דור רביעי על חולין· רבי משה שמואל גלזנר
דף קלב: · פירוש ב
ע״ש גמר׳ דרש רבא מאת העם, ולא מאת הכהנים מאת זובחי הזבח הוי אומר אפילו טבח כהן במשמע. והנה רש״י ז״ל פירש דאם כהן נעשה טבח למכור חייב מה״ת ליתן מתנות לכהן אחר. והתוס׳ הקשו עליו דא״כ איך פטרוהו שנים או שלושה שבועות, ועיין בראשונים שתירצו זאת, אבל ק״ז זצ״ל קמתמה דעכ״פ מ״ש מתרומות תבואתו דסגי בהפרשה, אבל אינו נותן לכהן אחר, ולעיל תנינן בפירוש דאין מוציאין מכהן לכהן.
ומה שנראה לפע״ד בזה הוא עפ״י הכלל שהזכרתי כ״פ דחז״ל דרשו המקראות להשוות לסברתם, והנה נראה עד כמה רחוק הדמיון של תו״מ מן התבואה, למתנות מזביחת הזבח. דבתבואה לפי שהקרקע נחלקת היתה שוה בשוה ואינה נמכרת לחלוטין, סתמא דמלתא לא הי׳ לשום בעל הקרקע יתרון גדול למכור לאחרים, ולכן פטרוהו את המוכר לגמרי כמו שהבאתי לעיל דרשת חז״ל בב״ב פ״ח ע״ב, ואכלת ולא מוכר תבואת זרעך ולא לוקח. ולעומת זה בבשר נהפוך כי סתמא דמלתא אין בעל הבהמה שוחט לעצמו כי חוץ ממה שהוא טרחא יתירא וצריכה אומנות לשחוט ולפשוט ולחלק לחתיכות, אין לבע״ב אחד צורך לבהמה שלמה, בפרט לשור, ולכן כאן לא הקפידה תורה לחייב דוקא בשוחט מעדרו מבקרו וצאנו למיעוטא לוקח, דהרי לא כתיב מאת העם זובחי בקרם וצאנם כדי למיעוטא לוקח וזובח, אלא מאת זובחי הזבח סתמא כתיב, שהם הטבחים הלוקחים בהמות בשוק מן המגדלים בקר וצאן ועל הטבחים הטיל את החיוב ליתן המתנות לכהן, ואין זה חס על הטבחים אלא על העם המוכר לטבח, כי הטבח מחשב שווי׳ של בהמה לשחיטה כמה ליטרא בשר יש בה למכור וכיון דהמתנות מגיע לכהנים ינכה זאת משווי׳ וזה פשוט, ומעתה אם הכהן טבח יפטור מליתן מתנות, הוא יקח את הבהמה בשוק ביותר ממה שיקח אותה הטבח ישראל, מפני שלדידי׳ שווי׳ יותר, ואם יקח בשווה עם חברו הישראל, אז הוא ירויח יותר במסחרו מן הישראל חברו וזה דבר שאינו מן הראוי׳, ולכן צריכין אנו לחלק ולומר אם בעל הבהמה שוחט כאשר באקראי אירע זאת דשוחט ומחלק היתר לשכיניו, אז הישראל חייב במתנות והכהן פטור, וכמו שהוא בתו״מ של התבואה, אבל אם הוא טבח הלוקח בהמות ומוכר בשר באיטליז, אז מה לי כהן ומה לי ישראל, כי אין הכהן הנותן רק הבעלים של הבהמות, או לוקחי הבשר כי הטבח מנכה לבעל הבהמה מן דמי שווי׳ את משקל המתנות, או יטיל את מחירם על הלוקחים, ורבא הכניס את זאת במלות הקרא הפלא ופלא דהקרא הטיל מס זה על העם דכתיב מאת העם ר״ל אם באקראי ישחוט בעל הבהמה מבקרו וצאנו, או יקח לעצמו לאכול ולחלק לשכניו, ואז יצאו הכהנים מחיוב זה, ולכן דרשינן מאת העם ולא מן הכהנים, ואח״כ אמר ומאת זובחי הזבח שהם הטבחים שאומנותם בכך ליקח בהמות ולמכרן באיטליז ובזה גם הכהנים בכלל. ומה מאד מיושב בזה קושי׳ התוס׳ על רש״י ז״ל דהני ב׳ וג׳ שבועות דפטרוהו לכהן היינו בדלא קבע מסחתא כדאמר בגמ׳ ואז מדין תורה הי׳ פטור לעולם, דהרי הוא כשוחט לעצמו ומחלק היתר לשכניו בלי להיות טבח קבוע למכור באיטליז, אלא כדי שלא יתחכם לעשות כן תמיד הטילו חכמים עליו לשלם אחר ב׳ וג׳ שבועות לפי ראות עיני השופט והדיינים, אבל בקבע מסחתא דחייב מיד הוא דין תורה דהרי הוא בכלל זובחי הזבח שהמה הטבחים. והוא נכון ואמת בס״ד.