דעת תורה על שולחן ערוך יוד חלק א· רבי שלום מרדכי [המהרש"ם] הכהן שבדרון
סימן י
א
סעי' א' ואסור לשחוט בו מסוכנת וכו'. בפלתי סק"ג כ' דתליא בדין מלל"נ וע' בנ"צ שהביא מהר"ן נדרים ט"ו דבמקום דאיכא הנאת הגוף ל"ש זה ואולם הרי הרשב"א שם לא ס"ל כן ודוקא היכא דאפשר ע"י אחר ל"א מלל"נ בדאיכא הנ"ג ולכאורה י"ל בפשי' דניהו דמ"ע לשחוט אבל איננה מצוה חיובית אם א"ר לאכול ומנ"ל דגם בכה"ג מלל"נ וברש"י ר"ה כ"ח ע"א ד"ה לא ליהנות נתנו וכו' אלא לעול על צואריהם עכ"ל משמע דוקא במצות חיובית ואף דבכ"מ פ"א מציצית הי"א בהא דציצית של עיה"נ כ' ג"כ דמלל"נ אף דציצית אי בעי לא לביש ד' כנפות י"ל דשא"ה דעכ"פ בעידן רותחא עונשי' כדאי' במנחות מ"א ותוס' שם וע' בתוי"ש שבת ל"ב ע"ב ד"ה בעון ותוס' ערכין ב' ע"ב ד"ה הכל ותוס' פסחים קי"ג ע"ב ד"ה ואין ובתוס' הרא"ש לברכות י"ח ע"ב משא"כ בשחיטה אבל יעוין במה"פ על הירושלמי רפ"א דפאה שהוכיח משם דגם בהקדש שאינו מחויב בו רק דאם עושה מקיים מצוה אמרי' מלל"נ וה"ה בכל מצות כיוצא בזה ע"ש אך לפמ"ש השעה"מ פ"א משופר ופ"ח מלולב ואב"מ א"ע סי' כ"ח סק"ס בביאור דעת רשב"א לק"מ וע' בתשו' מהרי"א סוסי' כ"ט והג"ה שם בזה [א"ה יצחק בהמ"ח ע' מג"א או"ח פי' רצ"ז סק"ה בשם אבודרהם והג' ל"ש שס]:
ב
שם בתב"ש סק"א העלה בפשי' דאיסור הנאה מתשמישי ע"ז הוא מדאורייתא וגם בהנאת שחיטה ומלשון הרא"ש שכ' וז"ל או דלמא דוקא בתנור וכו' נעשה ונגמר באיה"נ אסרו חכמים וכו' עכ"ל משמע דהוי רק איד"ר ומ"ש התב"ש דהא דכ' הרא"ש דהנאת שחיטה לא דמי לנטל כרכר היינו דיעבד אבל לכתחלה אפי' משהו אסור מדאורייתא הרי הרא"ש נקט גם בתנור אסרו חכמים משמע דגם שם הוא רק מדרבנן וע' בשו"ת מהר"י אסאד סוסי' כ"ח שנשאל מהא דמדאורייתא אין לחלק בין לכתחלה לדיעבד והביא מכמ"ק בזה והעלה דדוקא הנאת ע"ז עצמה כעצי אשרה הוי מה"ת משא"כ בהנאת תשמישי ע"ז ויעו"ש עוד בסי' כ"ט באורך בזה.
ג
הרמב"ם והרשב"א פסקו דאם שחט בה מסוכנת כל הבהמה אסורה וברא"ש תמה דא"כ מה פריך ותפ"ל משום שמנונית הרי החם נאסר רק כ"ק וע' במהרש"א מה שתמה עליו דשפיר פריך אהא דמותר לשחוט בה הרי עכ"פ נאסר כ"ק וחיישי' שמא ישכח מלקלוף ובפלתי ביאר כונת הרא"ש דכיון דסתם כלים ש"פ אב"י ואסור רק לכתחלה אין לגזור שמא ישכח דהרא"ש לא ס"ל דשומן טח ע"פ הסכין וגם הול"ל דנ"מ בשקינח ע"ש ונראה דהנה הרשב"א בחולין הקשה למ"ד ביה"ש רותח אמאי קולף בשוחט בסכין ש"נ ואמאי סגי בקליפה האיכא שמנונית דאיסורא ומפעפע בכולה ואת"ל שא"ב כדי לאסור דהוי משהו א"כ גם קליפה לא ליבעי ותי' דאף דא"ב כדי לאסור מ"מ כל שידענו מקום בליעתו צריך קליפה וכהא דנטף מרוטבו על החרם בפסחים ע"ה דאע"ג דרוטב מפעפע יטול את מקומו ע"ש ומבואר מזה דמפעפע בכולה אלא דהוי רק משהו ומתבטל בתוכו וא"כ פריך שפיר אמאי מותר לכתחלה הרי אין מבטלין איסור לכתחלה וע' ברה"ז סק"א וקע"י על הרמב"ם פ"ז מע"ז הי"ט שתי' משום דתקרובות ע"ז אוסר במשהו אבל לשי' רש"י ע"ז ע"ד ע"א דוקא בדבר חשוב וע"ש בר"ן אבל אנן לא קיי"ל הכי אבל ברש"י כאן מפרש דפריך משום שמנונית דנבלה וע' בפ"י בזה דלשון הש"ס משמע כן אך באם נפרש כדעתם י"ל בפשי' קו' הרא"ש דכיון דיאסר הקליפה משום תקרובות ע"ז דאסור גם בהנאה י"ל דאסור לכתחלה לגרום לאשור קליפתו דגם בסכין שאב"י אם נשתמש בו לכתחלה אסור התבשיל וכמ"ש בב"י סי' קכ"ב בשם רשב"א וא"כ עובר בבל תשחית וכדקיי"ל ביו"ד סי' שמ"ט במשליך כלים על המת וע' בע"ז י"א ורש"י ותוס' שם ותוס' ב"ק קט"ו ע"ב גבי משקה מים מגולים לבהמתו ורשב"א חולין ב' גבי חש"ו ובתב"ש סי' א' סקל"א:
ד
עוד יש לי לדון בזה דלכאורה ק' לפ"ד הרשב"א שהבאתי א"כ אמא' אמר רב קולף הרי רב ס"ל מב"מ לא בטל וא"כ ניחוש שמא נשתמשו בו במינו ובשלמא לחד תי' של הפוסקים ליישב הא דהקשו הרי סתם כלים ש"ע אב"י ותי' דמיירי בידוע שהוא ב"י י"ל דמיירי בידוע שהוא ב"י מאינו מינו אבל לפי תי' ב' דסתם סכין שמנונית קרוש עליו הדק"ל וגם בלא"ה דוחק לאוקמי בידוע איזה בלועה דלא הו"ל למסתם ונראה לפמ"ש הריטב"א ע"ז ע"ג דרב ושמואל לא פסקו לגמרי כר"י דס"ל מב"מ ל"ב דא"כ תו"לל הלכה כר"י אלא ס"ל דגם לרבנן ניהו דמדאורייתא בטל מ"מ מדרבנן מב"מ ל"ב וא"כ הכא דמספק"ל איזו בליעה יש בסכין י"ל דסד"ר להקל ולכן שפיר אמר רב דקולף ואולם יש לדון בזה לפמ"ש בס' ב"א ח"ב חדר כ"ז בסופו ליישב הא דהקשו מסתם כלים אב"י דכיון דטעמא משום ס"ס א"כ הרי בשחיטה אתחזיק איסורא ומחזיקים מאל"א ול"מ ס"ס ע"ש וא"כ הדק"ל דבחז"א ל"א סד"ר להקל וצ"ל דרב לשי' דסובר בחולין נ"ג דא"ח לס' דריסה וא"כ סובר דאין מחזיקי' מאל"א וע' בב"ח סי' כ"ט דגם הרמב"ם פוסק דבנולד ריעותא מחיים אמרי' ג"כ דנשחטה הותרה ואין מחזיקים מאל"א וע' בש"ש ש"ד מן פ"א עד פ"ט ולשי' הב"ח לא ס"ל לרמב"ם כחילוק הרשב"א יבמות ל"א בין שחיטה לשאר דברים ועכ"פ י"ל כן בדעת רב ולהכי סגי בקליפה. וכבר כ' הש"ך בסי' נ' דאביי ורבא סברי דמחזיקים מאל"א ומבואר ברא"ש דקושי' ותפ"ל קאי אשחיטה א"כ שפיר פריך לרבא לשי' ותפ"ל דלפמ"ש רש"י פסחים ל' סובר רבא דמב"מ ל"ב וא"כ נאסר הכל מספק ומיושב קו' הרא"ש ודו"ק. אך דלכאורה ד' הב"א הנ"ל תמוהים דהכא הספק על הסכין אם הוא ב"י ואיכא ס"ס להתיר ומחזיקים אותו לאב"י ומה איכפת לן בחז"א של הבהמה אבל נראה לקיים דבריו לפמ"ש בישוע"י יו"ד סי' קכ"ב סק"ג דבכל כלי איכא חז"א שהרי מקודם שנעשה אב"י הי' אסור אלא דאין דנים על הכלי רק על המאכל וא"כ הכא ממ"נ אסור. ויש לי לדון עוד דגם למ"ד דאין מחזיקים מאל"א פריך שפיר ותפ"ל וכו' דדוקא היכא דאין אנו צריכים לדון בשעת שחיטתו על האיסור דמחיים שפיר אמרי' דנשחטה הותרה מאיסור אמ"ה ואין מחזיקים מאל"א אבל הכא דמתירים לשחוט משום דמקלקל הוא משום דבחיי' עומדת לג"ד הרי כל היתרא דשחיטה הוא תלוי במה דבחיי' עומדת לג"ד וכיון שמוכרחים לדון עכשיו מכח מה שהיתה בחיי' א"כ שוב פשי' דמחזיקים מאל"א וכה"ג כ' הש"ך בסי' נ"ה סקי"ג דגבי איסור אבר הפרוש ל"ש איסור דבוק דהוי כתרתי דסתרי ובפלתי סי' קי"א סק"ח לענין ב' שבילין דהיכא דצריך להזכיר את חבירו להיתרו שוב הוי כבאו לשאול בב"א ע"ש וא"כ לפמ"ש הרא"ש דהקושי' דתיפוק ק לי' קאי על שחיטה פריך שפיר:
ה
אך דמ"מ לא הונח בזה שי' הרשב"א דסובר ביבמות דבשחיטה מחזיקי' מאל"א א"כ הדק"ל אמאי סגי בקליפה לרב דסובר מב"מ במשהו ובאמת דגם בלא"ה תיקשי לגי' הגמ"יי שהובא במג"א סי' תמ"ז סק"ט דהיכא דאסור במשהו לא סגי בקליפה דגם במליחה וצליי' נבלע משהו בכולו ע"ש וא"כ ה"נ לרב דס"ל מב"מ במשהו ניחוש הכא שמא נבלע בו מינו כיון דאיכא חז"א ואולם י"ל דסובר דבדרבנן ספיקו להקל גם בדאתחזיק איסורא וע' בדיני ס"ס סק"כ ופלתי שם וגם לפמ"ש הפלתי סק"ח דהא דביה"ש רותח הוי רק ספק וא"כ הכא דמסופקין אם נבלע בו מינו הוי ס"ס בדרבנן דלכ"ע מהני גם נגד חז"א ולפמ"ש הרשב"א בתי' א' דביה"ש אינו רותח ודמי לחם בתוך צונן דאדמיקר לי' בלע א"כ י"ל דבכה"ג גם משהו אינו נבלע ביותר מכ"ק וגם הוי רק חומרא דרבנן כמ"ש המג"א סי' תר"ז אבל מד' רש"י בסוגיין ד"ה דוחקא וכו' מוכח דהוי מדאורייתא ועמש"ל סי' כ"ב סק"ו:
ו
בש"ך סק"ה מסיק דהרא"ש מודה להרשב"א דיוליך שכר הנאת הסכין ובתב"ש תמה עליו וע' בקע"י על הרמב"ם פ"ז מע"ז הי"ט מ"ש בישוב ד' הש"ך ע"ש:
ז
בש"ך סק"ו הוכיח מרש"י דס"ל דטעמא משום דשמנונית קרוש ע"פ הסכין אבל מד' רש"י שם ע"א ד"ה ותיפוק וכו' נראה דהחשש משום בליעה שבסכין ועמש"ל סי' ט' סק"א ובחולין קי"ב ע"א ברש"י ד"ה קישות וכו' אבל לסכין פעמים שהשמנונית קרוש עליו ואינו ניכר וכו' הוי נ"ט הבא מן הממש ועוד דמשום חורפי' בלע וכו' נראה כמסופק בדבר ומצאתי ברא"י שביאר דהוקשה לרש"י מה פריך ותפ"ל דלמא מיירי שהודח יפה ולכן הוצרך רש"י לומר דבשביל הבלועה אסור ומ"ש דגם בצונן פריך לשי' רש"י לקמן קי"א ע"ב צונן אמרי בעי הדחה הבשר וגם בצונן מפליט יעוין לקמן ק"א ברא"י שם מ"ש מד' ר"ן וריטב"א בזה וא"כ אין סתירה מזה להש"ך. וכן מצאתי בסהי"ש הגדול לר"ת סי' שנ"ח שפסק ג"כ דעיקר טעמא משום שמנונית בעין שע"פ הסכין. ומ"ש הש"ך להשיג על הב"ח במ"ש דלהרשב"א אם הוא נקי אפי' בב"י מותר יעוין בחי' שבספר בת עיני לסי' זה ע"ד הש"ך סקי"ז מ"ש בזה:
ח
מדיח וכו'. זהו ד' הרי"ף ורמב"ם לשי' ב"י דפסקו כמ"ד מדיח ותמהו כולם אמאי לא פסק כרב דסד"א לחומרא וכמ"ש רש"י וע' בשו"ת ב"ש אחרון חיו"ד סי' ח' מ"ש ג' אופנים בזה ות"ל כוונתי מאז לדעתו באופן ג' שכ' שם עפ"ד הרשב"א ורב לטעמי' דס"ל עלאה גבר ויען שמצאתי אחר זמן רב שקדמני הרב הנ"ל בזה אקצר אבל לענד"נ דעת רמב"ם דלשי' אזיל דפסק, טכ"ע בשאר איסורים לאו דאורייתא וא"כ הוי סד"ר ולהקל ודעת רש"י נראה דמסתמא הסכין בלוע מבשר נבלה והוי מב"מ ורש"י אזיל לשיטתי' דפסק בפסחים ל' ועוד בכ"ד דבמ"ב ל"ב וי"ל דס"ל דהוי מה"ת ודלא כריטב"א שהבאתי לעיל סק"ד ולכן כ' שפיר דהוי סד"א אבל הרמב"ם לשי' דפסק מב"מ בטל הוי סד"ר ולהקל ולכן כ' דאם קלף ה"ז משובח וז"ש הרי"ף והלכתא מדיח ולקולא:
ט
בט"ז סק"ו הביא ד' הרשב"א במשה"ב שמגמגם קצת בטעמא דשמנונית בעין דטיחה מועטת אפי' לשעתה נפגמת קצת וכ"ש בשאב"י וע' תב"ש סקי"ג שרמז לתשו' הרשב"א ח"א סי' תצ"ז ובדעת הרא"ש נבוכו האחרוני' וע' תב"ש סקי"א באורך ואני מצאתי בבדה"ב שבב"י סי' קכ"ב שהעתיק לשון רי"ו שהביא ד' הרשב"א לחלק בין סכין דשמנונית בעין עליו ובין שאר דברים וסיים דהרא"ש לא חילק בין סכין לשאר כלים וכו' ע"ש וע' בס' מ"כ ספר התערובות ח"א פי"ג שהביא בזה מדברי הגהת או"ה כלל ל"ח דין ב' מ"ש לחלק בענין זה וע' בשו"ת כתר כהונה סי' ל"ז שהאריך ג"כ בזה בביאור ד' הרא"ש וכולם לא הביאו דברי בדה"ב בשם רי"ו הנ"ל וע"ע בשו"ת כת"כ הנ"ל שהוכיח מד' הסמ"ג במ"ש בדעת רמב"ם דס"ל דהברזל פוגם גם מה שיש בעין עליו וע' בל"א חולין ח' בתוס' ד"ה השוחט מ"ש בדעת הרא"ש:
י
שם בהג"ה. אבל לא ישחוט ע"מ לקלוף אח"כ. נשאלתי מתלמידי הרב החריף מו"ה אברהם יהודא נ"י לפמ"ש המג"א סי' רפ"ו סוסק"א דכיון דאיכא חד מ"ד בגמ' דיחיד פטור ממוסף מותר לאכול ואין לגזור שמא ישכח א"כ ה"נ כיון דאיכא מ"ד מדיח ובפרט דהמחבר פסק כן א"כ אמאי יאסר לשחוט ע"מ לקלוף וישבתי דאף דמצינו כה"ג גם ברש"ל בח"ש יבמות כ"ח תוס' ד"ה ולימא וכו' דאין הסברא נותנת לגזור בעבור זה מאחר דרב שרי אפי' לכתחלה ואף שר"י אוסר מ"מ אין סברא שהפלוגתא תהי' רחוקה שהוא אף לגזור בעבור הראשונה כי לא מצינו שום גזירה אלא בעבור שאסור בודאי לדברי הכל וצ"ע עכ"ל אבל הרי בנ"ד גם למ"ד מדיח אסור לשחוט לכתחלה דשמא ישכח להדיח כמ"ש מהרש"א בחולין שם וכ"ה ברא"ש לחד גי' וכן מצאתי בבדה"ב שבב"י לקמן סי' קכ"ב שהעתיק לשון רי"ו בשם הרא"ש כן. וע' ברא"ש פ"ב דחולין ועמש"ל סי' כ"ב סק"ב עוד בזה וגם גוף ד' מג"א ורש"ל לאו כללא נינהו וראי' מזבחים ע"ט ע"א בהא דנתערב בדם הפסול דגוזרין גזירה במקדש ובתוס' ד"ה ה"ג דמ"ס גוזרין וכו' מבואר דלר"י דמב"מ לא בטל גם היכא דיש כדי לבטל שרי ואפ"ה גזרינן לדידן ע"ש:
יא
בש"ך סקי"א הביא ד' הב"ח ורש"ל שנחלקו בדין סכין שאב"י אי שרי לשחוט לכתחלה ע"מ לקלף וע' בתשו' ח"ס חיו"ד סי' ע"א אות ד' שהעיר בזה מד' הרא"ש פ"ב דע"ז סי' ל"ה ע"ש אות ה' עוד בזה וע' בתשו' כת"כ סי' ל"ז שהעיר ג"כ מד' הרא"ש פ"ב דע"ז הנ"ל ויעי"ש מ"ש בזה:
יב
סעי' ב' מותר לשחוט בו וכו'. בט"ז הביא בשם הגהת אגודה וב"ח דגם בתחלת שחיטה בולע קצת מאמ"ה ותמה הט"ז דא"כ איך אמרה תורה לשחוט הרי בולע קצת בתחלת שחיטה מאמ"ה וחוזר ואוסר בגמר שחיטה ובשעה"מ פי"ז ממ"א תי' דהוי רק משהו ובטל בס' אלא דאין מבטלין לכתחלה גם באינו מכוין היכא דאפשר בע"א כמ"ש הט"ז סי' קל"ז סק"ד ומש"ה ס"ל דבעי הדחה או קינוח כיון דאפשר בכך אבל בשחיטה דאם באנו לחוש לכך א"א לשחוט כלל שוב סמכי' על הביטול כיון דאינו מכוין לבטל ע"ש ובזה אמרתי ליישב ד' תוס' ד"ה אגב דוחקא וכו' שהוכיחו דדוקא ברותח קצת מהני דוחקא דסכינא מדדייקי' בסמוך דהתירא נמי קא בלע מאמ"ה ומשני לאימת בלע לכי חיימא וכו' והשתא ללישנא דדוחקא תיקשי הכי דהתירא נמי אגב דוחקא בלע דל"ש לשנויי כתי' הש"ס וכ"ה ברא"ש ובמעיו"ט חמה דהא רש"י שם בד"ה והלכתא מחלק בין סכין דקשה לבלוע אינו בולע בצונן ודוחקא אבל בסכין דאיסור פולט והבשר רך לבלוע וא"כ מה ראי'. ומ"ש ליישב כבר תמהו עליו בשו"ת פרמ"א ח"ב סי' מ"ז ושעה"מ שם ולפמ"ש, ניחא דנודע מ"ש המרדכי דהיכא דההיתר נולד בתערובות ומתחלה הי' הכל בחז"א ל"מ ביטול וע' בפלתי וחוו"ד סי' ק"ב וא"כ אי נימא דדוחקא בלא חום בולע בבשר שהוא רך לבלוע א"כ שוב הדק"ל דהא נבלע עכ"פ מעט לכלוך אמ"ה שנבלע בסכין ואי דהוי רק משהו הרי בתחלת שחיטה הכל באיסור אמ"ה וא"כ נבלע איסור באיסור ול"מ ביטול וכשנגמר השחיטה שוב בא ההיתר בתערובות ול"מ ביטול כלל ושפיר הוכיחו התוס' דדוחקא לבד אינו מועיל כלל ודו"ק:
יג
אבל אסור לחתוך בו רותח וכו'. בש"ך העלה דבדיעבד אם חתך בו רותח אחר הדחה מותר וגם להרשב"א סגי בקליפה והביא מרמב"ם והה"מ דדיעבד מותר דביה"ש צונן וע' בפר"ח ותב"ש שחלקו עליו ואני מצאתי בתשו' רדב"ז ח"ה בלשונות הרמב"ם סי' רמ"ד (או סי' אלף תר"ז) שדחה ד' הה"מ והוכיח בכמה ראיות דגם הרמב"ם ס"ל דביה"ש רותח והא דכ' דדיעבד מותר היינו אחר נעיצה בקרקע י"פ וסיים וז"ל כללא דמלתא דאם חתך בו רותח בלי שום הכשר אסור והדחה וקינוח ל"ה הכשר ואפי' אם קלף מקום החתך אסור שע"י הרותח נבלע הדם בבשר ואם הכשיר אותה ע"י נעיצה בקרקע קשה י"פ וחתך בה רותח בדיעבד מותר אבל לכתחלה צריכה הכשר בליבון או השחזה עכ"ל וע"ש עוד סי' רמ"א מ"ש בזה והנה הרדב"ז רמז בסי' רמ"ד שם לד' הר"ן שכ' להדיא דהא דפסק הרי"ף כמ"ד מדיח לאו משום דביה"ש צונן וכו' מדקאמרי' אסור סתמא משמע ער שיכשיר הכשר גדול וכו' כל היכי דאתמר אסור סתם משום שהוא רותח הוא וכו'. ומצאתי בס' האשכול ה"ש סוסי' ה' שפסק דסכין ששוחט בה כשרות אף אם הדיחה אם חתך בה בשר רותח צריך קליפה דכיון דשוחט בה תדיר אף שסכין קשה מלבלוע כיון דבא עליו דם הרבה וביה"ש חם קצת בולע ויוצא ברותח וכו' עכ"ל וע"ש בנח"א שביאר בזה ד' הרא"ש ליישב קו' הפלתי ע"ש אבל בעיטור חלק הכשר בשר שער א' ח"א כ' וז"ל אר"נ א"ש סכין ששחט בה אסור לחתוך בה רותח וכו' ודשמואל ליתא דפליגא אהא דפסקי' דסכין טרפה והלכתא אפי' בצונן וכו' ואפי' למ"ד אגב דוחקא דסכינא בלע וביה"ש רותח בשר הוא שבלע מן הסכין אבל סכין קשה הוא לבלוע מן האיסורין אפי' ברותח דומיא דסכין טרפה וכו' התם מדיח וכו' ול"ד לסכין ש"ג שתשמישו תדיר וגוף האיסור עליו וכן דשמואל הוא הוא (ובהג"ה שם דצ"ל דשמואל איתא) וליכא מאן דפליג עליו והלכתא כל סכין שנחתך בו איסור בין נבלה רותחת וכו' דינו כסכין טרפה ואם רצה לשמש בו דבר היתר מדיחו ואם נשתמש בלא הדחה קולף וכו' אבל בסכין ש"ג הבלוע מן האיסור בתחילתו אסור לחתוך בו צונן בלא שיפה וכו' ובשוחט בסכין ש"ג למ"ד ביה"ש צונן ואסור לחתוך בו רותח בלא הגעלה ואם חתך קולף כשוחט בסכין ש"ג למ"ד ביה"ש רותח וכו' עכ"ל וע"ש עוד שער ב' ח"ב מ"ש בזה והנה מ"ש בתחלה דליתא לדשמואל ואח"ז סיים וכן דשמואל הוא הוא צ"ל דהיינו בגוונא ששוחט בו תדיר דדמי לסכין ש"ג בכה"ג איתא לדשמואל וליכא דפליג עליו ומבואר דס"ל להקל לגמרי ולדינא יש להחמיר בקליפה כדעת הרשב"א והאשכול וע"י נעיצה יש להתיר דיעבד בלא קליפה כדעת הרדב"ז וכדעת הפרישה והש"ך ע' שפ"ד סקי"ד והנה בתב"ש מסיק דבלא הפסד יש להחמיר בנטילה והביא מאו"ה דמסופק אם בקליפה או בנטילה והמעיין באו"ה ימצא שבדין י"א העתיק ל' הרמב"ם דסכין ש"ג אסור לשחוט בו עד שילבון וכ' עלה דהיינו דוקא, לכתחלה ואפי' בסתם סכין ש"ג דאסור לגרום נטל"פ לכתחלה ועוד דבסכינים רגילין להשתמש כל שעה וחשובין כמ"פ ב"י ובדין י"ב כ' ומיהו אם שחט בדיעבד מותר בקליפה וכ"כ במרדכי פכ"ה ומסיק דה"ה אם חתך בו בשר רותח ובדין י"ג הביא דין סכין ששחט טרפה דסגי בקינוח והדחה ואם שחט בו דיעבד בלא הדחה מותר ואפי' קליפה לא בעי דלא מצריך קליפה בשוחט בסכין ש"ג אלא מחמת שמנונית בעין שעליו וע"ז כ' בדין י"ד אבל לחתוך בו רותח צריך הגעלה לכתחלה דביה"ש רותח ומהר"ם מתירו אפי' בהגעלה ע"י עירוי ומיהו אם חתך בו ד"א מותר בדיעבד בקליפה או נטילה אפי' אם הוא חם כדאי' לעיל בתשובת עירוי מבשל ובפכ"ה א"ש סכין ששחט בה אסור לחתוך בה רותח וכו' וכ' רמב"ם ואם דיעבד חתך בה רותח מותר עכ"ל ומסתמא היינו בהדחה או צריך ס' נגד דם בעין שעליו עכ"ל ומבואר דבשחט בה כשרה ס"ל כרמב"ם דמותר בהדחה בדיעבד או בס' נגד דם בעין שעליו והא דכ' מקודם דמותר בקליפה או נטילה מיירי בסכין ששחט בה טרפה ולעיל בסכין של גוים פסק ג"כ דסגי בקליפה ולא הזכיר נטילה אע"ג דחמיר טפי ועוד שהרי כ' כדאי' לעיל בתשו' עירוי מבשל והוא ט"ס וצ"ל לקמן והוא בדין מ"א שם ומבואר שם ג"כ רק קליפה ולכן יש להקל בקליפה גם בלא הפסד ואם באנו לחוש לדעת הרדב"ז הרי אוסר הכל והוא נגד כה"פ:
יד
סעי' ג' עד שידיחנו בצונן. בט"ז סקט"ו חילק בין סכין ש"ג דתשמישו תדיר ובנה"ך השיג וע' בחי' בא עיני שתי' דהט"ז כ"כ לשי' הרשב"א דס"ל דגם בשחיטה בולע הסכין דלא כרש"י וכבר הבאתי בס"ק הקודם לשון העיטור שכ' כד' הט"ז גם לשי' רש"י. ובד' הע"ז סקי"ד יעוין במלה"ר אות ש' שחיטה בסכין של ע"ז סוסק"ו מ"ש בזה:
טו
שם ונוהגין עתה לקנחו יפה בשיער הבהמה. ע' תוס' זבחים כ"ה ע"א ד"ה בשפת וכו' לא יקנח הסכין בגוף הפרה שאז הי' מלא נימין ולא הי' עוד נאה לשחוט וי"ל דבעלמא לא קפדי' בהכי ומ"מ נכון לקנחו יפה סביב בידו שלא יהי' עליו שערות הבהמה:
טז
בט"ז סקי"ז פסק דרגיל היינו בג"פ וכ"כ הפר"ת סקי"ב ואף דמבואר בר"ן נדרים מ"ו בשם ירושלמי דבב"פ הוי רגיל ועמ"ש בחיבורי לחו"מ סי' קע"ה ס"נ וע' בברכ"י או"ח סי' נ"ח אבל כ"כ בשיו"ב כאן דהכא דנקט ואם רגיל לשחוט בו תדיר לכ"ע בעי' ג"פ וכן מצאתי בב"י חו"מ סי' רצ"א בשם תשו' מהרי"ו בדין אם דרך בעלים להפקיד אצלו וכו' וז"ל אם לאה האמינה לו חדא זימנא או תרי זימני דלמא לפעמים האמינה לו מחמת דוחק וכיון דלא אשכחן שהורגלה תדיר מצי לאה למטען וכו' מוכח דלשון תדיר משמע תמיד אבל לפ"ז גם בג"פ לא ליסגי וע"ש בב"י ובבדה"ב מה שהשיג על מהרי"ו ואין הענינים שוים לנ"ד וע' גיטין מ"ו סוע"ב א"ל ר"א לימדתנו רבינו והוא שמכר ושנה ושילש א"ל הני מירגל רגילי דעבדי הכי משמע דרגיל היינו בשלשה וי"ל וקצרתי:
יז
בסוסי' זה אבאר במה שנהגו השו"ב בזה"ז כשנותנים ללטוש הסכינים מושחים בחלב את הסכינים בעודן רותחין מההשחזה ואחר ג"י נגמר הסכין ולכאורה הרי גם באב"י אין להקל לכתחלה כמ"ש הש"ך סקי"א ונראה דהא מבואר בש"ך סק"ח דלגבי שחיטה יש להקל בהשחזה גם להרמ"א וכ"פ התב"ש א"כ הרי במקום החוד משחיזים הסכין לצורך שחיטה ובצדדים הרי ביה"ש מירווח רווח לשי' כמ"פ ואף דגם להמקילין בסי' ט' דוקא בנזהר שלא ליגע בצדדים היינו בצדדים הסמוכים לחוד ממש אבל למעלה לכ"ע אין חשש והרי השו"ב משחיזים גם צדדי הסכין הסמוכים לחוד לצורך השחיטה ובכה"ג שהוא אב"י וגם הוא נקי אין להחמיר בזה