דעת מרדכי א· רבי מרדכי יצחק איזיק רבינוביץ
סימן כב
יחקר אם מותר ליהנות לאור ש"ק בשעת שרפה, ואם יש חלוק בין ש"ס טהור ובין טמא יבואר באיס"ה גם הנאה שאינה של כלוי אסורה.
תנינן בשבת (כ"ד ע"ב) אין מדליקין בשמן שריפה ביו"ט. מ"ט לפי שאין שורפין קדשים ביו"ט, תוד"ה לפי שאין שורפין וכו', וא"ת היכי ילפינן תרומה מקדשים, דקדשים דין הוא שאין שריפתן דוחה יו"ט לפי שאין יכול ליהנות בשעת שריפה וכו', אבל שריפת תרומה טמאה שמותר ליהנות בשעת שריפה למה ואסר, מ"ש משמן חולין שמותר לשורפו ולהדליקו להנאתו, דאטו תרומה לפי שיש מצוה בשריפתה מיגרע גרע וכו' והכי מפרש ר"י לפי שאין שורפין קדשים ביו"ט פי' גזרו תרומה אטו קדשים וא"ת ומאי אירע אטו קדשים נגזור משום תרומה שלא לצורך וכו' דאין עשה בשריפתה אלא מדרבנן וי"ל דשריפת תרומה שלא לצורך לא שכיח וכו' עכ"ל התוס' ע"ש, והגרע"א בגליונו כתב וז"ל מאי הקשו נגזור משום תרומה שלא לצורך הא גם בשלא לצורך הוי רק דרבנן, דמדאורייתא שרי הואיל ואי מיקלעי אורחים ומשו"ה לא גזרינן בכך ובספרו דו"ח כתב זה בדרך תירוץ על קושית התוס' ע"ש.
ולדעתי נראה לישב קושיתו זו ע"ד הפלפול דלענ"ד דמש"כ התוס' בראשית דבריהם דקדשים דין הוא שאין שריפתן דוחה יו"ט "לפי שאין יכול ליהנות בשעת שריפה", איסור הנאה זו אינו אלא מדרבנן, אבל מדאורייתא מותר ליהנות לאור שמן קדש טמא שנדלק והוא ע"פ מה דאיתא בפסחים (כ"ו ע"א) דקול ומראה וריח אין בהם משום מעילה, משום דהוי הנאה דלית ביה ממשא כפירש"י שם ולשיטת הירושלמי המובא שם בתוד"ה מעילה, דדייק מהא דאשה בוררת חטים לאור בית השואבה דקול ומראה וריח אין בהם משום מעילה אפילו מדרבנן נמי ליתא איסורא בהני תלתא, ולשיטת תלמוד דידן מדאורייתא מותר להשתמש לאור שמן קדש שהודלק למצותו, אבל מדרבנן אסור, ואע"ג דבלוקח ש"ק ומדליקתו לצורכו לכתחלה בודאי איכא איסור דאורייתא, היינו היכי שאין בהדלקתו שום מצוה רק לצורכו הודלק, דכמו"כ קאמר התם בפסחים במפטם את הקטורת לצורכו דחייב, אבל היכי דהודלק למצותו אז מותר להשתמש לאורו, דמראה הנאה דלית בה ממשא היא, כ"ז מבואר בסוגיא דפסחים שם יעו"ש ויובן. ולפ"ז בשמן קדש שנטמא דהדלקה מוכרחת ומחויבת בלא"ה בשביל העשה דבאש תשרפו אם כן ממילא מותר להשתמש לאורו, דדמי ממש להא דאשה בוררת חטים לאור בית השואבה, דכמו התם עיקר ההדלקה לצורך מצוה והנאת המשתמש אינה אלא הנאה של מראה בלבד דלית בה מעילה, ה"נ בש"ק שנטמא עיקר הדלקתו מחויבת בשביל העשה דבאש תשרפו והנאת המשתמש אינה אלא הנאה של מראה בלבד דלית בה רק איסורא דרבנן וכשיטת תלמודא דידן ולפי הנחה זו מדאורייתא דמי קדשים לתרומה דבשניהם מותר להשתמש לאורם אחר שהודלקו למצות שריפתם, ואם כן קשה לשיטת הר"י המובא בתוס' הנ"ל דס"ל דבתרומה לא שייך משולחן גבוה קזכי משום דאין עושין ממנה אח"ז לצורך גבוה כלום, אם כן מאי משני הש"ס "לפי שאין שורפין קדשים ביו"ט פירש וגזרו תרומה אטו קדשים, הא גם שמן קודש טמא יהא מותר מדאורייתא להדליקו ביו"ט, גם אם אין העשה דבאש תשרפו דוחה לל"ת דיו"ט. משום דאחר שמדליקו הוא מותר להשתמש לאורו וא"כ ממילא מותר להדליקו וכשכתבו התוס' בקושיתם גבי תרומה ואע"פ שיש לבע"ד לחלק ולומר, דע"כ לא פליג הר"י על הריב"א דסובר דחלק הדיוט בטל לגבי חלק גבוה אלא גבי תרומה טמאה משום דשם אין מצות שריפתה גורמת היתר הנאתה, רק שלענין היתר הנאתה בשעת שריפתה נשארה בהיתרה הראשון דהא תרומה טהורה מותרת בכל הנאות ובטומאה אסר הכתוב כל הנאות, רק זו האחת בלבדה ליהנות בשעת שריפתה לא הקפידה התורה ונשארה בהיתרה הראשון אבל אין מצות שריפתה גורמת היתר הנאתה, אבל בשמן קדש שנטמא שרק מצות שריפתו גורמת היתר הנאתו להשתמש לאורו כאמור לעיל דמחמת זה מיקרי הנאה שאין בה ממש א"כ גם הר"י מודה דבטיל חלק הדיוט לגבי חלק גבוה ומשולחן גבוה קזכי ולכן אסור להדליק ביו"ט, ואע"פ ששפיר יש לחלק כן בסברא מ"מ מטעם שכתב הר"י דלא שייך לומר משולחן גבוה קזכי אלא היכי שעושין ממנו אח"כ לגבוה" קשה לומר כן, ועכצ"ל דכונת הגמרא כן הוא לפי שאין שורפין קדשים ביו"ט' מדאורייתא דהיינו דאין העשה דשריפת קדשים דוחה ללאו דיו"ט לכל חד כדאית ליה ואסור מדאורייתא היכי שאינו צורך הדיוט רק צורך גבוה הוא העשה דשריפת קדשים בלבד, ואי משום דלא גרע משמן חולין כיון דמותר ליהנות בשריפתו. הא גם בכה"ג אכתי אסור מדרבנן וכשיטת תלמודא דידן (פסחים כ"ה) וממילא הוי שלא לצורך כלל ואיכא איסור דאורייתא וגזרינן תרומה אטו קדשים.
אכן אכתי קשה לשיטת השאגת האריה (סי' ס"ד) דהיכי דאינו אסור אלא מדרבנן שוב ליתא מלאכה דאורייתא משום דמדאורייתא אמרינן הואיל ואי מיקלעי אורחים ויעברו אאיסור דרבנן ולפיכך רק איסורא דרבנן איכא וא"כ גם בשמן קדש שנטמא, כיון אחרי שהודלק למצותו ליכא רק איסורא דרבנן דקול ומראה וריח אין בהם משום מעילה, ומחמת זה יהא מותר להדליקו ביו"ט ואע"פ שאכתי איכא איסורא דרבנן מ"מ האיסור דאורייתא ליכא כאמור ועכצ"ל דאע"פ שאינו אסור אלא מדרבנן מ"מ גזרו תרומה אטו קדשים משום דתרומה וקדשים חדא מלתא היא ולא הוי גזירה לגזירה וכעין שכתבו התוס' ד"ה גזרה יו"ט אטו שבת, לעיל (כ"ג מ"ב) דיו"ט ושבת כי הדדי נינהו ולא חשיב גזירה לגזירה ע"ש, וא"כ שפיר מקשי התוס' דנגזור משום תרומה שלא לצורך גופה ואע"ג דשייך ביה הואיל כיון דאפילו היכי דאיכא הואיל נמי אסור לכתחלה מדרבנן שפיר שייך לגזור בכה"ג, דהא השתא דגזרינן תרומה אטו קדשים נמי אינו אלא רק משום איסור דרבנן בלבד וא"כ נוכל לגזור משום תרומה גופה בכה"ג והבן, ובאמת הגרע"א (שו"ת סימן ה' ובמערכותיו מערכה ז' במס' ביצה) השיג על הש"א בזה, אבל לפי באורנו סייעתא לש"א ממדה"ת דידן על דרך הפלפול.
