דור רביעי על חולין· רבי משה שמואל גלזנר
דף קלה. · פירוש ה
ע״ש גמר׳ הב״ע בקדשי בה״ב וכו׳, סד״א ליפרוק וליתיב לי׳ וכו׳ עכ״ל הגמר׳, האי אוקימתא ע״כ לית לי׳ להא דרבא לקמן דיצא מחוסר גזוזה פדי׳ ונתינה דהרי מקרא דצאנך ולא של הקדש קממעט, וזה נראה לי טעמא דרמב״ם ז״ל דהשמיט הא דרבא, דהרי הוא לא חש לפירכת הש״ס וקבעו העמדה והערכה, ויפה כתב בזה ק״ז זצ״ל דאע״ג דס״ל לרמב״ם דקדשי בה״ב בכלל העמדה והערכה, אבל הגיזה עומדת לגזוז כגזוז דמי, וכקושי׳ התוס׳ דהוה כמקדיש עצים ואבנים. אע״ג דאם הקדיש הבהמה סתם כל המחובר לה בכלל הקדשו, אבל לענין העמדה והערכה אין הגיזה בכלל, וא״כ קיימת האי אוקימתא ונתמעט מצאנך, וכאשר כתב הרמב״ם דלאו צאנו הוא וע״כ דל״ל דרבא ופסק כאוקימתא דגמ׳ דמצאנך נתמעטו קדשי בה״ב, ואי קשי׳ לך, הלא לענין כיסוי הדם וכן לענין כתיבת גט במחובר פסק הרמב״ם כהאי דרשה דקרא, דושפך וכסה יצא מחוסר פדיי׳, וכתב ונתן יצא מחוסר קציצה. ולפע״ד נראה דלדרשה זו אין לה מקום אלא בשני פעלים זא״ז, ושפך וכסה, וכתב ונתן וכדומה, דזאת מורה על תכיפות שני המעשים שלא יהי׳ צורך להפסיק ביניהם באיזה תיקון וכן מצאתי כתוב בת״ת עה״ת בפ׳ אחרי על דרשה זו דושפך וכסה עיי״ש, אבל כאן ברה״ג דכתיב ראשית גז צאנך תתן לו, אין מקום לדרשה זו ולכן לא פסקו הרמב״ם ז״ל, ודו״ק.