דור רביעי על חולין· רבי משה שמואל גלזנר
דף קלח. · פירוש ב
ע״ש גמ׳ הלוקח גז צאנו של חבירו וכו׳, מאן תנא דהיכא דאיכא שיורא גבי מוכר בתר מוכר אזלינן וכו׳, ומסיק רבא דטעמא דמתני׳ הוא דמתנות דכהן מסתמא לא מזבני׳ אינשי. הנה מזה ראי׳ ברורה לפי׳ הרמב״ם ז״ל בהא דלעיל דהלוקח גז צאנו של עכו״ם דמיירי שאחר שגזזן, דמסתמא בחד גוונא מיירי עם הסיפא דהלוקח גז צאנו של חבירו ובכאן ע״כ מיירי שלקח הגז אחר גיזוזין דאם קודם גזיזן כמו שפי׳ רש״י ז״ל, מ״ש בעכו״ם דפטור ומ״ש בחבירו דחייב, דהרי בשניהם הלוקח שהוא הגוזז פטור דאין לו צאן, והרי גז צאנך כתיב, והמוכר פטור דאין לו גז שהרי מכרו, ולא אתא לכלל חיוב כלל מפני שלאחד אין לו צאן ולאחד אין לא גז, וזה ראי׳ ברורה לשיטת הרמב״ם ז״ל ודו״ק היטב.
וראיתי להזכיר כאן מה שראיתי בפ״ת יו״ד שכ״ב אות ב׳ וז״ל ״כתב בר״י על אודות האשה שהפרישה חלתה והניחתה אצלה, אדהכי בא עוף ואכל החלה שהפרישה. הדבר ברור דבזמן שהי׳ נותנים החלה לכהן, היתה חייבת באחריותה כמו ברה״ג סי׳ של״ג ס״ה. והיתה מחויבת להפריש שנית וכו׳ עכ״ל״. וכל רואה ישתומם כי הוא שגגת הוראה, דהרי הלכה רווחת דאפילו מזיק בידים מת״כ פטור כר״ח. ושאני ברה״ג דליכא מצוות הפרשה רק מצוות נתינה ומצד המצווה חייב באחריות. אבל בחלה שהיא כתרומה, אין כאן הפרשה אחר הפרשה והוא פשוט ודו״ק.
הדרן עלך פרק ראשית הגז