דור רביעי על חולין· רבי משה שמואל גלזנר
דף קיז: · פירוש ד
ע״ש גמר׳ כדרך שב״א מוציאין לזריעה, חטה בקליפתה וכו׳. הנה רש״י ותוס׳ ז״ל פליגו בפירוש האי קליפה, דרש״י מפרש דקליפה העליונה שהחטה מונח בה בעוד שבולת, אבל הקליפה הדבוקה בחטה שממנה נעשה סובין בטחינה הוא אוכל גמור, ולא בעינן ילפותא דמצטרף ומטעם שומר. ולפ״ז מה דאמרו בכתובות דחטה נקברת ערומה ומוציאה כמה לבושין שהביא התוס׳ מתפרש כפשוטה דסתמא נזרעת בלא קליפה העליונה שבשבולת וזאת נקראת ערומה כי הקליפה הדבוקה שהיא הסובין הוא בכלל האוכל, וניהו דודאי אינו אוכל בפ״ע אבל בתוך הקמח נאכל, אבל התוס׳ שכתבו דהאי דכתובות דחטה נקברת ערומה, דהכי קאמר אף כשנקברת ערומה, ע״כ ס״ל דחטה בקליפתה היינו קליפה הדבוקה ונעשה סובין במכתשת קאמר, ואע״פ שתוס׳ ודאי מודים דהאי קליפה נאכלת בשעת הדחק עכ״פ בתוך הקמח, וא״כ בלאו שומר שפיר מצטרף וכמו אלל וגידין וקרנים וטלפים דמתני׳, דנאכלים בשעת הדחק דמצטרפין אע״פ שאינם שומרים, ס״ל דהני נאכלים בשעת הדחק בפ״ע, אבל הסובין רק מעורב בקמח נאכלין אבל בפ״ע לא. ומעתה בחטה שלמה שהקליפה החיצונה עומדת בפ״ע, לא היתה נחשבת כאוכל לולי שהיא שומר לחטה. ועיין בח׳ ק״ז זצ״ל שקמתמה על התוס׳ שכתבו דלפעמים נקברת ערומה. הכי זורעין קמח, ולא הבנתי תמיהתו, הכי חטה קלופה מהאי קליפה הדבוקה נעשה קמח הלא החטה גם בלי האי קליפה גוש אחד הוה ובעי פירור ע״י טחינה ואי דקשי׳ לי׳ דרק ע״י טחינה והרקדה מסלקין אותה הקליפה אבל חטה שלמה אין דרכה לקלפה כלל ואיך קאמר שלפעמים נקברת ערומה הנה התוס׳ נשמרים מזה שלא כתבו כאשר העתיק החת״ס ז״ל ״לפעמים ערומה״ אלא כתבו ״אף אם נקברת ערומה״ וכן במנחות ע׳ ע״ב ד״ה כדרך כתבו ״אפילו היתה נקברת ערומה״ והיינו בשאירע שהחטה קלופה ונזרעת כך, מ״מ יוצאת בכמה לבושין, ובאמת יש לתמוה על התוס׳ מה הכריחו לכנוס בדוחק זה, לפרש נקברת ערומה אפילו ערומה כשאירע כך, ולא מפרשים בפשיטות דלגבי הלבושים שמוציאה אח״כ, נקראת החטה ערומה אף שדבוקה בה הקליפה החיצונה, מאחר שהיא נחשבת כאוכל מחמת שהיא שומר ומצטרף להשלים השיעור אבל הני לבושים שיוצאים עליה בשבולת אין מצטרפין משום שומר כדלקמן דף קי״ט ע״ב דאין שומר ע״ג שומר. ואולי סברו התוס׳ דחוץ מקליפה הדבוקה אין להחטה רק לבוש אחת וכן נראה מדברי חת״ס שהביא מאחד מן החיצונים שרצה לומר דכוונת חז״ל על טירקישען ווייטצען שהוא יוצא בכמה לבושין על הגבעול. אבל באמת זה ליתא דדוק ותשכח שגם לחטה יש כמה לבושין ג׳ או ד׳ כאשר בדקתי ואחד מתלמידי אמר לי שבספרי הפפֿלאנצעללעהרע כתוב שיש לו חמשה לבושים וחז״ל נזהרו בלשונם לכתוב כמה לבושים משום דקשה להעמיד עליהם כמה הם, עכ״פ אין כאן מקום לדברי האי חיצוני כלל. ומה שכתב החת״ס דטירקישער ווייטצען אין מוציאין אותו לזריעה בשום קליפה ואפילו קליפת סובין אין עליו קורא אני עליו במחכ״ת, שמתוך דברי בריבי ניכר דאינו בקי בתרנגולים, כי קליפת סובין ודאי יש עליו כמו לחטים, אלא שמחמת גודל הגרעין היא מועטת לערך הקמח.
ודע דדעת הרמב״ם ז״ל נמי כדעת רש״י ז״ל, דבהלכ׳ טו״א פ״ה ה״ד כתב וז״ל ״ומנין לשומרי אוכלין וכו׳, חטים בשעוריהן ושעורים בקליפיהן וכו׳״ עכ״ל. הנה משנה הרמב״ם מלשון הברייתא דקתני בכולן לשון ״בקליפיהן״ וכתב אצל חטים ״בשעוריהן״ ועיין בערוך ערך ״סער״ ששיער נקרא המוץ של התבואה (ולפי דעתי צ״ל בשעיריהן ביו״ד ולא בוי״ו) ודוקא לחטין יש להם הני לבושים חוץ הקליפה הדבוקה, אבל לשעורין אין להם רק קליפה אחת הדבוקה בגרעון, אבל היא קשה ועבה, משא״כ בחטה שהיא דקה ורכה וכמש״כ רש״י ז״ל במנחות, ושם בסוגי׳ יש לעיין טובא בפירוש השקיל וטרי׳ וגם במה דמחלק בשעורא בין לחות ליבשות שברש״י יש שני פירושים וברמב״ם פי׳ השלישי היפך מדעת רש״י ז״ל, ואין כאן מקומו להאריך בזה.