דקדוקי הטעמים· רבי אהרן בן־אשר
53
סימן לשון ברכה, אשר במקרא ערוכה, במרפא וארוכה, לעד סמוכה. אם לשון ברכה, עם בי"ת משוכה, ובו הטעם תמוכה, לעולם היא כרוכה, כמו "וְהִתְבָּ֥רְכוּ בוֹ גּוֹיִם וּבוֹ יִתְהַלָּלוּ" ((ירמיהו ד ב)), "וְיִתְבָּ֥רְכוּ בוֹ כָּל גּוֹיִם יְאַשְּׁרוּהוּ" ((תהלים עב יז)), "וַיֹּאמֶר דָּוִיד לְכָל הַקָּהָל בָּ֥רְכוּ נָא אֶת יְיָ" ((דה"א כט כ)); ואם על כ"ף טעמו, יפתח בנאמו, ובלשון ינעימו, כמו "וַאֲבָֽרֲכָה֙ מְבָ֣רֲכֶ֔יךָ" ((בראשית יב ג)), "בָּֽרֲכֵ֥נִי גַם אָנִי" ((וַאֲנִי אֲבָרֲכֵם) ((במדבר ו כז)), "וְהִתְבָּרֲכוּ בְזַרְעֲךָ" (([[בראשית כב יח)), "בָּֽרֲכ֥וּ יְיָ מַלְאָכָיו" ((תהלים קג כ)), חוץ מאחד, במקרא מיוחד, כי על כ"ף טעמו, והוא כרוך בנאמו, "וּמַנְדְּעִי עֲלַי יְתוּב וּלְעִלָּאָה בָּרְכֵ֔ת" ((דניאל ד לא)).