דור רביעי על חולין· רבי משה שמואל גלזנר
דף קכא: · פירוש ב
ע״ש גמר׳ ומי אמר חזקי׳ הכי, והא איתמר וכו׳, חזקי׳ אמר אינה לאברים מתה היא וכו׳ יצאה מכלל חיה ולכלל מתה לא באה עכ״ל הגמ׳. והנה הת״ח קמתמה דלחזקי׳ למה לי מחשבה כלל כיון דהוה אוכל גמור לב״נ, והלב ארי׳ מוסיף בתימה דמ״ש בנכרי דטמאה לא, כיון דאין בה איסור אבמה״ח. והוא נדחק מאד עיי״ש. ואני מוסיף בתימא דמ״ש שחיטה דהא נפסקו או נעקרו הסימנים נמי הדין כן. אולם לפע״ד נראה ברור דהא דס״ל לחזקי׳ דשחט בה שנים יצאה מכלל חיה דוקא בשחיטה הוגנת הדין כן אבל שהה ודרס ומכ״ש נחר או עקר הסימנים אינה אלא כטרפה בעלמא, ולאו דוקא אליבא דר״י קאמר כן לקמן בגמ׳ אלא חזקי׳ נמי מודה לזה, דעיקר טעמא דחזקי׳ הוא מדשרי לן לאכול אחר השחיטה מיד קודם שתצא נפשה (וכאשר ביארנו בפתיחה דהיתר זה לר״ע מוכח מקרא עיי״ש) מזה דן דשחיטה הוגנת משוה לה כאינה חיה עכ״פ, לכן אין בה משום אבמה״ח והתנא במשנתינו אשמעינן דה״ה בטמאה כששחט ישראל או בטהורה כששחט נכרי דיש בו צד שחיטה או מצד השוחט או מצד הנשחט, משווי׳ לי׳ אוכלא לטמא טו״א וממילא ה״ה שלא לחייב אאבר מה״ח ור׳ אסי מבאר לן דבעינן נמי מחשבה להאכילה כדי שתחשב אוכל לגבי טו״א, וממילא גם שלא תהא בה משום אבמה״ח. או נאמר דלה לא בעינן מחשבה כלל, דהמעשה שחותך ממנה אבר לאכלו חשובה יותר ממחשבה, אבל כל זאת רק במעשה שחיטה הוגנת ובישראל בטמאה ובנכרי בטהורה, אבל בשחסר אחת מהני תנאים אין בו אלא מעשה טרפות בעלמא, אע״ג דנפסקו שני הסימנים, וכחי׳ תחשב הן לגבי טו״א והן לגבי איסור אבמה״ח.
אבל מה דקשה על דעת חזקי׳ הוא, דכיון דגם לדידי׳ רק בשחיטה הוגנת הדין כן, ומכח גזה״כ דהתירה התורה לאכול מיד בעודה מפרכסת, מנ״ל דהדין כן גם לגבי טו״א והעמדה והערכה ולגבי הרבעה דלכל מילי חשיבא כאינה חיה, דלמא רק לגבי איסור אבמה״ח התירה התורה, ואי כדי שלא תהי׳ גזה״כ ילפינן משם דלכל מילי יצאה מכלל חיה, סכ״ס גזה״כ הוא דדוקא בשחיטה הוגנת יצאה מכלל חיה אבל בנחירה או עקירה לא אע״ג דבטבע הענין אין שום נפקותא בזה אי שחט או נחר ועקר, ועיין עוד לקמן אליבא דר׳ יוחנן בזה ודו״ק.