דעת מרדכי א· רבי מרדכי יצחק איזיק רבינוביץ
סימן מז
יחקר ולקחתם דכתיב בארבעה מינין אי לקיחה הראויה לקנין בעינן. או סגי בלקיחה כל דהו רק שיגביה ממקומו, א"ר נטילה ממקומו לא בעי כלל ולקחתם המכוון הוא אחיזה בעלמא ויוצאין נמי במחובר.
בהגהת תפארת יעקב במשניות החדשות על מס' סוכה מסתפק ושואל אי יוצאין בלקיחת את הארבעה מינין כשהן מחוברים באילן ובקרקע בגדולם, ומביא ראיה מהא דקאמר הש"ס (ל"ה ע"ב) משו"ה אתרוג של תרומה לא יטול משני טעמים, חדא מפני שמכשירו ושנית מפני שמפסידו, ופריך הש"ס מאי בינייהו, וקשה לי' לימא דנ"מ כשהיה האתרוג עוד מחובר באילן. לטעמא שמכשירו יטול דאין הכשר במחובר, אבל לטעמא שמפסידו לא יטול, אעכצ"ל דאין יוצאין במחובר ושוב נתעורר המחבר הנ"ל האיך משכחת תרומה במחובר וציין לעיין במס' תרומות ובמע"ש, ונעלמה ממנו סוגיא מפורשת במנחות (ע' ע"א) דמפורש שם דמשכחת תרומה במחובר ע"ש.
ובצל"ח על מס' שבת (ר"פ רבי אליעזר דמילה) תפס לדבר פשוט דיוצאין בארבעה מינין אף במחובר משום דוקלחתם כתיב, וגם במחובר יתכן לומר ולקחתם ע"ש, ויש להוסיף על דבריו דאע"פ שכתבו התוס' (חולין ט"ז ע"א) ד"ה מניין לשחיטה וכו', ובזבחים (צ"ז ע"ב) ד"ה והתם עולה הוא וכו' ובמנחות (פ"ב ע"ב) ד"ה ויקח את המאכלת בזה"ל ומדכתיב ויקח את המאכלת דמשמע דבר תלוש ולא כתיב ויכין וכו' עכ"ל, ילפינן מזה לפסול בשחיטה מחובר, הרי חזינן לכאורה דמשמעות הלשון ויקח הוא תלוש והאיך אמרינן דולקחתם דכתיב גבי אתרוג משמע נמי מחובר, החלוק הוא פשוט, בשני דברים אשר אחד נייד ומטולטל כמו הבהמה, והסכין יהיה מחובר אז הקירוב זה לזה הוא ע"י תנועת הבהמה לסכין אז לא יתכן לומר ויקח על הסכין המחובר אשר אינו מטולטל ממקומו אלא הכי הו"ל למיכתב ויכין את המאכלת, ומדכתיב ויקח את המאכלת ש"מ שחיטה פסולה במחובר, משא"כ בארבעה מינים אשר שם הכונה אלא שיאחזם בידו אז יתכן לומר ולקחתם אף כשהן מחוברין לאילן וקרקע
והנה בשלטי הגבורים (פרק לולב הגזול דף כ"א ע"א דפוס ראם ווילנא אות ד') כתוב בזה"ל המינים הללו משנטלן והגביהן ממקומן יצא שזו היא לקיחה האמורה בתורה וכו' עכ"ל ולכאורה טעמא של השלטי גבורים דמצריך להגביה את הארבעה מינין ממקומן משום דבעיא לקיחה הראויה לקנין, וכמה צריך להגביה לקנין דבר זה במחלוקת שנוי בין רש"י ותוספות (כתובות ל"א ע"א) גבי אי בעי גחין ואכיל ופירש"י למטה משלשה טפחים והתוס' הקשו ע"ז דלמה צריך הגבהה בדבר שהוא בידו או בפיו דלא גרע מזרק לתוך קלתה מגורשת, דקשורה אע"פ שאינה תלויה ואפילו מ"ד התם תלויה אינו מצריך שתהא גבוהה שלשה טפחים, ונמצא למידין מזה לרש"י אפילו יד אינה קונה אלא א"כ גבוה שלשה טפחים ולהתוס' סגי אפילו בטפח, ועי' בקצה"ח (סי' רס"ח סק"ב וסי' שנ"א) דלמד מזה דלרש"י אין ידו קונה מטעם חצר דליקני לו אפילו שלא מדעתו אלא מטעם הגבהה קונה יד ולשיטת התוס' ידו קונה נמי מטעם חצר, וא"כ אפילו אי נימא דלא מצריך השלטי גבורים להגביהם שלשה טפחים וגם בטפח סגי, דגם בשיעור זה הוא נטילה ממקומן, אבל אם מחוברים הן הארבעה מינים לאילן ובקרקע אז אפילו הגבהת טפח ליכא דאין נתקין ממקומם אף במשהו וכמבואר הוא בב"מ (ט' ע"א) בטלית שהיא מונחת חציה על גבי קרקע וחציה על גבי עמוד דכל זמן שמונחת חציה ע"ג קרקע לאו הגבהה אלא כמסלק מעל גבי מקום שמונח עליו, וכיון במחובר אינו מצויר לקיחה הראויה לקנין, ממילא אינו יוצא באתרוג מחובר אחרי דבעיא באתרוג לקיחה הראויה לקנין.
איברא כשנדייק בעומק השיטות נראה דאכתי מקום הוא להסתפק, דהא מבואר הוא בנתיבות המשפט (סי' קצ"ח ורס"ח) בטמון כולו בידו גם רש"י מודה דקונה מטעם חצר והמחלוקת אינה אלא שחלק מהחפץ יוצא מידו, לרש"י בעי שלשה טפחים ולהתוס' סגי נמי בטפח אחד, וביוצא מידו אם קונה לכהפ"ח החלק מה שבידו, הוא גמרא מפורשת בב"מ (ז' ע"א) אמר רב משרשיא האי סודרא, כיון דתפיס ביה שלש על שלש קרינן ביה ונתן לרעהו דכמאן דפסיק דמי, ודוקא אם גט בידה ומשיחה בידו לא אמרינן כמאן דפסיק דמי, משום דבעינן ספר כריתות, וכן אמרינן נמי לענין שנים אדוקים בטלית דמה שתופס בידו כמאן דפסיק דמי, ולכאורה אין נ"מ בין עלית ובין מחובר, בכ"מ מה שתופס בידו אמרינן כמאן דפסיק דמי, ועי' בעולת שמואל (ח"א דף ל"ב) וא"כ היכי דהאתרוג כולו טמון בידו, אע"פ שעודנו מחובר הוא אל האילן, מ"מ ע"י אחיזתו בידו הוה לקיחה הראויה לקנין כיון דכולו טמון בידו הוא קונה אותו מטעם חצר והחבור לאילן אינו מפריע לקנין דאמרינן בזה כמאן דפסיק דמי ושפיר יוכל לצאת באתרוג מחובר.
אכן מה דפשיטא לי בכ"מ אמרינן כמאן דפסיק דמי מצאתי ראיה מפורשת במחובר לא אמרינן כמאן דפסיק דמי, מהא דאיתא בחו"מ (סי' רע"ג ס"ק כ"ד) וז"ל המחבר שם, עני המנקף בראש האילן ומשיר פירותיה ונפלו לארץ אם באו לידי העני קודם שנפלו לארץ קנאם ואם נטלן אחר, אחר שנפלו לארץ מוציאין מידו וכו' עכ"ל, וכתב ע"ז הסמ"ע (ס"ק כ"ד) וז"ל פני המנקף פירוש שחותך פירות מענפי האילן אם באו לידו "והיינו שתופס ביד אחת בפירי וביד השנית חותך ואחר שחתכו משיר פירותיה" ליפול בארץ ואח"כ מקבצן יחד אזי מוציאין מיד אחר שבא לקחתן ואם אינו תופס בהם בעת החתוך אין בהם משום גזל גמור אלא משום דרכי שלום עכ"ל הנה מהמלין שהתויתין במרכאות נראה ברור ששיטתו שבעינן דוקא בשעת שנחתכו יהיו בידו ואז מועיל קנין יד, אבל מה שתופס בשעה שהן מחוברים לאו כלום הוא, ולא אמרינן במחובר כמאן דפסיק דמי לקנות לכהפ"ח מה שבידו
ובעצם הדבר מה שאמרתי בטעמא של השלטי גבורים דמצריך הגבהה ממקומן בד' מינין משום דבעינן לקיחה הראויה לקנין, הנה מצאתי תנא דמסייע לזה מדה"ת (סוכה ל"א ע"ב) ד"ה באשירה דמשה שהקשו דהא באשירה דעכו"ם נמי מדאגבהה קניא ונעשה אשירה של ישראל כדקאמר בע"ז (מ"ב) דלמא מגבהה והדר מבטל לה ותרצו דאיירי בהגביה ע"מ שלא לקנות ומיירי ביו"ט שני, ואי נימא בד' מינין לא בעינן לקיחה הראויה לקנין אלא אחיזה בעלמא עדיפא הו"ל לתרוצי דאיירי שלא הגביהה כלל אלא תפס בידו, דקנין ליכא ומ"מ ידי לקיחתו יוצא ועכצ"ל דס"ל רבעה"ח כדי לקיים מצות נטילת לולב בעינן לקיחה הראוי לקנין ומשו"ה מוכרחים היו לתרץ דאיירי דהגביה מ"מ שלא לקנות וביו"ט שני, דהגבהה כדינה איכא ומ"מ לא נעשה אשירה של ישראל, והמורם מזה במחובר דאינה מצוירת לקיחה הראויה לקנין אינו יוצא בו.
וראיה יותר פשוטה לענין הספק אי יוצא ג"כ במחובר מהא דכתבו התוס' שם אח"ז וז"ל, ור"ת מפרש דכולהו בע"ז דנכרי וכאן קודם בטול וכאן לאחר בעול, ולאחר בעול נמי לכתחלה לא יטול ולא יתקע דמאיס לענין מצוה לפי שהיה עליו שם ע"ז וכו', והא דמשני הכא באשרה דמשה ולא משני בדנכרי וקודם בטול משום דמשנקצץ הלולב מן הדקל נתבטל עכ"ל, ואי נימא דיוצאין גם במחובר לאילן קשה מהיכן פשיטא להו דאיירי שכבר נקצץ הלולב מן האילן אימא דאיירי שעדין מחובר לאילן ולא נתבטל, אעכצ"ל דס"ל במחובר בלא"ה אינו יוצא וע"כ איירי שכבר נקצץ והיא ראיה פשוטה ונכונה.
עוד הבאתי ראיה מהא דאיתא בסוכה (ל"ז ע."ב) ואמר רבה הדס של מצוה אסור להריח בו, אתרוג של מצוה מותר להריח בו, מ"ט הדס דלריחא קאי כי אקצייה מריחא אקצייה, אתרוג דלאכילה קאי כי אקצייה מאכילה אקצייה, ואמר רבה הדס במחובר מותר להריח בו (לענין שבת נקט לה כל ימות השנה רש"י) אתרוג במחובר אסור להריח בו, מ"ט הדס דלהריח בו קאי אי שרית ליה לא אתי למגזייה (כלומר אע"ג דשרית ליה להריח לא אתי למיתלש דהא במחובר נמי מריח ליה שפיר ואינו טרוד בקציצתו שישכח ויתלשנו רש"י) אתרוג דלאכילה קאי אי שרית ליה אתי למגזייה (אבל אתרוג דלאכילה קאי כי מורח ליה מינשי ותליש ואכיל ליה ואף אם אוכלו במחובר אין לך תולש גדול מזה רש"י) עכ"ל הש"ס וקשה אי נימא דיוצאין בלקיחת ארבעה מינין גם כשהן מחוברין בקרקע למה ליה לרבה למימר דיניו האלו בתרי מימרות הו"ל למינקט כולה בחדא מימרא ולומר הכי, הדס של מצוה כשהוא מחובר אסור להריח בו מ"ט כי אקצייה מריחא אקצייה ואתרוג של מצוה כשהוא מחובר מותר להריח בו אפילו ביו"ט ראשון מ"ט כי אקצייה מאכילה אקצייה ואין לומר דאין לצאת באתרוג המחובר ביו"ט ראשון כיון דאסור באכילה, ז"א דכבר כתב השיבת ציון (סי' ט"ז) דבכה"ג אינו מיקרי שאין לו בו היתר אכילה, כיון דראוי לאכילה למחר ואין לומר ג"כ דראוי לאסרו להריח דנהי דמשום אקצייה למצותו ליכא דלא אקצייה רק מאכילה אבל לא מריחא, אבל מ"מ לאסר להריח בו דלמא אתי למיגזייה ולאכלו ז"א כיון דהוקצה למצותו מידכר ליה ולא אתי למיכליה דכמו אתרוג של תלוש מותר להריח בו ולא חיישינן אי נתיר לו להריח יבא לאכלו. וע"כ משום דהוקצה למצותו מדכר לו ולא אתי למיכליה וה"נ אתרוג שהוקצה למצותו במחובר אין חשש להתירו להריח בו משום דלמא יבא לתלשו שעיקרו הוא רק משום חשש אכילה כפירש"י שם שכתב "מינשי ותליש ואכיל ליה" דכיון דהוקצה למצותו מידכר ליה ולא אתי למיכליה ואין לומר בלא"ה א"א לצאת במחובר ביו"ט ראשון מחמת מוקצה דאסור לטלטל מחובר בשיו"ט שמא יתלוש, דהא גזרו במוקצה טלטול במחובר משום תלישה אע"פ דלית בו חשש אכילה ודומה הא למש"כ הרשב"א, הובא באחרונים, דערבה שנתלשה ביו"ט אין יוצאין בה משום איסור מוקצה ועי' במג"א (ריש סימן תרנ"ה) מחמת איסור טלטול, אך זה גופא איסור אחיזה ונגיעה בעלמא בלי טלטול במחובר בשיו"ט משום חשש שמא יתלוש אין מבואר ומבורר בידי (ועי' או"ח סי' של"ז) והניענועים אינם לעיכובא כמבואר בסוכה (לט) בתוד"ה עובר לעשייתן. ולפ"ז הכי הו"ל למימר הדס של מצוה במחובר אסור להריח בו משום דמריחא אקצייה ואתרוג של מצוה במחובר מותר להריח בו דרק מאכילה אקצייה ולא מריחא ואין חשש ג"כ שמא יבוא לאכלו כאמור לעיל, ואי לא הוי של מצוה אז הדין בהיפך בהדס במחובר מותר להריח בו דאי שרית לו לא אתי למיגזייה, ואתרוג שאינו של מצוה במחובר אסור להריח בו דאי שרית ליה אתי למגזייהו. והרי שני דיניו של רבה נשמעים ממימרא חדא ובגוונא חדא דבר והפוכו ולמה ליה למינקט בתרי מימרי בתרי גווני וע"כ דאין יוצאין ידי לקיחת ארבעה מינין כשהן מחוברים ועי' בהגהת הרש"ש (סוכה מב).
והנה אע"פ שהוכחנו בראיות אחדות בארבעה מינין מחובר הוא פסול, וגם העמסנו בדבריו של השלטי גבורים דמצריך בארבעה מינין נטילה ממקומן משום דבעינן לקיחה הראויה לקנין, באמת אינו מבורר להדיא בדבריו של הש"ג כאשר אמרנו. אלא אדרבא מדלא דקדק לכתב שיעור הגבהה ממקומן של הארבעה מינין, משמע דסגי אפילו בפחות מטפח והרי לקנין בעינא לכהפ"ת הגבהת טפח (עי' ב"ק כט ע"ב) תוד"ה אלא אמר רב אשי, ויותר מסתבר לומר דהש"ג אינו מחדש אלא דצריך נטילה ממקומן. ולא סגי באחיזה בעלמא, אבל לא לומר דבעינא לקיחה הראויה לקנין דלמעט בחדושו עדיפא והגם לענין מחובר אחת הוא דמ"מ הוא פסול, דבמחובר לא משכחת אפילו הגבהה כל שהוא:
אמנם בעיקר דבריו של הש"ג צריך באור מאין מוכח דוקא ע"י הגבהה הוה לקיחה ולמה לא נאמר ע"י אחיזה ביד נמי נקרא לקיחה, ומכבר ראיתי בירחון שהיה מכונה "פליטת סופרים" שמסתפק ועולה במקנה לחברו לולב ביום ראשון של חג לצאת בו, דהלקיחה הראשונה מוכרחת בכדי לקנותו אי צריך לקחיה שניה לצאת בו, כלומר שיניח אותו ויחזר ויטלו, או בלקיחה הראשונה שנוטל לקנות יוצא בו נמי ידי חובת לולב והביא שם ראיה לזה ומלתא מנאי אזדא ואין הקונטרס הנ"ל תח"י לעיין בו, וכמדומני מזבחים (י"ד ע"א) דמובא שם, כתיב בחטאת ולקח הכהן מדם החטאת באצבעו ונתן על קרנות המזבח דאי אתי קוף ורמי ליה לידו בעי למשקל זימנא אחריתי וכו' ע"ש, הרי חזינן כל היכי דכתיב לקיחה בעינן לקיחה ממש ולא אחיזה בעלמא בלי נטילת הדבר ממקומו, והכי נמי גבי לולב שלקיחה הראשונה היתה נצרכה לקנין ומקודם שלקחו וקנהו לא היה ראוי לצאת בו ואחר שנטלו אין עוד לקיחה אלא אחיזה בעלמא ואין יוצא בזה ידי חובת מצות לולב והמורם מזה דבעי שתי לקיחות אחת לקנין ושניה כדי לצאת בו.
