אור ברסלב
דור רביעי על חולין דף קי: › פירוש ה

דור רביעי על חולין· רבי משה שמואל גלזנר

דף קי: · פירוש ה

פירוש ד

בא״ד דשיעור מליחה פי׳ הבה״ג דהוה כשיעור צלייה משום דמליח הרי הוא כרותח דצלי וכו׳ עכ״ל. הא דבעו לאתויי דברי הבה״ג ולא סגי לי׳ בגמ׳ דאמר שמואל מליח הרי הוא כרותח דצלי. עיין לקמן קי״ב ע״א בתוס׳ ד״ה הנ״מ דאינו נאכל מחמת מלחו, דיש שיטה דדוקא מליח לאורחא כעין עיבוד הוא דהוה כרותח דצלי אבל מדברי הבה״ג שמעינן דאינו כן, אלא גם מליחה לקדרה שאנו מולחין הוה כרותח דצלי ודו״ק.

והנה בסוגי׳ זו דכבדא יש מבוכה גדולה בין הראשונים אי בלא מליחה קבעי, או אפילו במליחה ומשום דכולא דמא. ועיין בראש יוסף ז״ל שסידר השיטות וביאור טעמם ונימוקם, אבל לפע״ד לא יצא ידי חובתו כי ביאור סוגי׳ זו תלוי ביסוד ענין מליחת בשר אשר לתוס׳ ויתר הראשונים הי׳ להם שיטה לעצמם, ולרמב״ם ז״ל שיטה לעצמו ורש״י ז״ל בינותם נוטה לכאן ולכאן. ולכן שיטתו בסוגי׳ זו סתומה, וכאשר גם הראש יוסף ז״ל כתב דלא ברירין דבריו עיין בסי׳ ע״ג ואבאר שיטתו בזה.

הפרמ״ג בפתיחתו להלכ׳ מליחה חקר, אי מליחת בשר שאנו מולחין חיוב דאורייתא או דרבנן, ותולה הדבר בפלוגתא אי דם שבשלו או שמלחו דאורייתא או דרבנן עיי״ש. וכאשר אבאר אפילו לדעת הרמב״ם ז״ל, אע״פ דס״ל כרש״י דדם שבשלו ושמלחו עכ״פ אסור בלאו מה״ת, או אפי׳ בכרת, מ״מ חיוב מליחת בשר אינו אלא מדרבנן, דדם הנבלע בבשר אין לו דין דם אברים שהוא בלאו כדאיתי׳ בכריתות כ״א ע״א, דדם אברים היינו דם הכנוס בחוטין או בשאר חלול שבאברים, אבל דם הנבלע בבשר שאינו כנוס במ״א אינו בכלל זה, כאשר אבאר ודבר זה הי׳ בהעלמת עין של הראשונים ז״ל נמי, והוא לפלא והפלא בעיני.

הנה בברייתא ובגמ׳ שם לא נזכר אלא דם הטחול דם הלב דם הכליות ודם האברים. והאי דם האברים דומי׳ דדם הטחול והכליות המכונס בערקי וגידי האבר קאמר, ולא דם הנבלע בבשר דאם על האי דם הי׳ כוונתו הוול״ל דם הנבלע באברים ולא דם האברים ולא עוד אלא דדם הנבלע בבשר הוול״ל אבל עיין זבחים כ״ו ע״א דקאמר ש״מ דם המובלע באברים הוה דם ובתוס׳ ד״ה ש״מ ובהגהות מלאכת יו״ט ובהגהות חשק שלמה שהביא דברי הרשב״א בתוה״ב בית ג׳ ריש שער ג׳ דלהתחייב מלקות קודם שפירש קאמר, ודחי דילמא משום שמנונית, והביא מזה ראי׳ דקודם שפירש מותר, וא״כ הא דלא קאמר כאן הנבלע משום דאז הוה משמע דבעודו נבלע אסור, וזה ודאי אינו, אלא לאחר שפירש, וכן הוא שיטת התוס׳ במכילתן דף י״ד ע״א ד״ה ונסבין דקודם שפירש בעודו נבלע בבשר מותר, ורק לאחר שפירש אסור אלא דדבר זה הוא תימא רבתא בעיני, דאיסור דם יתהווה לאח״מ ופרישה מן הבשר, ומנ״ל לחז״ל דבר זה, דהלא יתורא דלאו דלא תאכלו כל דם שפיר יש לו מקום על דם הכנוס באברים שאינו דם הנפש, שהוא אסור בעודו בחיים בכל מקום שהוא כנוס, ומנין לן לרבות דם שהוא מובלע בבשר שאינו דם וכמבואר בגמ׳ הנ״ל אשר ממנו לומד התוה״ב, דכל זמן שהדם מובלע בבשר אין עליו שם דם, ולא עוד אלא שיש לי להביא ראי׳ ברורה שדם הנבלע בבשר אפילו פירש אח״כ לא נאסר מה״ת דעיין כאן בחדושי ק״ז בעהחת״ס זצ״ל שהביא קושי׳ חמורה דכבדא מנ״ל דשרי׳ דהרי כולה דמא ואמרינן בבכורות נ״ה ע״א דזכרותא דדמא כבדא, וכדאמר ר׳ יצחק כבד שנימוח מטמא במת ברביעית, וכן פסק הרמב״ם ז״ל שם, וא״כ כי היכא דחקר בבכורות דף ו׳ דחלב מנ״ל דשרי׳ למה לא חקר על כבדא דכולא דמא, מנ״ל דשרי׳, והביא בשם הלבוש דהיתר כבדא ידעינן מדכתיב באיסור דם על הארץ תשפכנו, הרי דרק על דם הראוי׳ לשפיכה נאמר איסור דם עיי״ש, והוא תירוץ מספיק ואמת וצדק אלא דלא הבנתי איך ניחא להו בכבד שנימוח דשפיר ראוי׳ לשפיכה למה לא תאסר, והרי לא עלה ע״ד אדם מעולם לאסור כבד לאחר שנימוח, והרי ר׳ יצחק נמי רק לענין טומאת מת קאמר דדין מיחוי׳ דכבד כדם, אבל לא לענין אכילה, וע״כ לומר דכל שלא נאסר מחיים לא תאסר לאח״מ, וכאשר כתבו התוס׳ ריש פ׳ גה״נ לענין גיד, דכל שלא נאסר מחיים שוב לא תאסר, כן הוא בחלב ודם. אלא דדבר זה תלוי בגירסת רש״י ורי״ף ורמב״ם ז״ל בגמ׳ כריתות הנ״ל, דפריך שם על רב דקאמר על דם לב דבהמה חייב כרת, מברייתא דקתני דם הלב בהדי הני דהוה בל״ת ואין בהם כרת, ומשני הא דקתני, אין חייבים עליו, בדם דידי׳ כי קאמר רב בדם דאתא מעלמא כך הוא גירסת רש״י ז״ל, ופירוש דם דידי׳ היינו דם הנבלע בבשר הלב, ואח״כ קאמר בגמ׳ דהיינו דם האברים, אלא תנא והדר ותנא, וא״כ לפי גירסא זו מפורש בגמ׳ דדם הנבלע הן בבשר הלב והן בשאר בשר הוא בל״ת, וע״כ לאחר שפירש קאמר, וכדמוכח מגמ׳ זבחים הנ״ל. אבל גירסת הרי״ף והרמב״ם ז״ל הוא להיפך בדם דגופי׳ חייב כרת ובדם דאתא מעלמא רק בל״ת, ופירושו כך הוא, בדם הכנוס בלב שהוא משכן דם הנפש חייב כרת, אבל דם הלב דקתני בברייתא דהוא רק בל״ת, הוא דם המתכנס בלב בשעת שחיטה, וע״ז פריך הא קתני דם האברים, ומשני תנא והדר ותנא, הרי דלפי גירסא זו הן בכרת והן בלאו אינו אלא דם הכנוס בעודה הבהמה בחיים, כי בשעת שחיטה ואפי׳ אח״כ כל זמן שמפרכסת כחי תחשב, וכל שנעשה אז מכונס וראוי לשפיכה הרי זה בלאו, אבל מדם הנבלע בבשר לא דיבר כלל, ואדרבה מדלא מוקי הא דקתני דם הלב בל״ת דם הנבלע בבשר הלב, מוכרח דעל האי דם דאינו מכונס ואינו ראוי׳ ושפיכה רק אחר שיפרוש ע״י מליחה או בישול, אין בזה איסור תורה וכמו בכבד שנימוח אח״מ, שמותרת משום דם. ועיין בפרמ״ג במשבצות ריש סי׳ ע״ב שהביא גירסת רש״י ורי״ף ז״ל וכתב דלרש״י רק ב׳ מיני דמים יש בלב, מה שכנוס בו ומה שנבלע בבשרו, אבל לרי״ף יש ג׳ מיני דם דם הנבלע בבשרו, ודם המתכנס בשעת שחיטה, ודם הכנוס מתחלה וכן כתב החינוך מצוה קמ״ח, דאף לפי גירסת הרי״ף ורמב״ם דם הנבלע בבשר הלב בל״ת מה״ת, ולפע״ד זה ליתא וא״א להיות מטעם האמור למעלה, וכל המעיין בדברי הרמב״ם ז״ל יודה לדברי, שהרי הוא ז״ל כתב בפ״ו ה״ד וז״ל דם התמצית ודם האברים, כגון דם הטחול ודם הכליות ודם ביצים ודם המתכנס ללב בשעת שחיטה ודם הנמצא בכבד, אין חייבין עליו כרת וכו׳ עכ״ל. הנה הקדים הרמב״ם דם אברים ועושהו כלל ואח״כ כתב פרטים כגון דם הטחול וכו׳ ודם המתכנס בלב בשעת שחיטה, והוא משום דמפרש מה דמתרץ בגמ׳ תנא והדר ותנא דר״ל דהאי דם אברים דתנא לבסוף הוא הכלל ומה דקתני תחלה הנה הפרטים ובכל כלל ופרט אנו אומרים אין בכלל אלא מה שבפרט, וממילא דדם הנבלע בבשר אינו בכלל דם האברים כי בכל הני פרטים שמנה הדם כנוס בעורקים וכמו בדם המתכנס בלב דבדם כנוס מיירי ולא בנבלע בבשר הלב הרי לך מפורש דדעת הרמב״ם דדם הפורש מן הבשר לאח״מ אין בו לאו מה״ת, ורק מדרבנן אסורה והצריכה מליחה או צלי׳, ולכן פסק הרמב״ם ז״ל שם הלכ׳ י״ב, דהרוצה לאכול בשר חי מולחו יפה יפה משום דלית לי׳ חילוק זה שכתבו התוס׳ והראשונים אחריהם בין פירש ללא פרוש, דמה״ת אין כאן איסור כלל ומדרבנן אסרוה לאכול הבשר קודם שנוציא ממנו דם הנבלע בתוכו, אמור מעתה אפי׳ לדעת הרמב״ם דדם שבשלו ושמלחו עובר עליו, אין מה״ת חיוב מליחה על בשר לקדרה, כי דם הנבלע בבשר אינו דם אלא חמר בשרא ורק דרבנן אצרכוהו מליחה, וכפי שנראה בזמן המשנה עדיין לא נתפשט חיוב זה למלוח בשר לקדרה, דאל״כ היתכן שרבנו הקדוש העלים במשניות שלו, כל ענין חיוב מליחת בשר שהוא דאורייתא, ונוהג בכל יום ובכל אדם, ויפה אמר תלמידי הרבני מו״ה יחזקאל ר״ב נ״י דאי חיוב מליחת בשר לקדרה הי׳ דאורייתא, איך שתק הקרא מהכשר זה ואוסר לנו דם שבאברים ומתיר לן לאכול בשר בכל אות נפשנו, ולא אמרה לן איך נבשל בשר שנבלע בדם, וכי גרע זאת מהכשר כלי מדין דנאמרה לן, ונכון דיבר. ולכן דעת רש״י ז״ל שסובר דדם שבשלו אסור מה״ת וגורס דדם דידי׳ אסור בלאו, דהיינו המובלע בבשר, הוא לפלא והפלא, דאז כבד דכולא דמא במה יתכשר דכל מה שפולטת אפילו אחר צליה, הרי הוא דם דהרי כבד שנימוח נידון כל המחוי׳ כדם ואיך נאכל אותו הפליטה היוצאת ממנה והבן הדברים ודו״ק היטב.

תוכן העניינים

דור רביעי על חולין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה