אור ברסלב
דעת מרדכי א סימן נה

דעת מרדכי א· רבי מרדכי יצחק איזיק רבינוביץ

סימן נה

סימן נד

ישוב נמצא לשימת הפרישה ביו"ד סימן י"נ.

ביו"ד (סימן י"ג סק"ג) אם לא שחט האם אלא קרעה וכן אם שחטה ונתנבלה בידו או שנמצאת טרפה *) אם העובר הנמצא הוא בן ט' חי טעון שחיטה לעצמו וניתר בה, (דד' סימנים אכשר ביה רחמנא) ואם הוא בן ט' מת או בן ח' אפילו חי הרי זה אסור והגיה הרמ"א ע"ז ועכשיו אין להתיר שום ולד הנמצא בבהמה אם האם טרפה ולא מהני לו שחיטת עצמו דחיישינן שמא אינו בן ט', והש"ך (בס"ק י"א) כתב, אבל ודאי כשימתין עד תחלת ליל ח' ללידתו שאז יצא מספק נפל וכדלקמן (סי' ט"ו) אפילו היתה אמו טרפה ניתר בשחיטת עצמו וכ"כ בפרישה סי' י"ב עכ"ל והפרישה הוסיף עוד דאפילו ידוע לו שהוא בן ח' חדשים וחי עד יום ח' שרי דנתברר דהאי

*) בימי בחרותי העירותי אהא דבנמצא האם טרפה קי"ל דהולד טעון שחיטה, דטעמא מאי, הלא עיקר פעולת השחיטה בין בכשרה ובין בטרפה אחת היא להסיר איסור אבמה"ח ואינו זבוחה וטומאת נבלה ואיסור טרפות הוא איסור נבדל בפני עצמו כמו איסור נדר, וא"כ הכא בטרפה ששחטה שפעלה השחיטה על האם להפקיע ממנה איסור נבלה ואינה זבוחה א"כ הולד שאינו טרפה יותר בשחיטתה ולא שייך למימר, דלא קרינן כאן בהמה בבהמה תאכלו דהא חזינן דשחיטת האם אע"פ שהיא טרפה מועלת נמי לולד דמטהרה מידי נבלה, וממילא גם על איסור אבמה"ח ואינה זבוחה תהני השחיטה ולא יטעון הולד עוד שחיטה כלל, דהרי איסור טרפות שהוא איסור נבדל בפ"ע הוי כמו איסור נדר ואילו אסר האם על נפשו בנדר הכי יאסר בולד, וה"נ הו"ל להיות כן באיסור טרפות, ומזה רציתי לחדש דבטרפה ששחטה אכתי נשאר איסור אינה זבוחה, אלא שדבר זה נסתר מהא דאיתא בתולין (ט' ע"א) בהמה עד שלא שחטה בחזקת איסור עומדת, נשחטה בחזקת היתר עומדת ועי' שם ברש"י ובביצה (כ"ה) בתוד"ה בחזקת איסור, והרי מוכח דחזקת איסור שהוא מטעם אינה זבוחה לשיטת התוס', דבנשחטה אפילו אם הוא טרפה אזלא האיסור, דאל"ה אמאי עומדת בחזקת היתר שמא היא טרפה ואמרתי אז להגאון רמ"מ זצ"ל בעה"ת המאיר לעולם וימצא חן בעיניו ונכנס לחלק בחלוקים דקים.

ואנכי מצאתי בזה מרגניתא טבא בדברי מאורנו רש"י ז"ל (חולין פ"ה ע"ב) רש"י ד"ה בן ט' חי דלאו ירך אמו הוא כולי האי ולעניך שחיטה מישתרי בשחיטת האם, עכ"ל, ומהו באורו דלאו י"א כולי האי, ונראה דכונתו מפולשת אל מש"כ רש"י בביצה (ו' ע"א) דלהכי בן פקועה הנמצאת במעי אמו טרפה אינו ניתר בשחיטת אמו דעובר ירך אמו, כיון דאתה בא לאוכלו בשחיטת אמו ומבואר מלשון רש"י דלהכי עובר מותר בשחיטת אמו משום דעובר ירך אמו הוא, ולהכי אע"ג דלענין טרפה אין אומרים עי"א וכש"כ כאן ולעיל באלו טרפות היינו היכי דבא לאוכלו בשחיטת עצמו, אבל היכי דבא לאוכלו בשחיטת אם, אז אסור ממ"נ אם עי"א א"כ טרפה הוא, ואם לאו עי"א א"כ לא נשחט כלל, ואע"ג בב"ק (ע"ת ע"א) מבואר דאפי' למ"ד עובר לאו ירך אמו הוא נמי מותר בשחיטת אמו אין סתירה לזה דהכונה היא ברש"י דלענין הא מלתא כו"ע מודים עי"א הוא:

והא דילפינן לעיל דעובר מישתרי בשחיטת אם מבהמה בבהמה או מכל אשר בבהמה היינו נמי מכאן גלי קרא דעובר י"א הוא לענין שחיטה, ואל זה כיון רש"י גם כאן מה במש"כ, דלאו ירך אמו הוא כולי האי" כלומר לגמרי לא הוי י"א דהא אע"פ שאמו טרפה מ"מ העובר אינו טרפה כיון דיש לו חיות בפ"ע ומ"מ במקצת הוי ירך אמו דהא משתרי ע"י זה בשחיטת אמו וכדמסיק רש"י לבסוף:

ועין הקדמת יד מלאכי מאת המגיה שם וכעת ראיתי בא"ד שמסתפק אי היתר שחיטת בן פקועה תליא בעובר ירך אמו כלאחר יד ונעלם ממנו הרש"י הנ"ל ע"ש. בן ז' חדשים הוא ואשתהי במעי אמו עוד חודש, ומה שכתב הטור אסור הוא על סתם בן ח' אבל בכה"ג לאו בן ח' הוא אלא בן ז' ותמה עליו הת"ש (ס"ק ט"ו) וז"ל ותמהני טובא דלדידיה פשיטא לו מאי דקמיבעיא לו לרבא בנדה (כ"ד ע"ב) אי בהמה גסה יולדת לשבעה אי לא ולא איפשטא וכן השיג שם על הס' דמשק אליעזר שנסתפק בזה והוא ספיקא דרבא והתמיה עצומה מאד.

וחלקי אמרה נפשי בישוב שיטת הפרישה באופן נאות בהעמיקי חקר בפשט הגמרא בעה"י, הנה גרסינן בשבת (קל"ה ע"ב) תניא רשב"ג אומר כל ששהה שלשים יום באדם אינו נפל שנאמר ופדויו מבן חודש תפדה (מדתלי בהכי ש"מ עכשיו נתברר שהוא בן קיימא ולא קודם לכן רש"י) ושמנת ימים בבהמה אינו נפל, שנאמר ומיום השמיני והלאה ירצה לקרבן וכו' ופריך טעמא דשהה הא לא שהה ספיקא הוא עכ"ל הש"ס, ובתוד"ה מימהל היכי מהלינן הקשו דמכאן משמע דמחלוקת רשב"ג ורבנן הוא בסתם ולדות וכן משמע לקמן דאמר ת"ש עגל שנולד ביו"ט שוחטין אותו ביו"ט, ודחי דכלו לו חדשיו, ואת"ל דלא איירי רשב"ג אלא בודאי בן שמנה הו"ל לדחויי הב"ע בסתם ולדות וכו', וקשה לר"י מהא דאמרינן פרק הערל איזהו בן ח' כל שלא כלו לו חדשיו, רבי אומר שערו וצפרניו מוכיחין עליו כו', דאמר האי בר שבעה הוא ואשתהויי הוא דאשתהי ופריך מהא דעבד רבה תוספאה עובדא באשה שהלך בעלה למ"ה ואישתהי עד תריסר ירחי שתא כמאן כרבי, ומשני כיון דאיכא רשב"ג דאמר אישתהי מדקתני כל ששהה ולא תני אם שהה כרבי עבד, אלמא משמע בהדיא דבודאי בן שמונה איירי מדמוכח מיניה דמשתהי כרבי, ותירצו דע"כ בודאי בן שמונה נמי איירי מהא בתוספתא דמכילתין מיתני מילתיה דר' שמעון בן גמליאל בתר מילתיה דרבנן ורבי ביבמות ואפלוגתייהו קאי דאיירי בבן שמונה, וא"ת ובשמעתין מנ"ל דבסתם ולדות ס"ל לרשב"ג הא לא שהה ספיקא הוי דלמא קסבר ולד מעליא הוי ולא איירי כלל בסתם ולדות אלא בודאי בן שמונה, וי"ל דדייקינן מדקתני כל ששהה דכל משמע לרבות סתם ולדות דדוקא שהה, הא לא שהה ספיקא הוי, והא דמיבעיא ליה לקמן אי פליגי רבנן ארשב"ג היינו בסתם ולדות, דבן שמונה ודאי בהדיא קתני לה בתוספתא עכ"ל התוס' תורף דבריהם דבתרתי פליגי, פליגי בסתם ולדות כדמוכח מסוגיא דשבת, ופלוגתייהו תליא בהכי דלרשב"ג בעינן בחור ולא סמכינן ארובא דרוב ולדות ב"ק משום דדבר ההוה ושכיח הוא, דמעוט נפלים מצוי וכש"כ התוס' ביבמות (ל"ו) ועין באורם בדג"מ (יו"ד סי' ט"ו) ולרבנן סמכינן ארובא ולא בעינן לברורי ופליגי בודאי בן שמונה. אי מועיל הברור או לא, ופלוגתייהו תליא בהכי וכמו שבאר בעו"ד הדג"מ (יו"ד סי' י"ג) דלרשב"ג כל ששהה הוא ברור שאין בו שום ספק כלל ואפילו מעוט ליכא, ולרבנן שהיית שלשים יום באדם ושמונה בבהמה אינו רק בגדר רוב ואיכא רובא להיפך דרובא אינם משתהים והוי ספק השקול ולכן הוי ספק נפל.

