דור רביעי על חולין· רבי משה שמואל גלזנר
דף קל: · פירוש ג
ע״ש גופא אר״ח וכו׳, אב״א משום דכתיב זה, ואב״א משום דהוה ממון שאין לו תובעין עכ״ל הגמ׳, ולכאור׳ תימא רבתא איכא כאן דבכ״מ דקאמר תרי תירוצים האחד אינו סובר את השני, אבל הכא הרי דקאמר משום דכתיב זה, ע״כ נמי סובר דהוה לי׳ ממון שאין לו תובעין, דעל זה א״א לחלוק דמאן יתבע ולמי ישלם, וא״כ האי ״זה״ למה לי ואין לומר דבמכירי כהונה וכדאמרינן גיטין דף ל׳ ע״א דהוה כמו אתא לידי׳, ושפיר אית לי׳ תובעין ועל זה אתא קרא דוזה לפטרו. דזה פשיטא ליתא, דכיון דהוה כאתו לידי׳ דכהן, אמאי יפטור התורה את המזיק ואת האוכל. והנה כפי הנראה התוס׳ הרגישו בחומר קושי׳ זו, ולכן כתבו דאיכא בין הני תרי לישני דללישנא משום דאין לו תובעין ניהו דאין יכול לתבעו בדינים, בדיני שמים מיהא מחייב, אבל לל״ק דדריש לי׳ מ״וזה״ אפי׳ בדי״ש נמי לא מיחייב עכ״ל. אבל הר״ן ז״ל דעת אחרת עמו דנתקשי׳ לי׳ על מה דקאמר משום דהוה ממון שאין לו תובעין דמאי ארי׳ מזיק אפי׳ אתנייהו נמי אין להם תובעין, ולכן פי׳ דהכי קאמר כיון דמתנות כהונה ממון שאין לו תובעין הוא, ניהו דכי אתנייהו בעינייהו מחייב משום מצוה, כי ליתנייהו אין כאן מצוה, ולא דין ממון הלכך פטור לגמרי, ולכן לא נתחוור לי׳ מה שכ׳ התוס׳ דלצאת ידי שמים חייב, דכיון דליכא כאן מצוה דהרי ליתנייהו שוב אין כאן שום חיוב אפילו לצאת ידי שמים, מיהא משום מידת חסידות ודאי מחייב גם לשני הלשונות וליכא שום חילוק בין הני תרי לישנא, אלא משום דאיצטרך ״וזה״ לדרשה אחריתא, לכן קאמר ואב״א עכת״ד של הר״ן ז״ל, וכל דבריו אינם אלא דברי תימא, דלפי פירושו עיקר חסר מן הספר, דהא דהוה ממון שאין לו תובעין לא מציל לי׳ בדאיתנייהו, וממילא גם בליתנייהו לא מצי מציל לי׳, אלא משום דבליתנייהו אין כאן מצוה, וזאת הוול״ל וגם תיבת ״ממון״ הוא מיותר ומורה היפך דעת הר״ן דהוול״ל ״משום דמתנות אין לו תובעין״, אבל מדקאמר ״ממון״ משמע דאית בהו דין ממון גם בדליתנייהו, אלא שאין לו תובעין, ובגוף הענין הדין עם התוס׳ דניהו דודאי יפה כתב הר״ן דגם באיתנייהו הוול״ל אין לו תובעין אבל מ״מ מצינן לכופו משום מצות נתינה שעליו וכמו שכופין על כל המצוות דעלמא אם אינו רוצה לקיימן, אבל מה שכתב בדליתנייהו דשוב ליכא מצוה אין כאן מקום לכופו לשלם דמדין ממון בלא״ה לא הי׳ עליו חיובא גם מעיקרא רק מדין מצוה שאין זה שייך לכהן שיתבענו, אפילו הי׳ יחיד בעולם (-דכך כוונתו) זה ליתא, דמכח המצוה שעליו נתהווה חיוב ממונא לגבי השבט, דהרי אנן פסקינן כמ״ד בקידושין דף י״ג ע״ב דמלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר דמי, ונשתעבדו נכסיו למצוה זו המוטלת עליו, עד שגם לאחר מותו יורדים לנכסיו, וכן פסק הרמב״ם במחוסרי כפרה פ״א הי״ג האי דינא וז״ל ״האשה שהביאה חטאתה ומתה יביאו היורשים עולתה אע״פ שלא הפרישה אותה מחיים, כבר נשתעבדו נכסיה לקרבן והשיעבוד דין תורה היא״ עכ״ל, והנה תראה דחטאת אם לא הביאה ומתה אין להביא דהוה לי׳ חטאת שמתה בעליה, ומכש״כ שאין להפריש עליה מחדש דהלא המתים חופשין מן המצוות, אבל עולתה מביאין ואפילו מפרישין מנכסיה שהניחה, ועיין בשבועות דף ח׳ ע״א דקרבן יולדת אינה באה אלא להכשירה לאכול בקדשים, וא״כ כיון שמתה אין לך בטל המצוה יותר מזו, ואיך כופין את היורשין להפריש עולה שהיתה אמם מחויבת מצד המצוה וכדי להכשירה לאכול בקדשים, עתה אחר שמתה ואין כאן מצוה ואין כאן טעם המצוה כדי להכשירה לאכול קדשים, אבל הטעם משום דמכח המצוה שהי׳ עליה בחיותה נשתעבדו נכסיה להאי עולה, כי מלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר ונתהווה דבר זה כתוב על נכסיה, ואע״פ שע״י מיתתה בטלה המצוה, אבל החוב כדקיימא קיימא, וא״כ הכא ממש דכוותי׳ הוא דכיון דבדאיתנייהו בעין היה עליו חיוב מצוה ליתנם לכהן דהיינו לאחד מן השבט הרי נעשה עליו כתוב לגבי השבט משום דמלוה הכתובה בתורה הוה ככתובה בשטר, וכמו דהגבוה זכה בחיוב עולה של היולדת דאין עליה אלא משום מצוה להכשירה באכילת קדשים, מ״מ נעשה זה כתוב לגבוה ונשתעבדו נכסיה וגם אחר מיתתה עומד השיעבוד הזה על נכסיה להוציאה מיורשיה כמו כן אחר אכילת או איבוד המתנות, הרי האוכל או המזיק נידון כמזיק שיעבודו של השבט שחייב לשלם כי הני מתנות מכח המצוה הי׳ משעובדים לשבט ולכן אם השבט הי׳ יחיד וכמו הקדש שפיר הי׳ לתבעו ולהוציא בדיינים הזיק שיעבודו, ולכן יפה כתבו התוס׳ דעכ״פ מדיני שמים חייב לשלם, דהרי איכא כאן גזל השבט מצד מזיק שיעבודו שהי׳ לו על המתנות מכח המצוה דתתן לו, וזה ברור כשמש בצהרים, וכן הוא דעת הרמב״ם ז״ל שכתב עבר ואכלן וכו׳ אינו חייב לשלם מפני שהוא ממון שאין לו תובע ידוע עכ״ל הרי כתב פירוש דאחר דליתנייהו הוה לי׳ ממון שאין לו תובע ידוע, אבל גזל השבט איכא, וממילא דבי״ש חייב, אבל מה שיש מן התימא על התוס׳, הוא להיפך דכיון דכל זאת אמת וצדק להאי לישנא דמשום דהוה ממון שאין לו תובעין, איך נאמר דמאן דדרש מ״וזה״ פוטר גם מדיני שמים, דקשה מאד לדרוש הקרא לפטרו מגזל השבט שלא יצטרך לצאת ידי שמים, דה״ה דהוומ״ל דאתא קרא לפטרו גם במכירי כהונה אי אכלן, אע״ג דאיכא תובע שלא יצטרך לשלם, ולכן יותר נראה בזה כדעת הר״ן ז״ל דליכא לדינא שום נפקותא בין הני תרי לישנא, אלא דקשי לן דכיון דלכ״ע הוה לי׳ ממון שאין לו תובעין, למה קאמר בלישנא קמא דדרש מוזה לפטרו דרשה שאינה צריכה, אבל מה שנראה לפע״ד דלישנא קמא הי׳ סובר כיון דמתנות אלו חולין נינהו גם אחר נתינה וביד הכהן למכרן למי שירצה, א״כ הוו״א דמה לי הן ומה לי דמיהן וכאשר פסקינן בחו״מ סי׳ רמ״א דהחזרת דמים הוה חזרה ואפי׳ בגזלה ס״ל להתוס׳ ב״מ קט״ו ע״א ד״ה וחייב משום ב׳ כלים, דמקיים מצות והשיב בחזרת דמים יצא, אלא דהרמב״ם לא ס״ל כן דבריש הלכ׳ גזלה כתב דבנשרף הגזלה נמי אינו לוקה משום דניתן לתשלומין אבל העשה דוהשיב לו קיים ובכמה סוגי׳ הארכתי בזה וא״כ שפיר מצי לקיים האי מצוה גם בתשלומי ממון וממילא דכופין אותו לקיים המצוה בדמיו, לכן בעי קרא דוזה דאין המצוה אלא בעודן בעין אבל בתשלומי מעות ליכא מצוה, ואידך לישנא סובר דמסברא ידעינן דהמצוה דוקא בהן ולא בחלופיהן, אע״ג דהכהן מצי להחליפן ולמכרן וזה נכון בפירוש הני תרי אב״א, אבל לענין דינא שווין, דלצאת ידי שמים מחויב ליתן לאיזה כהן או לכמה כהנים את שוויין ודו״ק היטב.