אבל לכאורה יש להשיב על דברינו מסוגיא דלקמן (כ"ה ע"א) דיליף דמותר ליהנות משמן תרומה טמאה בשעת שריפתה בחול מדכתיב במעשר ולא בערתי ממנו בטמא, ודרשינן ממנו אי אתה מבעיר, אבל אתה מבעיר שמן תרומה שנטמאת ופריך ואימא ממנו אי אתה מבעיר, אבל אתה מבעיר שמן קדש שנטמא, ומשני לאו ק"ו הוא ממעשר הקל וגם הקישא נמי איכא וכדאיתא בפסחים (דף כ"ד) בתוס' שם דמקרא דוהבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל נפקא לן איסור אכילה וכ"כ התוס' כאן ד"ה הא בחול וז"ל וקודש גופיה אסור בהנאה כשנטמא אפילו אותו קודש שהיה מותר בהנאה כמו שלמים ונפקא לן שפיר מק"ו דמעשר או מהקישא דמעשר עכ"ל, ולפ"ז נפל עיקר יסודנו דאע"פ דשמן קדש טהור שהודלק למצותו מותר מדאורייתא להשתמש לאורו דקול ומראה וריח אין בהם משום מעילה, מ"מ בש"ק טמא אסור להשתמש לאורו אע"פ דאיכא מצוה בשריפתו משום דילפינן בק"ו והקישא ממע"ש שנטמא ואסרה תורה להשתמש לאור מע"ש שנטמא כדכתיב ולא בערתי ממנו בטמא, וגם רהיטת כל הסוגיא דידן לענין הדלקה מיירי.
אך יש להשיב ע"ז ולקים את דברינו, דבשמן קדש טמא שהודלק למצות שריפתו מותר מדאורייתא להשתמש לאורו, דאין סברא כלל להחמיר בשמן טמא של קודש משמן טהור של קודש, ואע"פ דשמן טמא ש"ק מלבד איסור מעילה איכא נמי איסור הנאה משום דאיתקש למעשר, מ"מ נראה מסברא דכמו לענין איסור מעילה אמרינן דקול ומראה וריח לית בהו משום מעילה, משום דהני הנאה דלית בהו ממשא, ה"נ לענין שאר איסורי הנאה נמי קול ומראה וריח לית בהו איסור דאורייתא, ואע"ג דבמע"ש שנטמא אסור להשתמש לאורו שא"ה שהבעור הוא לצורכו בלבד, דבשריפתו אין שום מצוה, דמע"ש שנטמא לפדיה קאי ואפילו בירושלים פודין אותו כדאיתא במס' מע"ש ועין בב"מ (נ"ג), אבל שמן של קודש שנטמא כיון דאיכא מצות עשה בשריפתו והדלקתו לצורך מצוה שפיר מותר מדאורייתא להשתמש לאורו, דקול ומראה וריח בכה"ג היכי דהודלק למצותו לית ביה שום איסור הנאה מדאורייתא בין איסור מעילה בין איסור אחר וע"כ הא דיליף בסוגיא דידן הקדש בק"ו ממע"ש דאסור בעור בטומאה היינו בעור של הסקה ובשול, אבל לא הדלקה להאיר שהוא הנאה דלית בה ממשא, ועוד דלא מצינן כלל למילף ש"ק שנטמא שיהא אסור להשתמש לאורו מק"ו ממעשר, דשאני מעשר אם מבערו בטומאה הוא הנאה שיש בו ממש, כיון דליכא מצוה בשריפתו, משא"כ בש"ק שנטמא כיון דאיכא מצוה בשריפתו, א"כ הוי הנאה דלית בו ממשא כמו קול וריח ועכצ"ל הלמוד הוא לענין הסקה והדלקה וגם הקישא דקודש למעשר לכאורה לא איצטריך אלא אשלמים, דבטהור מותר בהנאה, אבל בשמן קודש כיון דבטהור אסור בהנאה מה"ת להקל בשנטמא ועדין יש לעיין בכ"ז ואין הפנאי מסכים.
