דור רביעי על חולין· רבי משה שמואל גלזנר
דף קכט: · פירוש ה
תוס׳ ד״ה כזית בשר הפורש מה״ח ר״א מטמא, לכאור׳ נראה דאבר האדם מה״ח מב״א דשרצים ובהמה אתי׳ וכו׳. כבר כתבנו למעלה שתפסו האחרונים ז״ל דמעיני בעלי התוס׳ נעלמו גמר׳ ערוכה נזיר נ״ג ע״ב שהביא הש״ס שם ברייתא מספרי דדרש בחלל חרב שזה אבמה״ח שפלטתו חרב. אבל האמת שהתימא חוזרת עליהם דאיך עלה על דעתם דר״א ור״י דפליגו באבר המת אי מטמא ידעו מהאי דרשה, דהרי בהאי ברייתא דרש ג״כ ״או במת״ דכתיב שם על אבר מן המת, והוא מוכרח לדרוש דאם בחלל קאי על אבר הנחלל מן החלל א״כ האי או במת נמי על אבר מן המת קאי, וכן גבי טומאת נגיעה דכתיב אח״כ בקרא ״ועל הנוגע בעצם או בחלל או במת״ דרשינן שם דף צ״ד ע״א ״בעצם זה עצם כשעורה או בחלל זה אבר הנחלל מה״ח ואין בו כדי להעלות ארוכה או במת, זה אבר הנחלל מן המת ואין בו כדי להעלות ארוכה״ ושם ודאי מוכרח לפרש כן דהרי הני רק במגע ומשא מטמאין ולא באוהל, ואי ר׳ אליעזר ור׳ יהושע ידעו מהאי דרשה, איך קאמר ר״א שלא שמע רק מאבמה״ח דמטמא ולא אבר המת, ואיך השיב לו ר׳ יהושע מק״ו אם הוא מפורש בקרא, זה כמו זה דמאן דדרש בחלל על אבמה״ח מוכרח לדרוש או במת על אבר מן המת.
אבל ראה זה פלא והפלא כי תמיהתי סובבת גם על הרמב״ם ז״ל, דז״ל בפ״ב ה״ג מט״מ ״אבר שנחתך מן האדם החי הרי הוא כמת שלם וכו׳ שאברים אין להם שיעור שנ׳ כל אשר יגע ע״פ השדה בחלל חרב, הדבר ידוע שדין חלל חרב כדין חלל אבן, או חלל שאר דברים מפי השמועה למדו שלא בא זה אלא לטמא נוגע באבר שפלטתו חרב וכו׳, הלכה ד׳ אבר הפורש מן המת מטמא במגע ובמשא ובאוהל כמת, והוא שיהי׳ שלס כברייתו בשר גידין ועצמות״ וכו׳ עכ״ל והנה עיניך רואות כי באבמה״ח מביא הרמב״ם דרשה דבחלל חרב, אבל על אבר המת כתב סתם דמטמא כמת בלי להביא דרשה דאו במת דכתיב שם על אבר מן המת, ואין ספק אצלי דבכוונה השמיט האי דרשה משום דפסק כר׳ יהושע נגד ר״א דקאמר ק״ו מן החי מכש״כ מן המת. הרי דסובר הרמב״ם דר״א ור״י גם שניהם ידעו ודרשו האי בחלל חרב על אבמה״ח אבל האי ״דאו במת״ לא דרשו על אבר מן המת. והי׳ מקום לומר דאו במת אתא על נפל שלא נתקשרו אבריו בגידין וכאשר מפרש ר׳ יוחנן המשנה נזיר נ׳ ע״א דקתני על המת ועל כזית מן המת, אלא דמה נעשה בהאי ״או במת״ השני דכתיב אצל מגע, דשם א״א לפרש לנפל, דהרי הנפל מטמא נמי באוהל ושם ע״כ באבר שאין בו להעלות ארוכה ודומי׳ דחלל וא״כ מהיכי תיתי לא נפרש גם כאן דמדבר מטומאת אוהל וקאמר בחלל דהיינו אבמה״ח, דאו במת היינו אבר מן המת. והדבר אצלי הפלא ופלא.
ודע דגם בלא״ה תהיוה קחזינא בהני פסקי הרמב״ם שכתב דחלל חרב היינו שפלטתו חרב דאל״כ מה לי חרב מה לי אבן או דבר אחר ובאמת בגמ׳ שם בנזיר מבחלל לחוד קדריש, דחלל בכ״מ הוא הנהרג ע״י אדם ולמה לא קאמר במת שכולל הכל גם במת מיתה טבעית, לכן דרשינן בחלל זה אבר הנחלל מן החי, (כך גירסת רש״י שם) וחרב דכתיב אתא דחרב הרי הוא כחלל, ולכן אצל נוגע לא כתיב חרב, דחרב מטמא גם באוהל, אבל בחלל כתיב דקאי על אבמה״ח שאין בו כדי להעלות ארוכה, ולא ידעתי למה שינה הרמב״ם ז״ל בזה מדרש חז״ל.
עוד זאת בהלכ׳ ג׳ באבמה״ח כתב חסר מן העצם של האבר כ״ש הרי האבר כולו טהור חסר מבשרו אם נשאר עליו כדי להעלות ארוכה בחי ויתרפא וישלם ה״ז מטמא במגע ומשא ובאוהל, ואם לאו מטמא במגע ובמשא ואינו מטמא באוהל. ובהל׳ ד׳ אצל אבר מן המת כתב, חסר עצמו אם נשאר עליו בשר כזית מטמא כמת שלם חסר הבשר ולא חסר העצם אם נשאר עליו כדי להעלות ארוכה בחי מטמא כמת שלם ואם לאו הרי הוא כשאר עצמות המתים שאין עליהן הבשר, עכ״ל ובסוף דבריו הוא נתפס מאד דהרי באם אין בו בשר להעלות ארוכה מטמא במגע ובמשא כמו באבמה״ח וכדדשינן שם בגמ׳ ״דאו במת״ על אבר מן המת שאין בו בשר כדי להעלות ארוכה דמטמא במגע ובמשא וכאשר הרמב״ם בעצמו פסק כן לקמן בפ״ג ה״ב ״ואלו שמטמאין במגע ובמשא ואין מטמאין באוהל אבמה״ח שחסר בשרו וכו׳ ואבר מן המת שחסר בשרו או עצמו וכו׳״ עכ״ל, ואיך כתב כאן דאם חסר הבשר ואין בו כדי להעלות ארוכה, הרי הוא כשאר עצמות המתים, והיינו דבעי עכ״פ שיעור עצם כשעורה וזה ליתא, דכל שהוא אבר לא בעי שיעור, ואפילו בפחות משעורה מטמא במגע ובמשא. וכמדומה לי דלזאת כיוון הראב״ד ז״ל בהשגתו ואע״ג דלשונו מגומגם, והרבה טעותים נפלו בו, ולא כמו שהבין הכ״מ דהשגת הראב״ד קאי על שנשאר בו כזית בשר, אלא על שפסק הרמב״ם דחסר מן העצם או מן הבשר דטהור אם אין בו כדי להעלות ארוכה, וזה אינו והוא עצמו לא פסק כן לקמן כנ״ל ודו״ק.