוכיח כר"ת דא"א לניסוך בלא הגבהה מוכח מסוגיא דב"ק דפרכינן על ר"פ מכי מטא לאויר דחצר קניה ומשום שבת לא חייב עד דמטא לארעא, והא מ"מ פטור כמו בזורק חץ, אע"כ דניסוך צורך הגבהה דא"א לניסוך בלא הגבהה, א"כ לל"ק דלא מפליג בין מצי לאהדורי מוכח דר' ירמיה חולק על עיקר דר' אבין דזורק חץ ופריך אליבא דר' ירמיה, ולענ"ד אין ראיה, ויש ליישב סוגיא דב"ק ברווחה יותר, דבאמת גם לר"ת עדיין דחוק, דמ"מ קשה על פרכת הש"ס בב"ק דלמא ר"פ לא ס"ל כר' ירמיה, ור"י ס"ל כאידך תירוצא דעקוץ תאנה, ולזה היה נראה לי לומר למה דכתב הרא"ה והריטב"א דפרכת הש"ס אי דמצי לאהדורי קאי רק ללישנא דאי בעי לאהדורי, א"כ כי היכי דכתבו תוס' לשיטת ר"ת דסוגיא דב"ק אזלת לל"ק ולאותו לישנא מוכח דר' ירמיה לא ס"ל לדר' אבין, כך אמינא בסגנון זה לל"ק ליכא חילוק בין אי בעי מהדר אי לא ותלי רק בא"א לעקירה בלא הנחה, א"כ לכל הנך אמוראי דתירצו בכתובות ומכללם ר"פ לפרכת הש"ס אי דמצי לאהדורי נהדריה ע"כ דלא ס"ל כלל לדר' אבין, ולזה פריך הש"ס בב"ק על ר"פ לשיטתו, והיינו לל"ק הא מוכח דר"פ לא ס"ל כלל לדר' אבין דזורק חץ מדהוצרך לתרץ בזר שבלע משקים ודוק:
אמנם אף דדחינו לראיית תוס' לסיועת שיטת ר"ת מ"מ אנן בדידן נינקוט שיטת ר"ת דא"א לניסוך בלא הגבהה, ומוכח דלל"ק דא"א לעקירה דר' ירמיה לא ס"ל לדר' רבין, והנה בגיטין (דף נג) פליגי רב ושמואל אי מנסך מנסך ממש או מנסך היינו מערב. וברש"י בב"ק (דף ד' ד"ה והמנסך וכו') ומנסך ליכא למימר דזרק בו יי"נ דלא חסריה מידי דהא מזבין חוץ מדמי יי"נ שבו, ועיין מהרש"א שם דכוונת רש"י אף דמפסיד דצריך למכור לנכרים בזול מ"מ זהו היינו מדמע, אמנם ע"ז קשה, דהא רש"י בגיטין כתב בדשמואל מערב ואסרו הנאה והיינו ע"כ אף דשמואל סבר הלכה כרשב"ג דיין ביין ימכור חוץ מדמי יי"נ שבו מ"מ מתני' מוקי כרבנן דרשב"ג דס"ל דכולו אסור ובה יקשה דלמה נדחק רש"י הא י"ל דמתניתין כהלכתא אלא דמפסידו דצריך למכור לנכרי בזול, ובזה ליכא למימר דא"כ היינו מדמע דהא שמואל ס"ל דקנסא מקנסא לא ילפינן לא חש לקושיא דמערב היינו מדמע אע"כ דלא כהמהרש"א אלא דס"ל לרש"י מדמע דצריך למכור לכהנים בזול, אבל מערב דיכול למכור לכל נכרים דעלמא א"צ להוזיל המקח ואינו מפסיד כלום וכדדייק לישנא דרש"י ולא חסריה כלום: יד) והנה בע"ז שם דר' יוחנן פסק כרשב"ג דימכור חוץ מדמי יי"נ שבו, א"כ ממילא מוכח דר"י ס"ל דמנסך ממש, דאם לא כן אלא דמערב אם כן יהא מוכרח דמתניתין ס"ל כרבנן דר' שמעון בן גמליאל ואיך פסק ר"י כר' שמעון בן גמליאל הא ר"י ס"ל דהלכה כסתם משנה, (ואף דהוי סתם בגיטין ומחלוקת בע"ז מ"מ הא קיי"ל בתרי מסכתות אין סדר למשנה והוי ספק שמא המחלוקת נשנית תחלה), אע"כ דסבר לר"י מנסך ממש, ומוכח דס"ל כר' ירמיה דמנסך מעידן דאגביה קניא. וכיון שכן מיושב קושייתינו דר' ירמיה ב"א ס"ל כל"ק דתליא רק בעקירה צורך הנחה מש"ה מקשה שפיר בכתובות אההיא דגונב כיס בשבת, אבל בשבת גבי אגד כלי פריך על ר"י דהוא מרא דשמעתתא שם דאגד כלי שמיה אגד, וכיון דס"ל לרב ביבי בר אביי כל"ק ממילא מוכח דר"י כיון דס"ל כר' ירמיה אף דא"א לניסוך בלא הגבהה מ"מ חייב מוכח דלא ס"ל לדר' אבין בזורק חץ מש"ה פריך שפיר דקדים ליה איסור גנבה, והבן: טו) ולפ"ז יש לקיים דברינו הנ"ל דאף אי האוכל חמץ של הקדש מיירי בגזבר, מ"מ הא מרא דשמעתתא הוא ר"י דאמר מאן י"א רנב"ה. א"כ יקשה להך לישנא דס"ל דעקירה צורך הנחה, ומוכח דר"י לא ס"ל לדר' אבין וכנ"ל א"כ כי מטא המאכל עכ"פ למקום שא"י לאהדורי בודאי אין עוד רשות זה רשות ההקדש וחיוב מעילה חל ועדיין אינו מחויב מיתה עד דבלע לגמרי, לזה הוכיח הריצב"א כיון דמיד אח"כ בא החיוב מיתה הוי כמו באים כאחד, ודוק:
טז) ואבאר עוד דהוכחה זו תליא בב' שיטות, ויעוין קידושין (דף מב) דבכל התורה אין שליח לדב"ע חוץ ממעילה דגזרת הכתוב דיש שליח לדב"ע, ודעת תוספות דהא דצריכין לגזה"כ, היינו בנזכר שליח ולא נזכר בעה"ב, אבל בלא נזכר השליח הא בשוגג בכל התורה יש שליח לדב"ע, וכבר כתבנו בתשובה דלפי זה הא דנזכר בעה"ב ולא נזכר שליח דהשליח מעל ע"כ לא מטעמא דכתב רש"י קידושין (דף נ') כיון דנזכר בעה"ב ונפטר ממעילה הוי כמו שארי דינים דאמרינן ביה אין שליח לדב"ע ומש"ה שליח מעל. דהא להתוס' בשליח ששגג גם בכל התורה יש שליח לדב"ע, אע"כ דהטעם כמ"ש רש"י חגיגה (דף י) כיון דנזכר בעה"ב אנן סהדי דלא ניחא ליה עוד בשליחותו וכחזר בו בפירוש דמי. ויעויין עוד קידושין (דף מג ע"א) מודה שמאי באומר לשלוחו צא ובעול ערוה (ובאמת קשה לי לשיטת תוס' דבשליח שוגג יש שליח לדב"ע אמאי נקט בדרך מודה שמאי הא מצי למנקט זה אף לפי ההלכה כב"ה דאם אמר לשלוחו צא ואכול חלב ובעול ערוה והשליח שוגג דמ"מ השליח חייב דלא מצינו דזה נהנה וזה יתחייב), [אאב"ה כבר קדמו בזה בת' נ"ב חלק אה"ע (סי' פ' אות י"א) אלא דהוא זצוק"ל לא היה רגיל לראות בספרי האחרונים ז"ל וכנראה ממקומות רבות מכתביו] וצ"ע, ועיין תוס' שם הא דאומר לשלוחו אכול ככר זה דמעל המשלח, היינו דמעילה באה קודם ההנאה מדאגבהה ובאמת באומר הושיט ידך לכד שמן י"ל דמעל השליח דלא מצינו זה נהנה וזה יתחייב עיי"ש, ולפ"ז לשיטת תוספות הנ"ל ולפי ביאורנו לשיטתם בטעמא דנזכר בעה"ב ולא נזכר השליח דהשליח מעל היינו דמסתמא חוזר הבעה"ב משליחותו, ממילא בהיה המשלח מזיד בתחלה והשליח שוגג דהשליח לא מעל דהא עשה שליחותו והוא לעצמו לא עשה כלום א"כ י"ל דאוכל חמץ דהקדש מיירי דאחר אמר לו אכול ככר זה דבזה על קנין פיו לא מעל ולא נפק לחולין, דעשיתו הוא כאלו עושה המשלח דהיה מזיד ולא מתחלל ולא נפק לחולין ורק בשעת בליעתו ממש כשנהנה דאז פסק השליחות כיון דהוא נהנה דלענין הנאה ליכא שליחות כמו בעול הערוה ואז מעל האוכל ובא חיוב מעילה עם חיוב מיתה כאחד, אבל לאינך שיטות דגם בשוגג אין שליח לדב"ע (ולזה הסכים הש"ך) אין זה מספיק דמ"מ מעל השליח כיון דהמשלח מזיד הוי כמו כל איסורים שבתורה דאין שליח לדב"ע, אע"כ דמיירי בגזבר או דתחב לו חבירו עד מקום דיכול לאהדורי ע"י הדחק ולא ממאיס דהוי פוגם פרוטה ומוכח שפיר כהריצב"א דמקרי באים כא', ודוק:
יז) ואני מסתפק עוד דאפשר אף לשיטת תוספות הנ"ל דבשוגג יש שליח לדב"ע. מ"מ לא משכחת בגוונא הנ"ל, די"ל לדינא בהזיד ואמר אכול ככר זה ואכל דלא מעל האוכל דאף דלגבי הנאה לא אמרינן יש שליחות מ"מ לא מיבעי לסברת הר"י בתוס' דתחב לו חברו ברצונו עד מקום דא"א לאהדורי דאינו חייב לשלם דמזיק לא הוי דלא עשה כלום, ומטעם נהנה ג"כ אינו חייב. כיון דמקודם אבוד מכל אדם. א"כ ה"נ כשבא המאכל הקדש למקום שא"א לאהדורי דעדיין לא מעל השליח כיון שבשוגג יש שליח לדב"ע. והוי רק כאלו תחב המשלח לפיו א"כ ממילא תו אינו חייב על הנאתו אח"כ דהיינו בליעתו ממש, דהא אפילו בהדיוט דמחייב על הנאה בלא פגם פרוטה ולמ"ד זה נהנה וזה לא חסר חייב אפילו בלא חסרו כלל חייב, ואעפ"כ בתחב לו חבירו פטור כיון דאבוד מכל אדם, מכ"ש בהקדש דאינו חייב עד שיפגום ש"פ, וכיון דכשהגיע המאכל למקום שא"א לאהדורי ממילא בבליעתו שאח"כ דלא פגם כלל לא מעל, דדוקא באוכל דעלמא אף בלא מעשה קנין כגון בגזבר חייב על הנאתו, כיון דהוא פגמו ונהנה, אף דהפגם בא רגע א' קודם הנאתו, מ"מ כיון דהנאתו ע"י פגמו הוא פגם והנאה כאחד, אבל בנידון הנ"ל דעל הפגם הוי שלוחו וא"כ זה שבלע ונהנה הוא נהנה בלא פגם דהא אחר הוא דפגמו דהוא המשלח, והוי כמו זה פוגם וזה נהנה דלא מעל, אלא אף לשיטת הריצב"א דפה הוי קנין, מ"מ בכל מעשה קנין היה שלוחו והוי כאלו המשלח עשה הקנין ונמשך השליחות עד שעת הנאתו ממש, וכיון דמקודם משעת דא"א לאהדורי כלל נפגם בכולו, ואין עוד דמים להקדש זו, ואינו מחסר להקדש בבליעתו הוי זה פגם וזה נהנה דלא מעל וא"כ ליתא לגונא הנ"ל, ומוכרח ע"כ כמ"ש בתחילה דמיירי בגזבר, או בתחב לו חבירו עד מקום דיכול לאהדורי ע"י הדחק ולא נאנס, ושפיר מוכח שיטת ריצב"א הנ"ל, ודוק:
יח) והנה הר"ש (רפ"ז דתרומות) כתב לקושטא דמלתא כס"ד דתוס' וכקושיית מהרש"א, דהא דתרומת חמץ בשוגג חייב כיון דגלי קרא דשגגת מיתה דידיה אינו פוטרו מתשלומין לא מפטר ג"כ משום שגגת כרת דחמץ, וההיא דחמץ של הקדש מיירי בהזיד בחמץ, ולגבי מזיד לא גלי קרא והקשה עלה דמ"מ לרבא דס"ל דמיתה בידי שמים אינו פוטר וליכא גזירת הכתוב בתרומה א"כ לפטור משום שגגת כרת דחמץ, וכתב וי"ל דרבא ס"ל כר"ל דחייבי מלקיות שוגגין פטורין מתשלומין והוי גזה"כ בתרומה דחייב בתשלומין ואמרינן כיון דגלי קרא דשגגת מלקות דידיה אינו פוטרו, ה"נ אין שגגת דכרת פוטרתו, וחזר ודחה זה דהא רבא ס"ל דבכל מקום הלכה כר"י לגבי ר"ל בר מתלת ור"י הוא דמחייב בחייבי מלקיות שוגגין, וניחא ליה דרבא לשטתיה דאמר בשבת (דף סט) דמיתה במקום כרת עומדת, וחומש במקום קרבן, וכי היכי דלר"י שגג בכרת אע"פ שהזיד בלאו חייב קרבן, ה"נ בתרומה שגג במיתה והזיד בלאו חייב קרן וחומש, א"כ גלי רחמנא תשלומי תרומה שוגג אף במקום מלקות, ה"נ במקום כרת, וכתב ע"ז הר"ש והא דדחו פ' כ"ש גבי תרומה דמתני' כרנבה"ק ולא מתוקם כרבא אם איתא דמחייב רנבה"ק חייבי מלקיות בתשלומין דכיון דלא אשכחן גזה"כ לית לן לחיובא במקום כרת, אלא רבא סבר לפי מדה משלם עכ"ל:
והיה נראה לכאורה הא דבתחלה כשרצה הר"ש לומר דס"ל לרבא כר"ל דחייבי מלקות שוגגין פטורין לא דחה. דאי רנבה"ק סבר לוקה ומשלם דצ"ל לרבא דלפי מדה משלם, ואח"כ כשהעלה רבא לשיטתי' בשבת הוא דכתב כן, היינו דבתחילה י"ל אף אם רנבה"ק ס"ל לוקה ומשלם מ"מ ליכא קושיא ממתני' די"ל דלרבא ל"צ לאוקמי מתני' כרנבה"ק די"ל בפשוטו דשוגג חייב כיון דגלי קרא דשגגת מלקות דידיה אינו פוטרתו, ה"נ שגגת מלקות דחמץ אין פוטרתו, אבל במזיד פטור דאין לוקה ומשלם, דאף דמזיד סתמא קתני ואף לא אתרו בכלל, מ"מ הא קיי"ל עתה דרבא ס"ל חייב מלקות שוגגין פטורים, ובאמת הא דקתני במזיד פטור היינו מזיד על התרומה דתשלומי מזיד דתרומה הוי כתשלומין דעלמא דמלקות פוטרתו. אבל בודאי בשוגג בתרומה ומזיד בחמץ ולא אתרו ביה חייב לשלם, דאף דהוא מזיד בחמץ מ"מ כיון דלא אתרו בו, מדין חייבי מיתות שוגגין אתינן עלה, והא בתשלומי שוגג דתרומה גלי קרא דאין שגגת מלקות דידיה פוטרתו, וה"ה דאין שגגת דחמץ פוטרתו, ופירושי דמתני' הכי בשוגג היינו דשגג בתרומה חייב אף בהזיד בחמץ אם לא אתרו אותו למלקות אבל במזיד היינו במזיד דתרומה פטור אף בלא אתרו דהנך תשלומי דמזיד דתרומה הוי ככל תשלומי דעלמא דחייבי מלקות שוגגין פטורין והוא לכאורה אוקימתא רוויחא:
ואף דא"כ אוקימתא דהא מני רנבה"ק לא אתיא כרבא. מ"מ מרוויחין דגם לרבא י"ל לפי דמים משלם. ומתני' כפשוטו כפי הנ"ל, והא דמוקי הש"ס כרנבה"ק, היינו לאסוקי אף למ"ד דחייבי מלקיות שוגגין חייב. מש"ה מוקי לה כרנבה"ק ובאמת יסבור אותו מ"ד דלרנבה"ק גם מיתה בידי שמים פוטרתו, אבל לבתר דכתב הר"ש דרבא ס"ל כר"י דחייבי מלקות שוגגין חייב בתשלומין, א"כ ליכא אוקימתא אחרת רק דאתי כרנבה"ק דמזיד סתמא אף דלא אתרו ביה, ואין מלקות שוגג פוטרתו, כך היה נראה והדברים בעצמותם נכונים. אבל מה אעשה דלישנא דהר"ש אינו סובל כן במה שכתבתי, כיון דגלי קרא דלא נפטר שוגג ממלקות, ה"נ משום כרת לא מפטר משמע דמוקי כרנבה"ק, דרצה לפרש דהאוקימתא כרנבה"ק אזלא גם לרבא ואי דהיא גופא קשיא על סתמא דגמרא דהא בלא דרנבה"ק ניחא וכמש"ל דמשום שגגת מלקות הוא דפטור. וצ"ל דהי' דחיקא להש"ס לפרש דמזיד היינו דוקא מזיד על התרומה דסתמא קתני דאפילו הזיד באחד מהם ובהזיד בחמץ דמשמע אף בלא אתרו ושגג בתרומה יהא חייב דהא בהנך תשלומי דשוגג גלי קרא דחייבי מלקות שוגגין לא לפטורי. וה"נ חייבי מלקות שוגגין דחמץ דהיינו לא אתרו לא לפטריה לזה מוקי כרנבה"ק דהוי מזיד לענין כרת ולגבי מזיד ממש לא גלי קרא. ואף דלמסקנא דהר"ש דרבא לשיטתיה בשבת דגלי רחמנא אפילו במזיד ואתרו בי' צ"ל הא דקתני במזיד פטור היינו דוקא הזיד בתרומה דבהנך תשלומין לא גלי קרא. מ"מ לפי תחילת דברי הר"ש הי' מוכרח מתוך סוגיא דמוקי כרנבה"ק דלא ניחא ליה להש"ס לפרש דמזיד מיירי מזיד דתרומה, א"כ ליתא לדברינו הנ"ל. ומוכרחים אנו לומר דמה דכתב הר"ש בסופו דאם רנבה"ק ס"ל דלוקה ומשלם ע"כ דס"ל לרבא לפי מדה משלם קאי באמת אף לפי דבריו הראשונים דרבא ס"ל כר"ל: יט) אמנם דברי הר"ש תמוהים לי מאוד, דהא דהקשה הר"ש דאם איתא דרנבה"ק ס"ל לוקה ומשלם והיינו ע"כ מהא דמספקא להש"ס כתובות (דף לב ע"ב) מאן תנא דפליג עלה דרנבה"ק אי ר"מ אי רי"צ והא התם אמרינן כן לר"ל דס"ל חייבי מלקות שוגגין פטורין, א"כ מדפטר ביוה"כ מטעם כרת ולא מטעם מלקות ומוכח דרנבה"ק סבר כר"מ או כרי"צ, אבל לר"י דס"ל דחייבי מלקות שוגגין חייבין, מה"ת לספק כלל ולומר דרנבה"ק ס"ל כר"מ דלוקה ומשלם וצע"ג:
ולולי דמסתפינא הייתי אומר דט"ס הוא בר"ש. והך סיום דהר"ש הנ"ל צ"ל תחילת דבריו כשהיה דן דרבא ס"ל כר"ל דחייבי מיתות שוגגין פטורין: כ) גם תמוהין לי דברי הר"ש מ"ש דרבא לשיטתו בשבת הא התם לא נשמע רק בשגג במיתה אע"פ דהזיד בלאו ומשכחת לה דלא התרו ועיקר החידוש אף דהיה מזיד מקרי בשגגה כיון דשגג במיתה. אבל לחייב חומש במקום מלקות לא שמענו. וביותר אף אם נדחוק דמשמע מסתימת דברי רבא בשבת דמיירי אף בהתרו. הא גופא קשיא מנ"ל לרבא הא לית לן קרא מפורש לחייב בתרומה במקום מלקות, אלא דרבא מדמה לחייבי כריתות דשגגת מיתה מקרי שוגג. ואין מזיד דלאו מעכבו מלקרוא אותו שוגג. אבל עדיין קשה. נהי דשם שוגג עלה. מ"מ לפטור משום דאינו לוקה ומשלם וזה יש לדחות בדוחק גדול. אבל מ"מ הראשונה קשה מנ"ל דאף בהתרו. וצע"ג וד' יאר עיני: כא) והנה הרמב"ם (בפירוש המשניות פסחים כתב) אבאר לך כי כל אוכל חמץ בפסח לוקה, והעיקר אצלינו דאינו לוקה ומשלם לפיכך פטור מתשלומין ומדמי עצים שיעורו אפילו דמי עצים אינו משלם. ולא תאמר נחשב זה חמץ לעץ דעלמא לפי שהוא אסור בהנאה ולפיכך אינו משלם אפילו דמי עצים עכ"ל. וכל העובר ישתומם כיון דפטור מחמת איסור הנאה. והא דבשוגג חייב ע"כ משום דלפי מדה משלם. א"כ ל"מ כלל לטעמא דאינו לוקה ומשלם. וגם בהיפוך כיון דנקט הטעם דאינו לוקה ומשלם. ל"צ לטעמא דאסור בהנאה. וגם הוא אוקימתא חדשה דהא הש"ס מוקי כרנבה"ק ולא מטעם דאינו לוקה ומשלם וע"כ משום דבמזיד אף בלא אתרו בכלל, וא"כ איך בחר הרמב"ם דרך לעצמו:
כב) תו תמוהין דברי הרמב"ם פ"י דתרומות, האוכל תרומה בין במזיד בין בשוגג אינו משלם אלא מן החולין המתוקנים שהוציא מהם תרומת מעשר עכ"ל, משמע דס"ל דדרשא דנותן לכהן את הקודש דבר הראוי להיות קודש, גם בתשלומי מזיד הוא, א"כ ממילא כיון דצריך לשלם פירות למ"ד לפי מדה משלם. א"כ יקשה מסוגיין דאמרינן א"ב לפי מדה משלם א"כ אמאי פטור במזיד, נכלל זה בתמיהת המ"ל: כג) ונלע"ד דהנה דעת המאור דלרנבה"ק חייבי כריתות שוגגין פטורים, וההיא דהאוכל תרומת חמץ בשוגג הטעם כיון דגזה"כ בתרומה דמיתה דידיה לא פטרתו, ה"נ כרת דחמץ לא פוטרתו, ורמב"ן במלחמות הקשה דא"כ יקשה לרבא דס"ל דמיתה בידי שמים אינו פוטר וליכא קלב"מ וליכא גזה"כ בתרומה ולזה הוכיח דלרנבה"ק אף דכרת פוטר מתשלומין, מ"מ לא הוי כמו מיתת ב"ד דשוגג כרת אינו פוטר מתשלומין וכשיטת רש"י עיי"ש, ולכאורה תמוה, כיון דסותר להמאור מכח מימרא דרבא, הרי דס"ל להחלט דאוקימתא דהא מני קאי גם לרבא, א"כ ישאר הקושיא להרמב"ן, דלרבא למ"ל דנקט מתני' כלל תרומה לתני האוכל חמץ לחוד וכקושיית רש"י, ורש"י תירץ והוכיח מזה דאפילו הזיד בתרומה ושגג בחמץ דפטור ואשמעינן דאפילו מיתה בידי שמים פוטר, והיינו באמת דאזלא רק לאביי, דלרבא מוכח באמת דלפי מדה משלם, אבל להרמב"ן דלא ניחא בכך דהסוגיא יהיה רק לאביי א"כ יקשה כנ"ל:
כד) ואפשר לומר דהרמב"ן ס"ל ג"כ דיש סברא לומר כיון דתשלומי תרומה כפרה לא אמרינן קלב"מ, אלא דנסתר זה דא"כ גם בחמץ של הקדש אמאי לא מעל דגם שם הוי כפרה ומבואר כל זה להדיא בהר"ש (רפ"ז דתרומות), א"כ י"ל דמתניתין נקט תרומה לרבותא אף בשוגג דתרומה דהוי כפרה אפ"ה פטור אם הזיד בחמץ: כה) עוד נלענ"ד ליישב למה דאיתא במתני' (סוף פ"ה דבכורות) השוחט את הפרה ומכרה ונודע שהיא טרפה מה שאכלו אכלו והכי קיי"ל (בחוה"מ סי' רל"ד) ויעויין בפוסקים דנקטו ב' טעמים, אי משום קנס, אי דאכילת איסור מקרי לא נהנה דהיה ניחא ליה יותר אם לא היה אוכלו, ולכאורה קשה דאיך משכחת דאוכל תרומה שוגג חייב קרן וחומש הא לא מקרי נהנה כלל כיון דאיסורא אכל, ומצד אוכל קניא, וכן מצד מזיק אינו חייב חומש, ויהי' כמו שותה שמן תרומה דפטור מחומש, וכן בכל מאכלות אסורות, חלב וכדומה, דמחייב בשוגג חטאת הא לא מקרי נהנה כיון דניחא ליה יותר אם לא היה אוכלו, וצ"ל דמ"מ שם אכילה עלה, כיון דאין המאכל בעצמו מזיקו (ואולם קשה לי, במתעסק בחלבים דמחייב משום נהנה הא באמת לא מקרי נהנה, וצ"ע) ומעתה י"ל דבחמץ לחודיה לא הו"מ למנקט, דבממנ"פ היכא דשייך מדאגבהה קניא גם במזיד חייב, וכמ"ש תוס' להדיא בכתובות, דגם מתני' דתרומת חמץ ע"כ מיירי כאוקימתא דכתובות בתחב לו חבירו היכא דאינו חייב משום מזיק, רק מטעם מה דנהנה גם בשוגג פטור דלא מקרי נהנה, (זולת לשיטת הריצב"א משכחת לה דתחב לו חבירו באונס עד מקום דא"א לאהדורי כ"א ע"י הדחק דבמזיד דהחוב ממון אז מדלא אהדר קנהו בפיו. מ"מ כיון דמזיד אח"כ בא החיוב מיתה הוי מיתה ותשלומין באין כאחד, ובשוגג חייב מטעם קנין פיו ובענין דלא נמאס הרבה והוא שוה פרוטה), מש"ה נקט בתרומה דחייב בשוגג מצד אכילה ולא משום נהנה, ורש"י לשיטתו דנראה דס"ל בבכורות דהטעם משום קנסא (ועי' ש"ך יו"ד דדוקא במוכר במזיד טרפה בחזקת כשר) מש"ה שפיר הקשה, דליתני חמץ לחודיה. אבל להרמב"ן י"ל כנ"ל: כו) ולפ"ז יש ליישב דברי הרמב"ם הנ"ל, דשפיר י"ל דאם לפי מדה משלם גם במזיד כן, והכי אמרינן אא"ב לפי מדה משלם י"ל דבמזיד פטור דמיירי באתרו ביה ומטעם דאינו לוקה ומשלם. והא דנקט דוקא בתרומה היינו בפשוטו דבחמץ לחודיה לא משכחת שוגג חייב דלאו בר דמים הוא, אבל למ"ד לפי דמים משלם, וע"כ מתני' כריה"ג דחמץ מותר בהנאה שפיר קשה א"ה במזיד נמי, ואי באתרו ביה ומטעם דאינו לוקה ומשלם ליתני בחמץ גרידא, ואי דבחמץ לא משכחת דשוגג חייב דלא מקרי נהנה כיון דהוא אכילת איסור וכנ"ל, הא משכחת בלא תחב חבירו ובשוגג חייב דבעידנא דאגבהה קניא ובמזיד פטור באתרו ביה גם על לאו דבל יראה, דגם על ההגבהה אינו לוקה ומשלם כיון דלקח חמץ חברו ועשה בו קנין הוי כקנה חמץ דמקרי מעשה וחייב מלקות לשיטת הרמב"ם שהתחלנו, ומשני דאתיא כרנבה"ק, וא"כ מזיד מיירי בלא אתרו והא דמזיד פטור היינו בהזיד בחמץ ובשוגג חייב דחייבי כריתות שוגגין חייבין כדעת רש"י והרמב"ן, והא דלא נקט חמץ לחודיה, היינו דרוצה למנקט מזיד אף דלא אתרו וזהו ל"ש בחמץ לחודיה דהיכא דהגביה מעידן דהגביה נתחייב בתשלומין ובענין דל"ש מדהגביה גם בשוגג פטור דלא מקרי נהנה או כשיטת תוס' דגם שגגת כרת פוטר ורק בתרומה חייב משום כיון דגלי גלי, והבן:
כז) ומעתה דברי הרמב"ם (בפי' המשניות הנ"ל) מדוקדקים היטב, דהא דנקט הטעם דחמץ לאו בר דמים, היינו דנקט האמת דאף בלא אתרו ביה למלקות על לאו דבל יראה, מ"מ לא אמרינן מדאגבהה קניא, כיון דלאו בר דמים הוא, ואך משום הא לחוד ליכא למפטריה דמ"מ לחייב על האכילה דגם במזיד לפי מדה משלם, לזה נקט הטעם דמיירי באתרו על האכילה ומשום דאינו לוקה ומשלם, והיינו ממש כפירוש הסוגיא דנקט אא"ב לפי מדה משלם וכפי פירושינו הנ"ל ואסברה לה הרמב"ם בלא אתרו על לאו דבל יראה ומשום דלאו בר דמים, דלא לקשי דלנקט בחמץ לחודיה והיכא דהגביה ואתרו ביה משום בל יראה פטור, לזה ביאר דגם בשוגג פטור דלאו בר דמים הוא, ודוק היטב: כח) ומעתה נבא ליישב דברי הרמב"ם שהתחלנו, ונקדים ליתן טעם אמאי באמת ס"ל להרמב"ם דלא הוי לאו הניתק לעשה, ונ"ל למה דאיתא במכות (דף יד) אמר רבב"ח כל ל"ת שקדמו עשה וכו' תנינא הבא אל המקדש טמא וכו' ונדחקו כולם לפי המסקנא דהדר ר"י מההיא דקדמו עשה, אמאי באמת הבא אל המקדש טמא, ואמאי לא הוי לאו הניתק לעשה, וכתב הרמב"ן בחידושיו שם בשם התוספות דהטעם דאין עשה הבא אחר עקירת לאו מתקן העשה למפרע בטמא הנכנס למקדש די"ל דעשה דהשילוח הוא משום להבא שלא יוסיף לעבור עוד בלאו להיות במקדש, אבל לא לתקן על העבר, אבל באונס שגירש העשה בא רק לתקן על העבר עיי"ש, ולפ"ז י"ל ה"נ בחמץ, כיון דבכל רגע ורגע עובר בלאו דבל יראה, א"כ העשה דתשביתו בא לתקן משום להבא שלא יעבור עוד על בל יראה אבל לא לתקן העבר, ודומה ממש לבא במקדש טמא, וכמעט לפי דברי הרמב"ן הנ"ל מוכרחים דברי הרמב"ם לדינא. ויעויין בשאגת אריה (סי' פ"ג) ותמצית דבריו דבודאי אם מפררו וזורה לרוח אף לר"י מ"מ אינו עובר עוד על בל יראה דהא אינו בעולם אלא דלא קיים עשה דתשביתו עיי"ש, ולפ"ז מיושב תמיהת המ"ל דהתחלנו, די"ל דהבריי' דפסחים אתיא כר"י דאין ביעור חמץ אלא שרפה, ולדידיה א"א לומר דהעשה משום להבא שלא יעבור עוד על בל יראה, דהא בשביל זה די שיפרר לרוח, ולמה דוקא שרפה, אלא דבא לתקן על העבר, ואמרה תורה דלא מתוקן אלא ע"י שרפה, אבל למה דקיי"ל כרבנן דאף מפררו לא הוי ניתק לעשה כיון דבא העשה לתקן על להבא, ודוק, והוכיח הרמב"ם כל זאת לפי שיטתו דגם במזיד לפי מדה משלם, א"כ ע"כ הא דאמרינן אא"ב לפי מדה, היינו דבמזיד מיירי דאתרו בי'. ומטעם אינו לוקה ומשלם, וע"כ הא דפריך על אוקימתא דריה"ג הא דחמץ מותר בהנאה א"ה מזיד נמי, ולא קאמר נמי דמה"ט הוא דאינו לוקה ומשלם היינו דליפלגו בחמץ דעלמא וכנ"ל, וע"ז קשה הא לא משכחת בחמץ דהיכא דלא שייך מדהגביה גם בשוגג פטור דלא נהנה, וע"כ דהקושיא דמ"מ ליתני בחמץ דעלמא והיכא דשייך מדהגביה קניא ובמזיד פטור היינו דאתרו בי' בשעת הגבהה משום לאו דבל יראה. הרי מבואר דמשכחת מלקות בבל יראה היכא דעביד מעשה. ואף דכתבנו דלר"י הוי ניתק לעשה וא"כ מאי הוי פריך, הא י"ל דמתני' כר"י, זה אינו, דממנ"פ לר"י במה שאכלו ביטל העשה, דהא לדידיה אין העשה בביעור מן העולם לחוד רק בשרפה, וממילא לקי למפרע על ההגבהה משום בל יראה, וה"מ למתני' למנקט שפיר בחמץ דעלמא והיכא דשייך מדהגביה קניא, ולרבנן די"ל דאכילה ג"כ בכלל השבתה כדס"ל להמאור דלר"ש קודם זמנו מותר באכילה ומקיים בזה עשה דהשבתה, הא כתבנו דלרבנן ממילא בל יראה לא הוי ניתק לעשה ושפיר פריך הש"ס אם איתא דטעמא דחמץ במזיד פטור דמיירי באתרו ומשום אינו לוקה ומשלם ליתני בחמץ דעלמא, והיכא דשייך מדהגבהה דבשוגג חייב אף דלא הוי נהנה, מ"מ הא אתחייב מעידנא דהגביה, ובמזיד פטור באתרו ביה בשעת אגבהה משום בל יראה דחייב מלקות לר"י משום דבטלו להעשה ולרבנן משום דלא הוי ניתק לעשה, משא"כ אם נימא דגם לרבנן הוי ניתק לעשה, ישאר הקושיא דדלמא מתני' כרבנן, ולא מצי למיתני חמץ דעלמא, והיכא דשייך דהגביה קניא, דבזה גם במזיד חייב דהא ליכא מלקות על בל יראה דהוי ניתק לעשה ולא ביטלו בידים, דגם באכילה קיים לעשה דתשביתו, אלא על כרחך דלרבנן באמת לא מקרי ניתק לעשה, ודברי הרמב"ם מוכרחים. ונבאר יותר דהנה דעת הרמב"ם (בהל' מאכלות אסורות) דטעמא דחמץ במשהו, משום דהוי דבר שיל"מ ומשום חומרא דחמץ גזרו שלא במינו אטו מינו, והרמב"ן במלחמות כתב ג"כ כזה, והקשה דמאי אר"י חמץ בזמנו בין במינו בין שלא במינו בס' נהי דס"ל דחמץ שוה לשאר איסורין מ"מ במינו ליתסר משום שיש לו מתירין, ונדחק בזה:
והנראה לענ"ד דהנה בתשובת צ"צ כ' דביצת טרפה שנולדה ביו"ט ונתערב אף דצריך ביטול לאיסור טרפות מ"מ איסור מוקצה לא בטלה, לגבי איסור מוקצה הוי דברי שיל"מ, ובתפל"מ לא כ"כ וכבר כתבנו בתשובה (אב"ה בח"א מפסקים סי' ס"ב) ראיה לצ"צ, דהא הרמב"ם ס"ל דחמץ דבמשהו מדין ישל"מ הוא, והא אינו צריכים לדין ביטול, דבלא"ה כל רגע ורגע עובר על בל יראה ועשה דתשביתו על החמץ המעורב אלא דמכח ביטול מותר להשהותו דבזה ל"ש יש לו מתירין, הרי דצריכין אנו לדון על תערובות זה לדין ביטול להשהותו ועכ"פ דנין דלענין אכילה לא בטל, והיינו כצ"צ הנ"ל, והנה בתוס' פסחים (דף כח ע"ב) מבואר דלר"ש לפני זמנו אסור באכילה דתשביתו לא משמע דרך אכילה, והמאור כ' דבאכילה ג"כ מקיים השבתה עיי"ש, ולענ"ד נראה הכרעה, דלר"ש לפני זמנו מותר באכילה, א"כ י"ל הא דצותה התורה ביום הראשון תשביתו דהיינו בערב יו"ט, גם דרך אכילה בכלל, דהא באמת מותר באכילה, וממילא גם אם אכלו בפסח דעבר על איסור אכילה מ"מ קיים לעשה דהשבתה, כיון דפירוש דתשביתו הוא דרך אכילה (ויש לעיין אם י"ל בזה דהוי מצוה הבאה בעבירה דלא יצא ידי המצוה), אבל לר"י דחמץ לפני זמנו בלאו, וממילא א"א לומר דתשביתו היינו אכילה דהא הוא אסור לאוכלו, והציווי דתשביתו שיעשה כן לא הי' על האכילה, מש"ה י"ל דבאכלו לא יצא ידי מצוה דתשביתו כיון דפירושו דתשביתו לא היה הכוונה לאכלו, והוא נכון בסברא בעזה"י:
והנה הרמב"ם פסק כר"י לענין לפני זמנו וכר"ש לענין אח"ז לפ"ז מיושב קושיית הרמב"ן הנ"ל, והיינו דאם יוצא באכילה ידי עשה דתשביתו י"ל דחמץ לא מקרי ישל"מ. דהא אם אתה אוסר לאכלו ומתיר להשהותו הוי ביטול לענין שהייה לחוד, ואם נתיר לו לאכלו א"צ לביטול לענין השבתה דהא באכילה מקיים עשה דהשבתה וצריכים לביטול לענין אכילה, וכיון דבין כך ובין כך צריכים לביטול לדבר א', מש"ה לא מקרי יש לו מתירין, אבל אם לא מקיים באכילה עשה דתשביתו, א"כ באוכלו צריך הביטול לב' דברים, לענין הפטור מחיוב השבתה ולענין אכילה, שייך לומר ישל"מ, וכיון דלענין השבתה בודאי צריכים לביטול עדיף יותר להשהותו מלעשות עוד איסור אכילה מכח הביטול ועד שתאכלנו לעבור ב' איסורים ע"י הביטול, דהיינו איסור אכילה ואיסור ביטול חיוב השבתה יותר טוב שלא יאכלנו ויהיה הביטול לדבר אחד לענין השבתה ודמי ממש לדינא דצ"צ הנ"ל, וכיון שכן ניחא די"ל דר"י ס"ל לגמרי כר"ש אף לפני זמנו, וממילא גם אכילה בכלל השבתה, מש"ה לא מקרי ישל"מ, אבל אנן דקיי"ל כר"י לפני זמנו, והיינו מדס"ל לרבא דחמץ במשהו וע"כ מטעם ישל"מ, וזה רק אם קיי"ל כר"י לענין לפני זמנו. ובזה דקיום השבתה בדרך אכילה תלי הפלוגתא דר"ש ור"י מבוארים היטב דברינו הנ"ל ודוק:
כט) ונחזור לדבר למקום אשר נטינו שם אהלנו בתחילה ליישב קושיית מהרש"א, דדלמא חמץ של הקדש היינו בהזיד על חמץ, ולענין מזיד לא גלי רחמנא, ולכאורה הי' נראה ליישב דחד מהני מוכרח, או דלא אמרינן גלי גלי אלא בתרומת חמץ דהוי כפרה וכתירוצם דתוס', או דגם משוגג למזיד אמרינן גלי, והיינו מסוגיא דכתובות (דף לה ע"ב) אמר ליה רב פפא לאביי לרבה דאמר חדוש הוא שחדשה תורה בקנס מתני' כמאן מוקי לה אי כרנבה"ק קשיא אחותו, ועי' פירש"י ותוס' ד"ה אי כרנבה"ק, והיינו דמוכח דס"ל כר"מ דלוקה ומשלם מדנקט לה ביוה"כ דהוי כרת ולא משום מלקות, ולכאורה קשה דלמא רנבה"ק משמיענו דכרת פוטר אף היכא דא"א למפטריה משום מלקות והיינו באכל תרומה ביוה"כ, וכיון דבתרומה דעלמא גזה"כ לחייב בשגגת מלקות ה"נ חייב אף אם איתא גביה גם שגגת מלקות דיוה"כ דכיון דגלי גלי, אבל משום עונש כרת שפיר פטור. אף דר"פ הוא דהקשה כן לאביי, ואביי סבר דטעמא דרנבה"ק דיליף אסון אסון, ומיתה בידי שמים פוטר מתשלומין, וא"כ נימא גם ביוה"כ כיון דגלי קרא בתרומה דמיתה דידיה אינו פוטר, ה"נ בשגגת כרת דיוה"כ מ"מ משכחת דרנבה"ק בהזיד ביוה"כ ולא אתרו ביה משום מלקות, דלגבי מלקות הוי רק חייבי מיתות שוגגין דגלי רחמנא לחייב בתרומה, אבל כרת דיוה"כ דלא בעי התראה מקרי חייבי מיתות מזיד ובזה לא גלי ומש"ה פטור, אע"כ כיון דגלי בשוגג ה"נ במזיד ושפיר הקשו תוס' מחמץ של הקדש כיון דגלי גלי, ולזה תירצו תוס' דלא אמרינן כלל כיון דגלי גלי, ורק בתרומת חמץ משום דהוי כפרה, וממילא גם באוכל תרומה ביוה"כ אין הכרת פוטרו מתשלומין, ודוק:
ל) ואבאר דברינו היטב, דלכאורה יש לפקפק, דבלא"ה ליכא לאוקמי לדרנבה"ק באוכל תרומה ביוה"כ דאיך שייך דהי' עושה יוה"כ כשבת, והא לענין אכילת תרומה בשבת ל"ש קלב"מ, ואי דמשכחת ג"כ הכי בשבת דהוציאו בפיו דבליעתו זו הנחתו וחייב מיתה משום שבת וכדאיתא במתני' דכריתות ר"מ אומר אף אם היתה שבת והוציאו בפיו, מ"מ איך פשיט שבת יותר מיה"כ, דאם נידון דביוה"כ חייב כרת אינו פוטרו, וגם המלקות אינו פוטרו דכיון דלא אתרו ביה הוי חייבי מלקות שוגגין דגלי רחמנא בתרומה דחייב, ממילא כה"ג בלא אתרו גם בשבת לא הי' פטור מלשלם, דהא לגבי מיתת ב"ד דשבת דבעי התראה, ממילא בלא אתרו לא הוי חייבי מיתות שוגגין דגלי רחמנא בתרומה דאינו פוטר מתשלומין. ודנין רק לפטרו משום כרת דשבת דלא בעי התראה א"כ מאי אולמא דשבת מיוה"כ:
ולכאורה י"ל דשפיר נקט יוה"כ כשבת, דבשבת מפשט פשיטא דאף בלא אתרו דפטור, והיינו דבממנ"פ אם כרת פוטר ממילא כרת דשבת פוטרו ואם כרת אינו פוטר מכ"ש מיתה בידי שמים דאינו פוטר ממילא ליכא גזה"כ בתרומה דמיתת שוגג אינו פוטרתו, וממילא פטור בשבת משום חייבי מיתות שוגגין:
אמנם לא ניחא לי בכך, דאף דהאמת דשבת פשוט יותר לפטרו, מ"מ לפי האמת דכרת פוטר והוי בתרומה גזה"כ גם בשבת במזיד ולא אתרו פוטר רק משום כרת דשבת כמו ביוה"כ, וזהו אינו במשמעות הלשון דהי' עושה יוה"כ כשבת, דמשמע דבשבת מיתת ב"ד פוטרו וביוה"כ כרת פוטרו, ואם כן שפיר היה עולה הפקפוק על דברי: לא) אולם אבאר לנכון לתקן דברי בעזה"י, בהקדם ביאור דברי תוס' כתובות (דף לא ע"א) ד"ה אלמא קסבר עולא עיי"ש היטב, ולכאור' תירוצם תמוה, דא"כ עיקר הקושיא אי מתני' אתיא כרבנן, אבל אי אתיא כרע"ק ניחא, דילפינן מן נערה הנערה, וא"כ זהו מספיק הכא במה דאמרינן אלמא קסבר עולא, דמדלא אמר עולא הא מני רע"ק היא משמע דמצי אתיא אף כרבנן, אבל מ"מ יקשה הא דאמרינן לקמן לרבה דאמר חדוש הוא שחדשה תורה בקנס מתני' כמאן מוקי לה, הא י"ל דמוקי מתני' כרע"ק ואתרבי מנערה הנערה, והא כעין זה הקשו תוס' שם ד"ה דאין לוקה ומשלם, דדלמא מוקי כרע"ק, והוכיחו מזה דרע"ק לא ס"ל דלוקה ומשלם, א"כ עדיין יקשה דלמא כרע"ק ואתרבי מן נערה הנערה, וזהו לכאורה תמיה גדולה:
לב) והנראה בהקדם דברי תוס' ד"ה אלא עולא תחת תחת גמר וכו' ויעויין במהרש"א שם ותירוצו שם תמוה לי, דלפ"ז ליתא לקושיית תוס' הנ"ל דדלמא ס"ל לעולא כר"ל ואתרבי מנערה, דאם איתא דס"ל כר"ל דחייבי מיתות שוגגין פטורין, וממילא מלקות ומיתה חד דינא אית להו, וכיון דאתרבי מנערה חייבי מיתות שוגגין נרבה גם כן בתו, [ואם נימא דר"י בעל תוס' הנ"ל לא ס"ל כהרשב"א בזה ללמוד מן חייבי כריתות למיתות ב"ד, וכדנראה לכאורה מדבריהם ד"ה לאפוקי מדרנבה"ק. דכתב הר"י דקאי אההיא דאמר רב חסדא הכל מודים בבא על הנדה, אבל רש"י דפירש דקאי על מתני' קשה דדלמא אתרבי מקרא דנערה הנערה וכו' ורשב"א תירץ וכו' משמע דהר"י ס"ל כהרשב"א בזה, וא"כ הר"י לשיטתיה שפיר הקשה, דא"כ גם המהרש"א לא הקשה כלום, דדלמא מ"ש תוס' ד"ה עולא תחת תחת גמר מצינן למימר וכו' קאמר ג"כ לשיטת הר"י הנ"ל]: ולזה הי' נראה בעיקר קושיית מהרש"א דקושייתו נכונה למאן דיליף הגז"ש רשע רשע דילפינן מלקות ממיתה, אבל מ"ש המהרש"א כן גם למ"ד דיליף מכה מכה לא ידענא, דהא איהו לא יליף כלל מלקות ממיתה, אלא דהכאה דמיתה הוקש לבהמה בקרא א', וכן בקרא אחר הוקש הכאה דחבלה דהוא מלקות להכאה דבהמה וא"כ מה"ת לדמות מלקות למיתה, וא"כ י"ל דעולא ס"ל כרבא דיליף הכאה הכאה, ואמרינן דגלי קרא דתחת במלקות ולא במיתה:
אמנם צריכין אנו גם ליסוד תירוצו דמהרש"א מדברי תוס' לקמן (דף לה ע"ב) דהקשו דלמא סבר רבה כעולא, ובזה יקשה הא התם פרכינן לאביי, ולדידיה דיליף רשע רשע ליכא למימר דרבה סבר כר"ל וכעולא. דא"כ הבא על בתו לחייב, אע"כ כתירוצו דמהרש"א דתחת תחת דכתיב במפורש לגבי מלקות אמרינן דגלי רק במלקות ולא במיתה, ונכון:
לג) ולפ"ז מיושב היטב דברי תוס' הנ"ל. דבתחלה הקשו דלמא עולא סבר כר"ל ורק הכא הוי גזה"כ מקרא דנערה. ואי דא"כ בתו נמי דלמא עולא סבר כרבא דיליף הכאה הכאה ולא ילפינן מיתה ממלקות, ולזה תירצו דמ"מ כיון דמשמע דעולא מוקי מתני' ג"כ כרבנן דרע"ק ולדידהו ל"ל דגזה"כ דא"כ מנ"ל אחותו, ומה דפרכינן לקמן רבה כמאן מוקי לה. ולא קאמר דמוקי כרע"ק, היינו דפריך לאביי לשיטתיה, דס"ל גז"ש דרשע רשע, אם איתא דס"ל כר"ל, והכא מגז"ה דנערה יקשה בתו נמי, ותוס' הקשו לקמן רק דלמא סבר כעולא ולענין גז"ש דתחת אין מיתה בכלל בדברי מהרש"א, אבל לענין רבוי דנערה שפיר יקשה אפילו בתו נמי, ולפ"ז באמת י"ל מ"ש תוס' לקמן (דף לה ע"ב) דר"פ לנפשיה ליכא קושיא די"ל דס"ל כעולא ופריך רק לאביי לשיטתיה, ה"נ י"ל עוד דר"פ לנפשיה י"ל גז"ש דהכאה הכאה, וי"ל דמתני' כרע"ק וגלי רחמנא נערה, אבל לאביי לשיטתיה דילפינן רשע רשע ליכא למימר הכי דא"כ בתו נמי, ודוק היטב. ננקוט מדברינו הנ"ל דעשינו סמוכין להחליט כסברת מהרש"א הנ"ל דאף דלר"ל ילפינן מלקות ממיתה, מ"מ אי ילפינן מתחת דכתיב גבי מלקות אמרינן דגלי רק לענין מלקות ולא לענין מיתה, ה"נ אף אם אמרינן כיון דגלי גלי, היינו לענין חמץ כיון דגלי דמיתה בידי שמים אינו פוטרו ה"נ כרת, דמיתה בידי שמים כרת חד טכסיסא הוא ונכלל בלשון אסון דקרא, אבל לא אמרינן מכח דגלי קרא דגם מיתת ב"ד אינו פוטרו, וא"כ באוכל תרומה בשבת היכא דהוציא בפיו בודאי אמרינן קלב"מ ונתקיימו דברינו הנ"ל די"ל דרנבה"ק מיירי לענין אכילת תרומה ודוק: לד) אמנם לקושטא דמלתא אין זה בנוי על קו האמת, דודאי דוחק לומר דרנבה"ק מיירי לענין אוכל תרומה ביוה"כ ובפרט דאיתא בתוספתא (פ"ז דב"ק) הגונב שור הנסקל וטבחו, וטובח לע"ז משלם ד' וה' דברי ר"מ וחכמים אומרים עד שתהא זביחה מתרת באכילה, רנבה"ק אומר יוה"כ הרי הוא כשבת לתשלומין, משמע דרנבה"ק אמר דינו לענין טובח ביוה"כ, וי"ל דאף דסוגיא דידן הביא סתם רנבה"ק הי' עושה יוה"כ כשבת, מ"מ י"ל דסמיך על התוספתא דקאי בטובח ביוה"כ, וביותר דמוכרחים אנו לומר כן, דאל"כ יקשה דלמא רנבה"ק לא ס"ל כר"מ דלוקה ומשלם, והא דעושה יוה"כ כשבת היינו לענין חובל בחבירו ביוה"כ דאי לא היה כרת פוטרו היה חייב לשלם, דהא בחובל הדין ממונא משלם מלקי לא לקי, (וכמו שקיי"ל בש"ע סי' תכ"ד ס"ב וסמ"ע שם סק"ז) ובאמת לא הבנתי דמנ"ל כ"כ זה בפשיטות הא לפ"מ דקיי"ל דבכל התורה מלקי לקי ממונא לא משל', משמע בפשוטא דמלתא דמלקו' חמור וממילא הטעם בחובל דממונא משלם דהותר מכללו בב"ד, והנראה דהותר מכללו היינו דהלאו קיל דהותר מכללו, מש"ה דחינן לה בקל, וא"כ זה רק לגבי לאו דחובל, אבל בחובל דיוה"כ דהלאו מצד יוה"כ חמיר הוי כמו כל חייבי לאוין דמלקי לקי, וסברא זו מוכח בת"י ד"ה אלמא קסבר עולא, במה שכתבו ועוד כיון דאבושת ופגם קאי מאי קאמר בסמוך מה לחובל שכן חייב בה' דברים, אטו בושת לאו חובל הוא. ולכאורה אריכות לשונם אך למותר. והו"ל להקשות בקצרה. דאי אבושת ופגם הא הוא חובל דממונא משלם, אלא ודאי דכוונתם כך, דלאותו צד דממונא לקולא ובחובל משלם דהותר מכללו ניחא. דאף דבושת ופגם הוי חובל, מ"מ הלאו אינו דחובל אלא דממזרת, וזה לא הותר מכללו, ומזה יל"ד בלשון רש"י ד"ה ואי ממונא לקולא וכו' תאמר בשאר חייבי ממון כגון קנס. אמאי לא נקט בקצרה אבל חייבי לאוין דממזרת ולזה נקטו קושייתם רק לאותו צד דממון חמור דאמרינן מה לחובל שכן חייב בה' דברים והיינו כמו דהממון חמור מאד בזה מש"ה אין פוטרין אותו מזה, ובזה שפיר הקשו דה"נ בושת ופגם הוי חובל, דאף דהלאו הוא דממזרת, מ"מ תלו הכל בממונא דחמיר דחייב בה' דברים, ומה דאמרינן בסוגיין (דף לה) בהדיא דמחייב בקרע שיראין, דמשמע דבמזיד פשיטא דפטור מלשלם מהשיראין, ולא אמרינן כיון דהלאו הוא דחבלה דהותר מכללו דחינן ליה גבי ממון, צ"ל דאמרינן דלמא מה דגלי קרא בחבלה, היינו דוקא בממון ומלקות דחבלה דתרווייהו איתנהו דהלאו קי"ל דהותר מכללו, והממון חמור הרבה דחייב בה' דברים, בזה הדין דממונא משלם אבל לא בממון דעלמא, וא"כ י"ל דחובל ביוה"כ י"ל דמלקי לקי, וצ"ע לדינא, אע"כ דסמך על התוספתא דב"ק הנ"ל דרנבה"ק בטובח ביוה"כ: לה) ובזה נבאר עוד דברי תוס' (ד"ה ולאפוקי מדרנבה"ק) דבאו לסתור פירש"י דולאפוקי מדרנבה"ק לא קאי אמתני', מה יענו לסוגיא ערוכה (דף לה ע"ב) אי רנבה"ק קשיא אחותו וזה תמיה גדולה, וסבור הייתי ליישב ע"פ מה דהקשה המהרש"ל על קושיית תוס' דגם לרבנן מוכח דלא כרנבה"ק דאל"כ דלמא קרא אתיא לנדה לאורויי דממונא משלם, ומנ"ל שארי חייבי כריתות, והמהרש"א הקשה דגם לרבנן דלמא חד לעשה וחד ליבמה לשוק דלא תפסי קידושין. ומנ"ל חייבי כריתות, ונדחק המהרש"א לתרץ קושייתו וקושית מהרש"ל, דדחיקא מלתא לאוקמי קרא לחד גוונא, והפ"י כתב דקושיית מהרש"א ומהרש"ל חדא מתורצת בירך חברתה, דאנן לא ידעי' אם קרא דנערה אתיא רק ליבמה לשוק, וגלי רחמנא דלא בעי יש בה הויה, או דאתי לנדה לחוד דיש בה הויה וגלי קרא דכרת אינו פוטרו, וכיון דשקולין הם אמרינן הי מינייהו מפקת ומרבינן נדה וגם יבמה לשוק, וידעינן דלא צריך יש בה הויה וגם אין כרת פוטר מתשלומין, וממילא גם אחותו חייב, ועדיין צריך ביאור, דא"כ גם לרע"ק י"ל הכי כיון דאפשר דנערה אתי לחייבי לאוין והגזה"כ בחדא דלא בעי יש הויה או דאתיא לנדה לחוד, והגזה"כ דכרת אינו פוטרו, אמרינן דשקולין הם ומרבין שניהם חייבי לאוין וגם נדה, וממילא גם אחותו חייב, ונראה דכוונתו דלענין זה בודאי ניחא סברת המהרש"א, והיינו אם אפשר לאוקמי בכל חייבי לאוין, בודאי לא מוקמינן לנדה דמה"ת לדחוק דהקרא אתי לחד גוונא, ומהני דל"ש לומר הי מינייהו מפקת, דודאי יותר טוב לאוקמי קרא לחייבי לאוין ממה דמוקמי לנדה בחד גוונא דוקא, אבל לרבנן דרע"ק דהספק אם ליבמה לשוק לחוד או נדה לחוד בזה שייך הי מינייהו מפקת, ונכון:
לו) ובזה מיושב ג"כ, דלכאורה יש סתירה לדברי הפ"י ממה דהקשו תוס' תחילה דמנ"ל לר"א דהכל מודים בבא על הנדה, דלמא ס"ל דבנדה פטור מרנבה"ק, והא דנקט שמעון התימני דבעי יש בה הויה, היינו משום יבמה לשוק. ולכאורה י"ל כיון דשמעון התימני ס"ל דלא בעי ראויה לקיימה, ע"כ דדריש רק חד נערה לחייבי עשה (וכ"כ להדיא במהרש"א בתוס' ד"ה עולא תחת תחת גמר) וא"כ ממילא כיון דלא ידעינן אי אתי לחייבי עשה וגזה"כ דלא בעי ראויה לקיימה, או דאתי לנדה דראויה לקיימה, והגזה"כ דכרת אינו פוטרו אמרינן הי מינייהו מפקת ומרבינן חייבי עשה ונדה, ולפי הנ"ל ניחא דלא שייך בזה הי מנייהו מפקת, דיותר מסתבר לאוקמי על חייבי עשה דנוקי הקרא לחד גוונא בנדה:
ולפ"ז יסוד דברי תוס' לסתור פירש"י דאם איתא דהך ולאפוקי מדרנבה"ק קאי אמתני' דלמא הטעם דנערה רבי כיון דלא ידענא אי אתי ליבמה לשוק או לנדה הי מנייהו מפקת, וכ"ז לרב דקיי"ל כוותי' דס"ל דאין קידושין תופסין ביבמה לשוק, אבל לשמואל דמספקא ליה אי קידושין תופסין ביבמה לשוק לאותו צד דקידושין תופסין שפיר מוכרח דמתני' דלא כרנבה"ק, דאל"כ נימא דהנערה אתי לנדה, וא"כ י"ל דר"פ דאמר לאביי דלרבה מתני' כמאן מוקים לה, אי כרנבה"ק קשיא אחותו, היינו לאביי לשיטתו דס"ל ביבמות (דף מט) דמספקא ליה אי כרב או כשמואל, ולזה הקשה דלפי הצד דקידושין תופסין, א"כ אי כרנבה"ק קשיא אחותו, ואף דדחיקא קצת דלמא אביי לנפשיה מספקא ליה, אבל באמת יאמר דרבה סבר כרב, מ"מ י"ל דר"פ לנפשיה ס"ל לחלוטין כשמואל, ומש"ה אמר דלאותו צד דקידושין תופסין אי כרנבה"ק קשיא אחותו: לז) אמנם באמת לענ"ד תירוצא דהפ"י אינו מספיק על קושיית מהרש"ל הנ"ל, דעדיין יקשה על דברי תוס' (ד"ה אלמא קסבר עולא וכו') דזהו לרבנן דרע"ק, אבל שפיר י"ל דגזה"כ מקרא דנערה הנערה, ובזה ישאר הקושיא, הא גם לרע"ק ההוכחה מתקיימת דאם נימא דבעלמא מלקי לקי מנ"ל לאוקמי הריבוי לחייבי לאוין וכריתות, וגלי קרא דהוי גזה"כ לב' דברים, א' דלא בעי' יש בה הויה, הב' דלא אמרינן מלקי לקי וממילא גם בנדה חייב קנס, דלמא אתי רק לנדה לאורויי דבזה ממונא משלם מלקי לא לקי, אבל חייבי לאוין וחייבי כריתות אין להם קנס, דבעי אשה הראויה לו, ואין לתרץ דכוונת תוס' דדלמא כרע"ק וכרי"צ דאין מלקות בחייבי כריתות ול"צ קרא לנדה, דא"כ גם לרבנן ליכא הוכחה דדלמא כרי"צ, וממילא כיון דלא ידעינן אם הקרא דנערה אתי לחייבי לאוין דיש בהם הויה ואשמועינן דלא נימא מלקי לקי, או דאתיא לחייבי כריתות דלית בהו מלקות לרי"צ ואשמועינן דל"צ שיהיה בה הויה ושניהם שקולים, ויבואו שניהם ומרבים חייבי לאוין וחייבי כריתות, וא"כ לא תלי בדרבנן ורע"ק, רק בדרי"צ, דלרי"צ גם לרבנן ליכא הוכחה, ולרבנן דרי"צ גם לרע"ק איכא הוכחה, וזהו תשובה גדולה על הפ"י. וא"כ נסתר כל הבנין הנ"ל ותשאר הקושיא חזקה על תוס' דהחליטו דהא דאמרינן ולאפוקי מדרנבה"ק לא קאי אמתני' הא להדיא פרכינן אי כרנבה"ק קשיא אחותו:
לח) ולזה נ"ל כוונת דבריהם אעפ"י דראיתי בתוס' ישנים בשם מוהר"ם ליישב קושיית תוס' על רש"י דשפיר י"ל כרש"י דולאפוקי מרנבה"ק קאי אמתני' ואי דגלי קרא נערה הנערה, הא איתא להדיא בתוספתא פ' א"נ רנבה"ק אומר הבא על אחותו אין לה קנס וכן הי' עושה רנבה"ק יוה"כ כשבת לתשלומין עיי"ש, ונ"ל דגם לתוס' לא אשתמיט הך תוספתא, אלא דקושייתם אמה דאמרינן ולאפוקי מדרנבה"ק דתניא רנבה"ק היה עושה יוה"כ כשבת, דמשמע דבא לומר דמתני' פליג על היסוד דיוה"כ כשבת, והא מזה אין ראי' די"ל דגלי קרא דנערה והו"ל לאתויי הך מלתא דתניא רנבה"ק אומר הבא על אחותו אין משלם קנס, אבל לישנא דהש"ס דתניא רנבה"ק הי' עושה יוה"כ כשבת דמשמע דמתני' פליג על היסוד דחייבי כריתות לא אמרינן קלב"מ, והא ביסוד הזה ליכא ראיה דפליג מתני' דדלמא הכא גזה"כ דנערה, וא"כ ניחא הא דפרכינן אי כרנבה"ק קשיא אחותו כיון דר"פ הני קאמר מתני' כמאן מוקי לה דמבואר דצריכים לאשכוחי שום תנא אשר יאמר כי הוא זה תנא דמתני' ולזה שפיר אמר אי כרנבה"ק קשיא אחותו, דהרי רנבה"ק ס"ל במפורש דאחותו פטור, ולא רצה ר"פ לדחוק דמתני' אתיא בחד כרנבה"ק דכרת כמיתה דקלב"מ ופליג בחדא לענין אחותו דגלי קרא כמו דלא רצה לומר דאתי' כר"מ דלוקה ומשלם, אבל בהא לא ס"ל כר"מ דמתו ומשלם בקנס דהא לא תלי חדא באידך, ונכון:
לט) ועפ"י דברינו נשאר קושיית המהרש"א שהתחלנו בתוקפו דמנ"ל להתוס' להקשות גבי חמץ של הקדש, דלמא אף דגלי קרא דשגגת מיתה אינו פוטר מ"מ לענין מיתת מזיד לא גלי קרא ונסתר תירוצנו הנ"ל:
ולזה נראה דהתוס' הוכיחו דע"כ ס"ל להסוגיין דלישנא דלא מעל אף בשגג גם על החמץ, והיינו דהוקשה לתוס' אמאי מוקי כרנבה"ק ומוכרחין לדחוק בתחב חבירו ובענין דל"ש מדאגבהה קניא אמאי לא מוקי יותר דמיירי באתרו ביה משום חמץ [דדוקא במתני' דהאוכל תרומת חמץ כתבנו דבמזיד פטור משמע אף דלא אתרו, היינו דלישנא דמזיד סתמא וגם לא אתרו מקרי מזיד, אבל גבי חמץ של הקדש דלא נזכר כלל לשון מזיד וכי היכי דנוכל לפרש דמיירי במזיד בחמץ נוכל לפרש דמיירי באתרו ביה] ונרויח דלא צריך לאוקמי בתחב לו חבירו דלא יקשה מדאגבהה קניא, די"ל דאתרו ביה על לאו דבל יראה ומלקות פוטרו, אף דלאו דבל יראה ניתק לעשה לשיטת תוס' מ"מ תוס' לשיטתייהו דמבואר בדבריהם פסחים (דף כח ע"ב) דתשביתו אין בדרך אכילה, א"כ באכלו ביטל העשה בידים ולקי למפרע על לאו דבל יראה, וא"כ גם על הגבהה מלקי לקי ממונא לא משלם, והא דקתני האוכל חמץ ולא נקט רק הגביה חמץ של הקדש, היינו דאז לא הי' מלקות בהגבהה דהוי לאו הניתק לעשה ואף בלא ביערו בפסח, הא ר"ת לשיטתיה דס"ל (פ"ג דמכות) בטלו ולא בטלו ולא משכחת בטלו בידים בחמץ אא"כ אכלו דכל מעשה שא"י לקיים עוד עשה דהשבתה דהיינו דביערו באיזה ענין השלכת לים וכדומה, הא זהו עצמו הוי השבתה וקיום עשה, למה דקיי"ל השבתתו בכל דבר, מש"ה נקט האוכל דבזה ביטלו בידים ואי דא"כ נצטרך לומר דת"ק כר"מ דלוקה ומשלם ויהי' דלא כהלכתא מש"ה לא מוקי בהכי, ואמר מאן י"א רנבה"ק ואתי ת"ק כהלכתא, הא י"ל דמיירי באכל חמץ פחות מכזית והוא ש"פ דליכא מלקות, והי"א ס"ל כר"ש דכ"ש למכות, אלא ע"כ דס"ל לסוגיין דסתמא קתני לא מעל ומדלא קאמר במזיד על חמץ משמע דבכל ענין לא מעל אף בשגג בחמץ, ולזה שפיר הקשו תוס' דנימא כיון דגלי גלי, ודו"ק:
מ) ובההיא ענינא תמוה לי על שיטת תוס' הנ"ל דבדרך אכילה לא מקרי השבתה מסוגיא דמכות (דף טז ע"א) אר"י אין לנו אלא זאת ועוד אחרת דהיינו שילוח הקן ופיאה, והא איכא עוד חמץ בפסח, ואף לרבנן דר"י הא באכילה לא הוי השבתה ובטלו לעשה בידים, לומר דחשיב רק מה דהוא לכ"ע, אבל חמץ הא לרנבה"ק לא משכחת ביטלו, דאי אכליה הא חייבי כריתות כמיתה, וכי היכי דבמיתת ב"ד כיון דקלב"מ במה דבטלו אינו חייב מלקות כדאמרינן שם במכות, אי דקטלה קלב"מ, מ"מ משכחת דאכל החמץ כזית שלא בכדי אכילת פרס דכרת ליכא, ומ"מ ביטל עשה דהשבתה בידים באכילתו דלענין זה ודאי לא צירף בכדי אכילת פרס וצ"ע: