דקדוקי הטעמים· רבי אהרן בן־אשר
33
סימן, שתי אותות, בתיבה אחת צבותות, זו לעומת זו עמותות, בתיבה חרותות, כל המקרא על דרך זה, מפי כל סופר וחוזה, הסימן הזה, עוד לא יֵרָזֶה, אם געיא לאות ראשון, תקדום
בנעימת לחשון, יפתח פיו בשוא שתחת האות הראשון, כמו "יְסֻכֻּהוּ צֶאֱלִים צִֽלֲל֑וֹ" ((מִֽלֲלַ֡י גִּֽלֲלַ֡י) (([[נחמיה יב לו)), "הַֽמֲלַֽקֲקִ֤ים בְּיָדָם" ((קוֹל יִֽלֲלַ֣ת הָרֹעִים) (([[זכריה יא ג)), "אֲשֶׁר לָֽקֲק֤וּ" ((רִֽבֲב֖וֹת אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל) (([[במדבר י לו)), "בְּרִֽבֲב֖וֹת נַחֲלֵי שָׁמֶן" ((וְשָֽׁלֲל֣וּ אֶת־שֹֽׁלֲלֵיהֶ֗ם וּבָֽזֲזוּ֙ אֶת־בֹּֽזֲזֵיהֶ֔ם) (([[יחזקאל לט י)). ואם אין געיה אצלם, לא יִפָּתְחו לעולם, אבל גוללם, לא יפצח בְּמִלָּם, כמו "רִבְבוֹת אֶפְרַיִם" ((הִנְנוּ אָתָנוּ לָךְ) (([[ירמיהו ג כב)), "הִנְנִי אֲנִי" ((חִקְקֵי אָוֶן) ((ישעיהו י א)), "חִקְקֵי לֵב" (([[שופטים ה טו)), "כִּי יִנָּטוּ צִלְלֵי עָרֶב" ((ירמיהו ו ד)) וכל להם דומה. ואשר מזה הומה, הוא כְּעִוֵּר וְסוֹמֶה, לבורים יִדְמֶה; חוץ מן ששה פסוקים, על מנהג זה פוסקים, ועליו חולקים, כי געיה להם סמוכה, ועמהם משוכה, ובהם תמוכה, שמורה וערוכה, והם לא נפתחים, ובפה לא נפצחים, והם, "בַּצַּר לָהֶם יְשַׁחֲרֻֽנְנִי" ((הושע ה טו)), "זֹבֵחַ תּוֹדָה יְכַבְּדָֽנְנִי" ((תהלים נ כג)), "אָז יִקְרָאֻֽנְנִי וְלֹא אֶעֱנֶה יְשַׁחֲרֻֽנְנִי וְלֹא יִמְצָאֻֽנְנִי" ((וּמְשַׁחֲרַי יִמְצָאֻֽנְנִי) (([[משלי ח יז)). כל המקרא, על זה נקרא, בשפה ברורה, אם געיה קשורה.