ואמרתי לחלק בין ולקחתם דכתיב גבי הארבעה מינין ובין ולקח הכהן מדמה באצבעו, דכל היכי דכתבה התורה שני ציוויים, שהציווי הראשון לכאורה מובן מהציווי השני אז ע"כ אנו מוכרחים למצא איזה חדוש בהציווי הראשון שמהציווי השני בלבד לא היינו יודעין אותו, משא"כ היכי שאינו אלא ציווי אחד וממנו מובן ג"כ איזה ציווי אחר אז אין אנו מוכרחים למצא שני חדושים בהציווי הזה וסגי שנלמד ממנו הציווי העיקרי למשל גבי חטאת כתיב ולקח הכהן מדם החטאת באצבעו ונתן על קרנות המזבח, דיש כאן שני ציוויים ולקח ונתן, ואילו לא היה נכתב רק ונתן הכהן מדם החטאת באצבעו על קרנות המזבח ג"כ היה מובן מזה הציווי הראשון זוהי הלקיחה דא"א לתן אם לא שיקח מתחלה וע"כ הא דכתיב ולקח אשר מיותר הוא להורות ציווי לעצמו שתהיה לקיחה דוקא ע"י כהן ולא שיתן אחר על אצבעו ע"י קוף, וכן הא דאיתא ביומא (מט ע"א) בעי רב פפא חפן חבירו ונותן לתוך חפניו מהו מלא חפניו בעינן והא איכא, א"ד ולקח והביא בעינן והא ליכא וכו' ע"ש, והבעיא סובב והולך ג"כ על ציר הזה כיון דכתיב שני ציוויים ולקח הכהן מלא המחתה גחלי אש מעל המזבח ומלא חפניו קטרת סמים דקה והביא מבית לפרכת, ואי נימא דולקח קאי נמי אמלא חפניו קטרת אז לכאורה הוא מיותר דהא מוהביא ידעינן כיון דכתיב והביא מלא חפניו קטרת סמים דקה מבית לפרכת בע"כ מוכרח לקחת מקודם, אע"כ ויקח הוא ציווי לעצמו שיקח בעצמו ולא ע"י אחר, משא"כ בציווי דולקחתם הנאמר בארבעה מינין שאינו אלא ציווי אחד אז אין אנו מוכרחים לומר שיש בזה שני ציוויים לקיחה ואחיזה גם יחד, אלא אנו תופסים המכוון הפשטיי והעיקרי ומבינים בזה האחיזה לבדה ואין אנו מקפידין כלל שיקח בעצמו דגם אם אחר נותנם בידו שפיר דמי והוא פשוט וישר
והבאתי ראיה בארבעה מינין סגי באחיזה בעלמא, דאי בעינן לקיחה ונטילה ממקומם אז בלקח הלולב קודם אור היום והחזיק בידו עד שהאיר היום אינו יוצא באחיזתו של עתה רק צריך להניחו ולקחתו מחדש, וא"כ קשה הא דאיתא בסוכה (מב ע"א) רבי יוסי אומר יו"ט ראשון של חג שחל להיות בשבת ושכח והוציא את הלולב לרשות הרבים פטור שהוציאו ברשות אמר אביי לא שנו אלא שלא יצא בו, אבל יצא בו חייב, הא מדאגבהיה נפק ביה ודחק לשנוייה במוציאו שלא כדרך גדילתו או בלקיחה ע"י ד"א דלא שמיה לקיחה ע"ש וקשה דנוקמא כגון שנטל הלולב קודם אור היום וכשהאיר היום הוציאו דאז שפיר פטור משום דטריד בד"מ, ולא שייך למיפרך מדאגבהיה נפיק ביה משום דלקיחתו הראשונה היתה קודם זמן חיובא ולא יצא בלקיחה זו ועל עקירת גופו שהוא כעקירת חפץ כדאיתא בשבת (דף ד' גבי הטעינו חברו אוכלין ומשקין) משהאיר היום אמרינן דפטור, משום דהיה טרוד אז בד"מ כיון עדין לא נפיק ביה אחרי דלקיחתן היתה קודם אור היום וע"כ דלא בעינן כלל לקיחה לשם מצוה רק דבעינן שיאחזם בידו וא"כ אפילו אם נוקמא כשהיה אוחז הלולב קודם אור היום אכתי תקשה הא מדאגבהיה נפיק ביה, סוף כל סוף אחוז עוד הלולב בידו כשהאיר היום וליכא למימר דטרוד בד"מ ביציאתו, כיון דכבר יצא באחיזתו קודם היציאה, אע"פ שלקיחתו היתה קודם אור היום והמורם מזה דנפשטה ספיקת הירתון הנ"ל דלא בעינן שתי לקיחות אחת לקנין ואחת למצוה, אלא בלקיחה אחת סגי, דלמצוה סגי באחיזה בעלמא והצדקנו בזה מנהג העולם בנותן אחד לולב לחבירו לצאת בו ביו"ט ראשון שיוצאין בלקיחה אחת ולא בעינא שתי לקיחות ומנהג ישראל תורה היא.
ואין להביא ראיה מהא דכתבו התוספות בסוכה (יט ע"א) ד"ה עובר לעשייתן בכדי לברך על ארבעה מינין עובר לעשייתן דיכוין שלא לצאת בלקיחתו ע"ש, והרי בכה"ג עיקר המצוה שהיא הלקיחה נעשית שלא בכונה וע"כ מוכח מהכא דרק האחיזה היא המצוה ומשו"ה לא קפדינן כלל על הלקיחה ורק אם האחיזה בכונה שפיר דמי ז"א דאפילו אי נימא דבעינן לקיחה, מ"מ כיון דמעיקרא היתא לקיחה אע"פ שנעשית שלא בכונה לא בעינן לקיחה אחרת ודמיא הא לגט דבעינן נתינה מידו לידה ומ"מ בניתן לה לפקדון מהני שיאמר לה אח"ז הא גיטך ולא בעינן שיטלנו ממנה, כיון דראויה היתה לגירושין גם בשעה שנתן לה לפקדון, וה"נ בארבעה מינין היו ראוייה לצאת בהם בלקחם אם התכוין בשעת מעשה, אף בכה"ג לא היתה הברכה עובר לעשייתן לאו כלום הוא, כי הברכה אינה מעכבת אבל מ"מ נוכל לומר, דהיכי בשעת לקיחה לא היה אוי לצאת כמו בנטלם קודם אור היום או כשהיה בהם פסול אף שאח"כ בשעה שאחזם עדין בידו כבר האיר היום והוסר פסול נמי אינו יוצא בהם, כיון דחסר כאן הלקיחה, והרי גם גט בכה"ג בנתן לה גט בשעה שהיא ישנה שאז אינה ראויה לגירושין הרי צריך באמת שיטלנו ממנה וממילא ראיתנו הקודמת נכונה ואינה דחויה דבאמת גם בכה"ג יוצא דלא הלקיחה היא המצוה רק האחיזה.
והמורם מכל האמור כיון דהאחיזה הוא המצוה ולא הלקיחה מקום הוא לומר דגם במחובר יוצא, דולקחתם דכתיב גבי ארבעה מינין שהוא המכוון שיאחזם בידו אחיזה בעלמא שפיר קאי נמי על המחובר דהא מחובר נמי אפשר לאחז באחיזה בעלמא. שו"מ עיקר החקירה אם יוצאין במחובר בפמ"ג (סי' תרנ"ג) וציין לעיין בסוכה (לז) ואולי התכוין לראיתנו וליתר רמיזותיו לא זכיתי להבין עדיין ועחל"מ.