לכאורה יש לישב קושית התוספות באופן אחר, דהנה ראיתי למי שמקשה דמאי פריך הש"ס מפדיון הבן אמילה, אימא כיון דכל הענין הוא אך מטעם רובא דרוב ולדות בני קיימא, א"כ בפדיון הבן להכי לא סמכינן ארובא משום דאין הולכין בממון אחר הרוב, אבל במילה דהוא מלתא דאיסורא סמכינן ואזלינן בתר רובא דחוב ולדות בני קיימא, ואמנם נעלמו מעיני השואל דה"ת (ב"ק י"א ע"ב) ד"ה בכור שנטרף שהוכיחו מהא דבכורות גבי נתאכלו המעות בתוך שלשים יום דאין בנו פדוי אלמא אפילו ידענין דכלו לו חדשיו נמי אינו מועיל ואסמכתא בעלמא הוא, מה שילפינן מפדיון הבן כל ששהה ל' יום באדם אינו נפל ע"ש.

אך ברוחא יותר יש לומר עפ"מ שנראה לי בישוב קושית התוספות ע"ד הסתירות בין סוגיא דידן ובין סוגיא דיבמות, דהנה ע"כ חזינן דקים להו להש"ס דבתרתי פליגי אך צריך הוכחה לזה, וההוכחה לזה נראה שכן הוא. ההוכחה שפליגי בבן שמונה אם מועיל הברור או אינו מועיל הברור הוא מלישנא דרשב"ג שאומר "כל ששהה" דמשמע ודאי דאתי לאשמועינן כיון דעכ"פ שהה מועיל הברור וליכא ספיקא בדבר ומשום דשמע לת"ק דס"ל דבבן שמונה אינו מועיל שהייה ע"ז בא הוא לרבות דכל ששהה אינו נפל, דאם נימא דבסתם ולדות לחודה פליגי והמחלוקת הוא אם צריך ברור או אינו צריך ברור ורשב"ג למעוטי אתי דאם לא שהה ספק נפל הוא, הו"ל למינקט בלשון הזה "רשב"ג אומר אם שהה שלשים יום אינו נפל", דלשון זה משמע דרשב"ג אתי למעוטי מדברי ת"ק דשמע ליה דס"ל דאין צריך כלל ברור וסתם ולדות בחזקת בני קיימא הוא, וע"ז יצדק לישנא לומר אם שהה שלשים יום אינו נפל כלומר דוקא אם שהה ולא אם לא שהה, וכמו שפריך כעין זה ממש בחולין (ד' ע"א) רשב"ג אומר כל מצוה שהחזיקו בה כותים הרבה מדקדקין בה יותר מישראל, ומוקים לה בדכתיבא ולא אחזקי בה א"ב, דת"ק סבר דכתיבא ולא אחזיקו בה מהימני ורשב"ג סבר אי אחזיקו בה אין אי לא אחזיקו בה לא, ופריך הש"ס האי כל שהחזיקו בה, אם החזיקו מיבעי ליה ויעוי"ש בפירש"י שמסיים, אבל השתא דקאמר כל שהחזיקו בה משמע דאפילו הנך דלא כתיבין נמי קאמר דסמכינן אחזקייהו, וה"נ כותיה ממש בנדון דידן ע"כ האי כל ששהה אתי לרבות אפילו ודאי בן שמונה מהני השהייה לברורם והוכחה שניה דפליגי נמי בסתם ולדות אי צריך ברור וחיישינן למעוט נפלים דשכיחי או אין צריך ברור ואזלינן בתר רובא דרובא בני קיימא, יש להוכיח מדפליגי ג"כ בבהמה דקאמר רשב"ג נמי ושמונת ימים בבהמה אינו נפל, והתם ליכא למימר דקאי אבן שמונה ומשו"ה קאמר רשב"ג שמונת ימים בבהמה אינו נפל מטעמא דהאי בר שבעה הוא ואשתהויי הוא אשתהי, דהא באמת איבעיא דלא איפשטא היא לרבא אי בבהמה גסה היולדת לתשעה יולדת נמי לשבעה כמו באשה ולא פשיט ליה מהכא, וע"כ דמפרש לה דפליגי בסתם ולדות בבהמה, דלרשב"ג צריך ברור שהיית שמונה ימים דחיישינן למעוט נפלים דשכיחי ולרבנן אין צריך ברור ואזלינן בתר רובא ונמצא עיקר פרכת הש"ס היא מבהמה דמשם מוכח דפליגי נמי בסתם ולדות ואחר זמן רב מצאתי במה"צ בלקוטיו שהרגיש בזה והמתיק בזה לשון רש"י (קל"ה ע"ב) אהא דקאמר הא לא שהה ספיקא הוי ופירש"י הא לא שהה שלשים יום באדם ושמונת ימים בבהמה ספק נפל הוי הש"ס הוא פריך עלה, עכ"ל, והוא שלא תטעה לפרש דהאי לא שהה ספיקא הוה הוא סיומא דמלתא דרשב"ג גופיה ופרכת הש"ס מתחלת מהא דמימהל היכי מהלינן וקאי אהא דמסיים רשב"ג גופא דבלא שהה ספיקא הוה וא"ש בפשיטות, לזה אומר רש"י דליתא דאין הלשון משמע כן אלא דלשון הש"ס הוא דפריך עלה, והוכחתם אלא משמונת ימים בבהמה דבלא שהה ספיקא הוה כאמור והוא נחמד.

אך אמנם מצינו הכרח גם לשיטת התוספות ופירושם שהוכחת הש"ס דפליגי בבן שמונה אי מהני שהייתו להוציאו מידי ספק נפל הוא מן התוספתא ודפליגי נמי בסתם ולדות ההוכחה היא מרבויא דלישנא "כל" שנקיט רשב"ג בדבריו. והוא מדאיתא שם אמר אביי נפל מן הגג או אכלו ארי ד"ה חי הוא, כי פליגי שפיהק ומת מר סבר חי הוא, כלומר רבנן ס"ל דחי הוא אף בלי ברור ורשב"ג סבר מת הוא, למאי נ"מ לפטור מן היבום, ותמוה מאד דהא זה רק שייך במחלוקתם באדם דלרשב"ג בעינן שלשים יום להוציאו מידי נפל ואם פיהק ומת בתוך שלשים יום סבר רשב"ג דמת הוא והוי ספק נפל, ולרבנן חי הוא ואזלינן בתר רוב ולדות, אבל הלא רשב"ג ורבנן פליגי נמי גבי שמונת ימים בבהמה כדמוכח מלישנא דרשב"ג דאמר כל ששהה שלשים יום באדם אינו נפל שנאמר וכו', שמונת ימים בבהמה אינו נפל, שנאמר וכו', ובבהמה ע"כ היכי דשחטה תוך שמונה דזה דומה לאכלו ארי, ובפיהק ומת לא שייך מחלוקת כלל דבכה"ג ודאי נבלה היא וא"כ תמוה מאד לאביי במאי פליגי בבהמה, וכל הסוגיא דשבת שם מוכח דפליגי גם בבהמה, דאיבעיא להו מי פליגי רבנן עליה דרשב"ג או לא, ואת"ל פליגי הלכה כמותו או אין הלכה כמותו, ופשוט ליה מתנן עגל שנולד ביו"ט שוחטין אותו ביו"ט הרי דפליגי גם בבהמה, ולאביי תקשה טובא דממ"נ אי בתוך שמונה דזה דומה לאכלו ארי הא באכלו ארי ד"ה חי הוא ואי בפיהק ומת ודאי נבלה היא, שו"מ הקושיא בשו"ת הגרע"א (סימן צ"ת) וז"ל שם ויש לי מקום עיון לס"ד דהש"ס בשבת מדפריך מדר"פ אמאי לא הקשו בפשוטו מדברי רשב"ג עצמו דקאמר שם, לגבי בהמה כל ששהה שמונת ימים אינו נפל הא בבהמה ליכא נ"מ רק בשחטה והא באכלו ארי מודה רשב"ג, ורצה לחדש מזה דפיהק ומת לאו דוקא שמת מתוך הפהוק אלא דבפיהק כיון דחזינן דנחלש וזוטר חיותו אף דאכלו ארי בתוך הפהוק חיישינן לנפל כל זמן שלא הבריא מתוך הפהוק, א"כ י"ל דרשב"ג מיירי בפיהק ושחטו משו"ה פריך מר"פ דלא אכיל מה"ת לחוש לפיהוק ומסיים וא"כ יצא לנו מזה דין חדש דבא"כ ופיהק ואכלו ארי צריכה חליצה ולישנא דפיהק ומת לא משמע כן וצ"ע לדינא עכ"ל.

ואנכי מצאתי ראיה מפורשת לדבריו מדברי התוספות (חולין י"א ע"ב) ד"ה לר"מ דחייש למיעוטא, שכתבו שם בסופו בזה"ל אי נמי אסור בבהמה אפילו בבריא. (כלומר בתוך שמונת ימים ולא סמכינן ארובא ב"ק) שלא יבוא להתיר בחולה שיהא קרוב לפיהק ומת עכ"ל וע"כ התוספות מפרשים שפיהק ומת אין הכונה דמת מתוך הפיהוק רק אפילו אכלו ארי או שחטו מתוך הפיהוק נמי לא שייך למיזל בזה בתר רובא מדין דאורייתא ומסתיע לזה חדושו של הגרע"א דבא"כ ופיהק ואכלו ארי צריכה חליצה ולאו דוקא פיהק אלא אפילו בחולי שקרוב לפיהק נמי ועין בזה.

אכן לענ"ד י"ל דרך נכון בישוב הקושיא לאביי האמורה לעיל, דהנה כבר הקדמנו קוה"ת מסתירת הסוגיות, סוגיא דשבת לסוגיא דיבמות, וההכרעה היא דלא פליגי הסוגיות אלא דבתרוייהו פליגי, אך צריך הוכחה לזה ולכן נראה לי דאביי מפרש כמו שמפרשים התוספות, דמרבויא דכל ששהה ידענין דפליגי אף בסתם ולדות אי אזלינן בת רובא בני קיימא או לא וכהסוגיא דשבת, ולכן קאמר רשב"ג כל ששהה שלשים יום באדם אינו נפל היינו אפילו בסתם ולד ופיהק ומת אינו נפל, אבל לא שהה ופיהק ומת הוי ספק נפל, ורבנן ס"ל דאפילו לא שהה ופיהק ומת נמי לא הוי ספק נפל דאזלינן בתר רובא, והא דפליגי בבהמה, היינו בודאי בן שמונה ושהה שמונת ימים דאז לרשב"ג שהיית שמונת ימים מוציאתו מכל ספק ואמרינן האי בר שבעה הוא ואשתהויי הוא דאשתהי ורבנן ס"ל דלא מהני השהייה להוציאותו מידי ספק נפל וכשכתבנו לעיל בשם הדגול מרבבה, דלרבנן השהייה רק בגדר רוב ואיכא רובא כנגד רובא, ולפ"ז נמצא דבעיית רבא בנדה נפשטה מאביי דהא מבואר הכא דס"ל דגם בהמה גסה יולדת לשבעה ולפי"ז לאביי מאי דקאמר רשב"ג כל ששהה באדם שלשים יום א"כ מיירי בסתם ולדות ובבהמה שמונת ימים מיירי בבן שמונה חדשים. אבל באמת הדין עם בעלי התוספות כל ששהה באדם שלשים יום מיירי בבן שמונה חדשים אחרי דנשנה רשב"ג בתר מילתיה דרבנן ורבי דאיירי בבן שמונה בתוספתא דמכילתין והנה לפ"ז תקשה עה"ת איך חזרו והקשו וא"ת ובשמעתין מנ"ל להש"ס לרשב"ג דהא לא שהה ספיקא הוי בסתם ולדות דלמא קסבר ולד מעליא הוי ולא איירי רק בבן ח' עכת"ד וקשה טובא דאיך אפשר לומר דרשב"ג איירי רק בודאי בן שמונה, הא רשב"ג איירי גם בבהמה דהא קאמר שמונת ימים בבהמה אינו נפל, ובבהמה ליכא למימר דבודאי בן שמונה איירי והשהייה מועלת להחליטו בבן שבעה בר קיימא ואשתהויי הוא דאשתהי הא בהמה גסה אי יולדת לשבעה איבעיא דלא איפשטא היא וא"כ ע"כ בסתם ולדות מיירי וקושית התבואות שור על הפרישה תהדר ע"ד רבותינו בעה"ת, ועכצ"ל דכונת התוספות כך הוא, דמנ"ל לתלמודא דידן למימר בדרשב"ג דפליג אדרבנן בסתם ולדות ומכיון דליכא הוכחה בדבריו דאיירי גם בסתם ולדות ראוי לן לומר דאיירי רק בודאי בן שמונה ותהיה באמת נפשטה מזה איבעייתו של רבא דבהמה גסה יולדות לשבעה, ואין שום מקום לומר לפי סגנון הש"ס בכ"מ שאיבעייתו של רבא תכריח לחדש פלוגתא חדשה בדברי רשב"ג ורבנן כי גם על רבא גופא יש להקשות כאמור מנין לו כל זה, וגם הדקדוק מלישנא "דכל ואם" ודמיונו לגמרא דחולין כאשר כתבתי לעיל בארוכה אינו נכון, דזה לא שייך רק אי קאי אדברי הת"ק עין היטב ברש"י חולין שם ותבין, והכא רשב"ג לא קאי את"ק דהא מיבעי להש"ס אי פליגי רבנן עליו או לא. וע"ז תירצו התוספות דזה מוכח מלישנא דרשב"ג דאמר כל ששהה דאיירי אפילו בסתם ולדות וכיון דיש לן הוכחה מדברי רשב"ג דאיירי גם בסתם ולדות שוב ראוי לומר דבבהמה נמי איירי בסתם ולדות כדי שלא תהיה נפשטה מזה איבעיא דרבא ובאדם איירי בבן שמונה ודאי, ומדוקדקים שפיר דברי רש"י במש"כ "הא לא שהה שלשים יום באדם שמונת ימים בבהמה. יען דלפי האמת הקושיא רק מבהמה דאיירי בסתם ולדות, אכן כל זה רק אליבא דרבא, אבל לאביי באמת נימא דבבהמה איירי בודאי בן שמונה ובאמת נפשטה אליבא דידיה איבעייתו של רבא דגם בהמה יולדת לשבעה וגם מלת כל יצדק לדידיה דהכונה בין אכלו ארי בין פיהק ומת כיון ששהה אינו נפל ואע"ג דרבא ואביי הלכה כרבא, מ"מ אין ספיקתו של רבא מוציא ודאי של אביי וכיו"ב כתב הרא"ש בב"ק (פ"ב סימן א') ואפילו דמסיק הש"ס בשבת דלא כאביי רק דפלוגתייהו בנפל מן הגג א"כ לא מוכח מידי מדרשב"ג. הרי בהא מלתא לא פליגי אאביי ומשמע דמודו כו"ע דגם בהמה גסה יולדת לשבעה, ורבא בנדה דנשאר בתיקו ע"כ ס"ל כמסקנת הש"ס בשבת דפלוגתייהו באכלו ארי ונפלו מן הגג ולכן אין ראיה מרשב"ג, אבל מ"מ חזינן מסוגית הש"ס דשבת מסתמא דגמרא דנקטינן בזה כאביי דבהמה גסה יולדת לשבעה וא"כ דברי הפרישה נכונים ומקוה לקבל שכר על הפרישה שישבתי דבריו בטו"ט ודו"ק.

תוכן העניינים

דעת מרדכי א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה