אור ברסלב
דור רביעי על חולין דף קלה. › פירוש ב

דור רביעי על חולין· רבי משה שמואל גלזנר

דף קלה. · פירוש ב

פירוש א

ע״ש בחולין אבל לא במוקדשין הרמב״ם בריש פ״י מהל׳ בכורים מפרש ״כיצד הרי שהקדיש בהמות לבה״ב וגוזזן, יכול יהי׳ חייב לפדות וליתן לכהן, או שהקדיש בהמה חוץ מגיזתה יכול יהי׳ חייב בראשית הגז, ת״ל צאנך אין אלו צאנו״ עכ״ל ועיין בכ״מ מה שהביא בשם הר״י קורקוס שתמה עליו, ומה שכתבו האחרונים ז״ל.

וגם אני אענה חלקי בדיבורים הבאים ביישוב הני פסקי הרמב״ם אבל כעת אעורר על קושי׳ חדשה שלא נתעוררו שום אחד מן האחרונים ונושאי כליו, והוא דהרמב״ם הוסיף עוד מה שלא נזכר במשנה. דכל הקדשים שקדם מום קבוע להקדשן ונפדו שחייבים ברה״ג, אבל אם קדם הקדשן את מומם ונפדו פטורין מרה״ג. והכ״מ ציין לדין זה משנה דריש פ׳ הזרוע ופ״ב דבכורות כי לענין זרוע והלוה״ק, וכן לענין בכורות תנא התנא דמשניות הני דינים, ובהגה שם כתב דהתנא דמתני׳ לא נחות לאשמעינן דינים אלו ברה״ג, אבל מקורן בתוספתא שהרמב״ם הביא ממש לשון התוספתא. והנה הא דתנא דידן לא נחות לדינים אלו ברה״ג כמו במתנות לעיל ובבכורות, י״ל משום דחיוב רה״ג בקדושת בה״ב שנפדו שהן חולין גמורין לכל דבר אפילו לגיזה ועבודה ולהאכילן לכלבים, אין שום חידוש ולא קתני להו לעיל ובבכורות אלא לדיוקא דקודם שנפדו אין נוהג בהן וכדמדייק כן שם בבכורות י״ד ע״א דאלו ברישא דמתני׳ דקתני נוהג בחולין אבל לא במוקדשים מקדשי מזבח מיירי, כמבואר במשנתינו לעיל דלאפוקי מק״ו אתא, אבל כאן בראשית הגז דהאי אבל לא במוקדשין ע״כ אקדשי בה״ב קאי דמקדשי מזבח אסורים בגיזה וכמבואר בגמ׳, א״כ האי דינא דאם נפדו ופקע קדושתייהו לגמרי דחייב הוא משנה שאינה צריכה. ודין השני דקדם הקדשן את מומם ונפדו דהיינו פסהמ״ק דפטורים מרה״ג הרי היינו הך דקדשי מזבח דפריך עלייהו בגמ׳ טעמא דכתב צאנך ולא של הקדש וכו׳ הא לאו בני גיזה ועבודה נינהו, והרי פסהמ״ק נמי אסורים בגיזה ועבודה מה״ת אולם התוספתא לא קתני כלל האי רישא דמתני׳ דנוהג בחולין ולא במוקדשין (ופלא והפלא דבפ׳ הזרוע לא קתני מאומה מדין קדשים ורק בהאי דינא דהמשתתף עם הכהן צריך לרשום קתני בפסהמ״ק א״צ לרשום) ולכן קתני בקדשי בה״ב שנפדו דחייב, וממילא נדע דבשלא נפדו פטור. והא דקתני דבפסה״מ שנפדו דפטור אע״פ דאסורים בגיזה מ״מ בעבר וגזז משמיענו דפטור ומה דלא ניחא לי׳ להש״ס לאוקמא מתני׳ בקדשי מזבח ועבר וגזז, כתב בח׳ ק״ז זצ״ל, משום דאי להתירא לא כתב קרא כביבמות ריש דף ע״ח, וכתב עוד משום דהוה מהבב״ע, הנה טעם זה האחרון לא הבנתי דהרי בשופר של עולה לבתר דמעל דנפקא לחולין יצא כדאמרינן בר״ה כ״ח ע״א, וליכא משום מהבב״ע, והכא בגזז עולה להחזיק בגיזה הרי מעל ויצאה הגיזה לחולין, ולמה יפטור משום מהבב״ע הא חדא, שנית לא שמענו מעולם לפטור אדם מחיובא דרמי׳ עליה משום מהבב״ע אלא דאמרינן לא יצא וצריך לקיים המצוה בדבר אחר, אבל לפטרו מחיובא דעליו פשיטא דלא, שלא יהי׳ חוטא נשכר. וכמו שלא נפטר את הנושא נשים בעבירה ואפילו חייבי כריתות מלמול ולפדות את בנו דנולד בעבירה. ומה שאמרו הרי שגזל סאה חטים טחנו ואפאו ומברך אין זה אלא מנאץ כבר כתבו דלא אתו חז״ל לפטרו מברכת המזזן או מברכת הנהנין בשביל שלחמו בא מן הגזל אלא לומר שלא יעלה לרצון לפניו ית׳ אבל לעולם חייב לברך. והכא ודאי פשיטא דלא יפטור מליתן לכהן הגיזה משום דעבר עבירה במה דגזז כאן קדשים, אבל טעמא קמא דאי להתירא לא כתב קרא נכון הוא, וא״כ האי צאנך ע״כ לאו למיעוטי קדשי מזבח אתא, אלא דמ״מ הדין דין אמת דפטורין דאם נמעט מצאנך צאן שותפות של ישראל או של נכרי כדלקמן אז ממילא דשל קדשים נמי איתמעט דלא גרע משאר שותפות דאפילו לריוה״ג דקדשים קלים ממון בעלים הם, מ״מ הרי עכ״פ אית לגבוה חלק בהן עד שלא מקרי צאנך. וא״כ לכאור׳ קשה למה לא מצי מיירי בקדשי מזבח ובעבר וגזז, והקרא באמת לא אתא אקדשים אלא אשותפות וקדשים ממילא נתמעט. אבל זה לק״מ, דאם הקרא לא אתא למיעוטי קדשים ורק ממילא נשמע ממיעוט דשותפות א״כ גם התנא הי׳ די להשמיענו עיקר הדין דשותפות ישראל או נכרי פטור אשר זאת נלמד מקרא דצאנך, וקדשים ממילא נשמע, וגם אין לפרש דלא במוקדשין היינו בפסהמ״ק, דפסהמ״ק לא נקראו קדשים דחולין המה לכל דבר, אלא אסורים בגיזה ועבודה, אולם התוספתא דלא קתני האי דאינו נוהג במוקדשין שפיר בעי הני תרתי דקדם ממון להקדשן ונפדו דחייב ברה״ג, כדי לדייק דבלא נפדו פטורין ומטעם שפטור במתנות, אלא דרש״י ותוס׳ שם בבכורות פליגו בהא דקאמר בגמ׳ שם דקדושת דמים נמי מדחי דלרש״י הפירוש דילפינן קדושת דמים מפסהמ״ק דנתמעט ודאתקשו לצבי ואיל, והתוס׳ סברו דמאת העם כתיב ולא מאת ההקדש, וכאשר הארכתי בזה למעלה בפ׳ הזרוע. ואח״כ קתני דבהקדשן קדם למומן ונפדו דהיינו פסהמ״ק דפטור ואע״ג דאסורים בגיזה מ״מ הקרא דאיתקשו לצבי ואיל לאו לרה״ג אתא אלא לכל שאר מילי וממילא גם רה״ג בכלל בעבר וגזז, ובקדשי מזבח בעבר וגזז דפטור לרש״י ק״ו הוא מפסהמ״ק, דהרי רק מצד קדושת איסור גיזה ועבודה פטור להו מכש״כ בלא נפסלו למזבח. ולתוס׳ מאחר דאימעט שותפות או דישראל או דנכרי ה״ה קדשי מזבח דעכ״פ אין צאנו מקרי.

ואחרי הצעת הדברים יש לתמוה על הרמב״ם שהביא המשנה וגם התוספתא והוא לפלא בעיני, דהאי דין דקדשי בה״ב שנפדו שחייב, לא הי׳ צריך להביא משום דפשיטא ולדיוקא דבלא נפדו פטור ל״צ דהכי מפורש אומר כן בהא דאינו נוהג במוקדשין דמפרש הרמב״ם דאקדשי בה״ב קאי. והדין השני בפסהמ״ק בעבר וגזז דפטור, שהוא מטעם דאית בי׳ צד קדושה כי כן שיטת הרמב״ם ז״ל בשיטת רש״י וכמו שביארנו בפ׳ הזרוע לעיל, וא״כ מכש״כ קדשי מזבח שלא נפסלו וקדשי בה״ב שלא נפדו דפטורין משום קדושה דאית בהו, ולא בעינן מיעוטא דצאנך והרמב״ם הביא על פטור דקדשי בה״ב משום דאין זה צאנו, ובאמת אין זה צורך דתפ״ל משום דקדושה שבו פוטר ומגמ׳ דדרש מצאנך למיעוטא צאן קדשי בה״ב איכא ראי׳ נפלאה נגד רש״י והרמב״ם ז״ל, דפסהמ״ק דוקא אימעטו ומשום דהתורה קראן צבי ואיל וכמש״כ התוס׳ שם בבכורות, אבל קדשים הן של מזבח והן של בה״ב לא נתמעטו מזה, וכמו שהארכנו למעלה בפ׳ הזרוע ולכן בעינן כאן קרא דצאנך למיעוטא קדשי בה״ב וגם קדשי מזבח בעבר וגזז אבל הרמב״ם מזכי כאן שטרי לבי׳ תרי לפי שיטתו כנ״ל וצע״ג ודו״ק.

תוכן העניינים

דור רביעי על חולין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה