דור רביעי על חולין· רבי משה שמואל גלזנר
דף קלז. · פירוש א
דף קל״ז ע״א גמר׳ מנה״מ, אר״ח אתיא גיזה גיזה, וכתבו התוס׳ אע״ג דדברי תורה מדברי קבלה לא ילפינן, גילוי מלתא בעלמא הוא וכו׳, ובפיה״מ לרמב״ם כתב ג״כ דאין זה אלא רמז בעלמא, אלא לפי שאצלם אינו ראוי׳ למלבוש צמר אחר זולת צמר כבשים, לכן ממעטינן, וכבר ביאר זאת בתחלת חיבור זה עיי״ש. והנה מכאן ג״כ תראה כי חז״ל על סברתם סמכו לרבות ולמעט ותלו הדבר באיזה דרשה כמות שהיא, וראה זה דפריך כאן ונילוף גיזה גיזה מבכור, ומתרץ דנאמר תתן לו ולא לשקו, הנה כבר כתבתי למעלה דלגבי תרומה לא דרשינן תתן לו ולא לאורו, אבל באמת גם כאן רק דרך רמז בעלמא משיב דמתתן לו נידחה הילפותא מבכור, דהנה בבכור דכתיב לא תעבוד בבכור שורך ולא תגוז בכור צאנך, מסתבר דדיבר הכתוב בהווה, משום דדרך לעבוד בשור, ולגוז הצאן, אבל ה״ה ומכש״כ כשעובד בצאן וגוזז השור, פשיטא דחילל את קדושת הבכור בזה, דאם מה שהוא כדרכו אסרה התורה, מכש״כ עבודה וגזיזה שלא כדרכו, אבל כאן ברה״ג הסברה נותנת ההיפך, דמה שהוא הווה לגוז מזה חייבה התורה ליתן לכהן, אבל ממה שאין דרכו לגוז מהיכי תיתי יתחייב. ובכל זאת פריך הש״ס ניליף גיזה גיזה מבכור, ולא משיב לו שהנושאים מורים על ההיפך, אלא דמשיב לו תתן לו ולא לשקו, ואין זה עיקר הטעם אלא העיקר הוא דהסברא נותנת ההיפך, והנה לעיל כתבנו דבמתנות לא מצינן למעט טרפה מכח תתן לו כמש״כ רש״י ז״ל, דמ״ש מתרומה דלא דרשינן כן, ואע״פ דכאן דרשינן לו ולא לשקו, אלא דבאמת הכל תלוי בסברה, ובטבל ומתנות בשניהם אין סברה למעט טרפה דניהו דכוונת התורה בנתינה זו היתה כדי שיהי׳ לכהן לחם ובשר לשבוע ולא לאורו ולא לכלבו, כמו כאן ברה״ג דהתכלית הי׳ שיהי׳ לכהן להלביש גופו, ולא לשקו אבל שאני טומאת הטבל וטרפות הנשחטות שהמה סיבות ע״י מאורעות ואין הסברה נותנת דהתורה הוציאם מן הכלל בשביל סיבה שאירע, אבל גז שור שאין מינו ראוי ללבישה מסתבר להוציא שפיר, והקרא אסמכתא בעלמא ודבר זה הוא כלל גדול בדרכי חז״ל כאשר כתב כאן הרמב״ם בפיה״מ, ושמור לך כלל זה בכ״מ ודו״ק.