אכן אכתי אפשר לאקשויי דאיך קאמר הש"ס דלהכי לא מצי קאי המעוט דממנו על קודש משום דאיכא ק"ו ממעשר וגם הקישא, הא במע"ש כתיב ולא בערתי ממנו בטמא דמשמעו דוקא לאסור, היכי דמבערו בטומאה שהוא הנאה של כלוי וסמוכין לזה מהא (ריש ב"ק) ובער זו השן וכה"א כאשר יבער הגלל, אבל הנאה שאינו של כלוי כגון להריח או למוכרו ולתנו גם מע"ש שנטמא מותר ולפ"ז לא מצינן למילף קודש ממעשר ג"כ אלא לאוסרו בהנאה של כלוי אבל לא בהנאה שאינו של כלוי שבמעשר נמי מותר, ובקודש טמא לכאורה קשה למצוא הנאה של כלוי דאפילו אם יכלה את השמן קודש להנאתו כגון שידליקנו או יסיקנו לצורכו נמי מיקרי הנאה שאינו של כלוי דהנאה של כלוי תוכל להקרא אלא היכי שהכלוי היה לצורך הנאתו ואי לאו צורך הנאתו היה הדבר מתקים ולא כלה, אבל קודש טמא שהכלוי שלו מוכרח בלא"ה ממ"ע דבאש תשרף א"כ הנאתו שנהנה בו היא הנאה שאינו של כלוי והיא סברא ברורה, א"כ מוטב יותר לתלות המעוט דממנו על תרומה שמדאורייתא אין שריפתה מוכרחת או גם בקודש גופא מצינן לאשכוחי הנאה של כלוי כגון היכי שיאכל אותו לצורך הנאתו שלא ע"י שריפה או היכי דשורף קדשים בלילה לשטת התו"כ שקאמר וז"ל ביום השלישי באש ישרף זה בנה אב לכל הנשרפין שאינם נשרפין אלא ביום, אבל בלילה אינו מקום שום מצוה ואדרבא עובר אעשה *) ומנלן לאסור הסקה והדלקה בשמן קודש טמא, דאין לנו לאסור בש"ק רק הנאה של כלוי כמו במע"ש גופא שלא נאסר רק הנאה של כלוי, וכמו שמצינו נמי בתרומה לישראל ובטבל שכתבו התוס' (יבמות ס"ו, פסחים ט) דאינו אסור רק הנאה של כלוי אבל הנאה שאינו של כלוי מותר.
ונראה לענ"ד דהחלוק בין הנאה של כלוי לבין הנאה שאינה של כלוי אינו אלא בטבל ותרומה שהם באמת אינם אלא איסורי אכילה ולא איסורי הנאה אלא שבהנאה של כלוי נאסרו מהקישא דמשמרת תרומותי וכש"כ התוס' ביבמות שם, אבל באיסור הנאה לא מחלקינן מידי בין הנאה של כלוי לבי הנאה שאינה של כלוי אלא כל היכי דאסרה התורה בהנאה בכל אופן אסור אפילו בהנאה שאינה של כלוי, דלא מצינו בכל אה"נ נפקותא בזה אלא בכל גוונא אסרינן, וראיה לכאורה מסוגיא דפסחים (כ"א ע"ב) אמר חזקיה מנין לחמץ בפסח *) לכאורה מדה"ת (יומא כ"ט ע"ב) ד"ה ניהדריה בסוה"ד שכתבו וז"ל וי"ל אי לא נקמצה לא תצא לבית השריפה עד שתפסל בעמוד השחר, אבל השתא דנקמצה בלילה תצא לאלתר לבית השריפה ולא בעי עיבור צורה עכ"ל משמע דנשרפת בלילה, אכן בריטב"א שם במקומו מתרץ קוה"ת בסגנון אחר וז"ל ותרצו דאי מההוא טעמא אין לינה פוסלת אלא בעמוד השחר, אבל השתא שנקמצה נפסלת מפני שקיעת התמה שאפילו נקמץ ביום אם שקעה עליו חמה נפסל מיד בלינה דשקה"ת וכ"ש השתא כשנקמץ בלילה ממש וכו' וטעמא דמלתא דקומץ המנחה כדם דזבח שנפסל בשקה"ח עכ"ל הריטב"א בשם התוספות, ועפ"ז אפשר לומר שהשריפה תהיה ביום, והנ"מ רק בין נקמץ אם לא נקמץ מתי חל זמן פסולם, אך מפירש"י שם ד"ה ליקרב וכו' וזו גם היא נפסלת בלינה דקי"ל עמוד השחר עושה לינה ופסלת קמיצת לילה וכו' עכ"ל משמע דגם בקומץ אין הפסול חל עד עמוד השחר ע"ש. שוב ראיתי שמהתוס' ביומא ציין נמי הקו"א בטו"א ר"ה דף ל' ע"ש. ועי' נו"ב מה"ת (תאו"ח סי' צ"ו) שכתב שדעת הרמב"ם אינו כן אלא דדוקא נותר ופגול אינם נשרפים אלא ביום אבל שאר קדשים טמאים נשרפים בין ביום ובין בלילה ועי' טו"א (ר"ה ל') תד"ה ונתקלקלו וכו' מה שהביא בשם הירושלמי דהיכי דנטמא הוי כעבר זמנו ודמיא למילה שלא בזמנה שבין ביום ובין בלילה ע"ש, ולנו ראיה לזה מדה"ת (קידושין ל"ד ע"א) בקושית הר"י מא"י דא"כ אשה תהיה מותרת להדליק שמן שריפה ביו"ט וכו' ע"ש, וקשה דהא שריפת קדשים אינה אלא ביום והוי מ"ע שהזמן גרמא ופטורות נמי מהעשה ומצאתי הקושיא בפנ"י במקומו ע"ש, אע"כ כשיטת הירושלמי דכיון דנטמאו הוי כעבר זמנו ונשרפת בין ביום ובין גלילה וכמו מילה שלא בזמנה וכשיטת התוס' בקידושין כ"ט בכה"ג לא הוי עשה שהז"ג ע"ש, אחר זמן רב מצאתי זה בשעה"מ הלכות פסולי המקודשיו ע"ש. שאסור בהנאה שנאמר לא יאכל חמץ לא יהא בו היתר אכילה, והרי לשון לא יאכל דומה ממש ללשון לא בערתי שמשמעותו הנאה של כלוי ולא אמרינן דדוקא הנאה של כלוי אסרה תורה בחמץ ולא הנאה שאינה של כלוי, וכן ראיה מב"ק (מ"א ע"א) קאמר שם אי ס"ד האי לא יאכל את בשרו איסור הנאה, נכתוב רחמנא לא יהנה וכו' ע"ש ונימא משו"ה כתוב בלשון לא יאכל לאסור עליו בהנאה של כלוי, משא"כ אם יהנה נכתוב אז יהיה אסור בהנאה שאינה של כלוי נמי אע"כ באיסורי הנאה לא נ"מ מידי בזה וכל היכי דאסרה תורה בהנאה בכל גוונא אסור ונכון זה בעיני
ובסברתנו שחדשנו לעיל דבשמן של קודש שהודלק למצות שריפתו המשתמש ממנו בין לאורו בין לבשול והסקה מיקרי הנאה שאינה של כלוי כיון דהכליון אינו לצורך הנאתו בלבד אלא הוא מחויב ומוכרח בלא"ה והנאתו אינו אלא הנאה שאינו של כלוי, נראה לי לישב בזה קושית המהרש"א בפסחים (ל"ג ע"ב) תוד"ה אמר קרא ראשית ששיריה ניכרים וכו', דקאמר התם דבמפריש חמץ תרומה ד"ה אינה קדושה משום דבעינן ראשית ששיריה ניכרים, והקשו בתוס' דהא הוי ששיריה ניכרים, דמעיקרא אסור בהנאה. של כלוי מידי דהוי אטבל טמא דאין מדליקין בו ואח"ז מותר בהנאה של כלוי, ותירצו דדוקא בטבל טמא אין מדליקין בו, אבל בטבל חמץ מדליקין ע"ש, והקשה הרש"א הא טבל טהור בלבד נמי אסור בהנאה של כלוי משום דהדר ילפינן טהורה מטמאה וכש"כ התוס' לעיל (ט' ע"א) ד"ה כדי שתהא בהמה אוכלת וכו' ע"ש ונשאר בוצ"ע, ולפי האמור ניחא דדוקא טבל טמא או טבל טהור אסור בהדלקה משום דהוי הנאה של כלוי דאינו מחויב לבערם כלל, וא"כ כשמבערו לצורך הנאתו הוי הנאה של כלוי שאסרה תורה ועד"ז שפיר ילפינן טמא מטהור שאין לו בהם הזכות הראויה לטמא שהוא הדלקה אלא מהרמה ואילך והדר ילפינן טהור מטמא לאסור בהנאה של כלוי, אבל בטבל חמץ שהשריפה מחויבת בלא"ה משום אסור חמץ מדאורייתא, דנהי דאזיל הכא לר"י דמותר ליהנות בשעת שריפה, אבל מ"מ השריפה והבעור מוכרח בלא"ה מטעמא אחרינא מצד איסור חמץ מבלי איסור טבל, ואם כן ההנאה שנהנה בזה אינה הנאה של כלוי ושפיר כתבו התוס' דבטבל חמץ הוי זה באמת הנאה שאינה של כלוי ואם לא כונו התוס' לזה מ"מ הדבר נכון מצ"ע לישב בזה קוה"ת ועין.
ולכאורה סתירה להנתתנו לפי המבואר בשבת (כ"ה ע"א) בתוד"ה כך אתה מצווה לחד תירוצא שם דשריפת תרומה מדאורייתא הוא. מדאיתקש לקודש ע"ש, ואם נימא דס"ל נמי כשיטת התוס' (יבמות ס"ו, פסחים ט') דבתרומה הנאה של כילוי אסור מדאורייתא א"כ תקשה אמאי תנן (פי"א דתרומות מ"י) מדליקין שמן שריפה (היינו תרומה שנטמאה) בבתי כנסיות וכו' ברשות כהן ומזה הוכיחו התוס' מדשרי דוקא ברשות כהן דהנאה של כלוי אסור בתרומה מדאורייתא, הא כיון דהכלוי מוכרח בלא"ה דתרומה טמאה מצותה בשריפה א"כ ממילא הוי הנאתה שאינה של כלוי וכסברתנו האמורה למעלה או דתקשה להיפך דמהקישא תרומות להדדי נוכל למילף דהנאה שאינה של כלוי אסור מדאורייתא דהנאת תרומה טמאה הנאה שאינה של כלוי הוא דהא מחויב לשרפה ואותה הנאה אסרה התורה לישראל וה"ה בטהורה, ועכצ"ל לתירוץ התוס' הנ"ל דתרומה טמאה מצותה בשריפה מדאורייתא יסברו כשיטת הר"ש (פי"א דתרומות) דלא איתקש תרומות להדדי וגם הנאת של כלוי שאסורה לזרים אינו אלא מדרבנן ולשיטת התוס' ביבמות ועוד דס"ל דהנאת של כלוי הוא מדאורייתא יסברו דתרומה טמאה דהוי בשריפה אינו אלא מדרבנן, ואין לומר כיון דהשתא תקון רבנן דתרומה טמאה נשרפת א"כ שוב מיחשבה הנאתה הנאה שאינה של כלוי והו"ל להיות מותרת ולמה מדליקין ברשות כהן דוקא די"ל דמשום תקנתא דרבנן לא מקילינן בדין דאורייתא וכש"כ התוס' (פסחים ל"ד ע"א) ד"ה טהרו מלטמא וכו' גבי גידולי תרומה אע"פ שחייבין בלקט ושכחה ופאה מדרבנן ואפ"ה לא אתי גזירה דרבנן ומפקע ליה ע"ש.
ועוד י"ל לפמש"כ התפארת ירושלים (משניות שלהי תמורה) לשיטת הרע"ב בשעת שריפת תרומה טמאה מוכרחין ליהנות ממנה דאיתקש לתרומה טהורה שאסור לאבדה מעיקר הנאתה היינו אכילה וה"ה תרומה בשעת הסקה ע"ש א"כ בכה"ג אין שייך לומר דההנאה מחשבה הנאה שאינה של כלוי משום דשריפה מוכרחת, הרי כמו שהשריפה מוכרחת הרי גם הנאתה מוכרחת ואם כן הבעור הוא לצורך הנאתו, משא"כ בשמן קודש דלא איתקש טהור לטמא, ואין מוכרח כלל ליהנות משמן קדש בשעת שריפתו ומשו"ה כיון דאיכא מצוה בשריפתו הוי הנאתו כהנאה שאינה של כלוי.
אגב אורחא אמרתי דיש לישב בשיטת התוספות הנ"ל דשריפת תרומה טמאה מדאורייתא הוא קושית הוספות כאן ד"ה הא בחול ובפסחים (כ"ב ע"ב) ד"ה מנין שלא יצבע דאמאי איצטריך קרא להתיר תרומה טמאה בהנאה מלך מהיכי תיתי לאסרה ע"ש די"ל דאיתא (ספי"א דנגעים) בגד המוחלט אסור בהנאה, וכתבו הרמב"ם והר"ש דנלמד איסור הנאה מדבעי שריפה ע"ש. והקשה שם התוי"ט וז"ל ולמה לא כתבו מדכתיב ממארת תן בו מארה ואל תהנה בו כדלעיל, ועוד שהרי מצינו שריפה דמותר בהנאה והוא תרומה טמאה עכ"ל, וכתב ע"ז בנימוקיו הגרי"ב וז"ל גם ערלה דאסור בהנאה יליף בקידושין (נ"ו) מתוקדש פן תוקד באש, ותרומה טמאה שאני דגלי קרא דמותר בהנאה מדכתיב לכם כדאיתא בפ"ב בשבת עכ"ל. ולפי"ז משו"ה צריך קרא להיתר הנאה בתרומה טמאה דלא נימא מדאיצטריך שריפה בת"ט, וכ"מ דמצרכת שריפה אסור בהנאה כמו ערלה ואע"ג הא בעי שריפה בת"ט ילפינן מקודש, וקודש גופא מותר בהנאה, התם שאני דגלי קרא בקדש ממנו, אבל היכי דלא גלי לא גלי ומשו"ה צריך למוד מיוחד לתרומה להתירה בהנאה.
ובזה יש ליישב קושית הרשב"א והביאה הפנ"י במקומו דלמאי איצטריך ליה לרב לומר כשם שמצוה לשרוף קדשים שנטמאו כך מצוה לשרוף תרומה טמאה, הרי עיקר תירוצו רק במה שמסיים ואמרה תורה בשעת ביעורה תיהני ממנה ע"ש. ולפי דברי הכונה הוא בדרך רבותא אע"ג דת"ט בשריפה, א"כ הו"א דאסור בהנאה, דכל דבר הצריך שריפה הוא אסור בהנאה אפ"ה כאן אמרה תורה תיהני ממנה בשעת ביעורה. ועי' בעמודי אור (סי' כ"ז) מה שתירץ בקוה"ת מהיכי תיתי ליאסור ת"ט ואכמ"ל