דור רביעי על חולין· רבי משה שמואל גלזנר
דף קלד. · פירוש ב
ע״ש גמר׳ אמר רב ל״ש אלא ששקל לעצמו אבל שקל לו הטבח הדין עם הטבח וכו׳, הכא במתנות כהונה נגזלות קמיפלגי וכו׳, עכ״ל. הנה הרמב״ם פסק כהא דר״ח דלעיל, דמזיק מתנות כהונה או שאכלן פטור, אלא דהוסיף ג״כ או מכרן, ומסתמא אפילו הם עדיין בעין, דאם כבר נתאכלו מה חידוש אתא לאשמעינן דמ״ש אכלן בעצמו ממכרן לאחר והלוקח אכלן, כי קשה לומר דמשום דבמכרן מקרי אישתרשי לי׳ ולא באכלן וכמש״כ התוס׳ לעיל, דבאכלן לא מקרי אישתרשי לי׳, דהי׳ מצי להתענות דאם הי׳ הרמב״ם סובר שיש לחלק בזה אלא שהוא דוחה חילוק זה מסברא דנפשי, הוול״ל ויראה לי דה״ה מכרן כדרכו בכ״מ. וכיון שכן קשה טובא איך פסק דאם מכרן במשקל נותנם לכהן ומנכה לטבח מן הדמים, דהא הטבח כבר גזלן ופטור מלשלם, ואיך יהי׳ להאי לוקח כח על הטבח להוציא ממנו ממון. ובעצמו כתב בהלכ׳ י״ד דאם עבר ולקחן ה״ז מותר לאכלן מפני שמתנות כהונה נגזלות, וצ״ל בדוחק דס״ל לרמב״ם דניהו דאם מכרן הטבח מותר ללוקח לאכלן אע״פ דעבד איסורא בלקיחה והמוכר במכירה מ״מ במתני׳ דמיירי במכר לו בני מעי׳ של הבהמה ולא כיוון לגזול המתנות יתן המתנות לכהן ומזכה בזה את הטבח במצוה על כרחו דהיינו אפילו הטבח רצה לגזול המתנות כנראה במה ששקלן במשקל בתוך שאר הב״מ, וכיון דהטבח זכה במצוה אפילו שלא מרצונו, יוכל לנכות הדמים ממנו ועדיין הדבר צ״ע אצלי כי מפשטות הסוגי׳ נראה דלית לי׳ לרב הא דר״ח דלעיל דהוה ממון שאל״ת ודו״ק.