דור רביעי על חולין· רבי משה שמואל גלזנר
דף קטו: · פירוש ג
ע״ש גמר׳ תני׳ איסי ב״י אומר, מנין לבב״ח שאסור נאמר כאן כי עם קדוש וכו׳ אין לי אלא באכילה בהנאה מנין, אמרת ק״ו וכו׳ לקמן בדף הסמוך יליף ר״ש מהאי היקשא דבב״ח לטרפה איסור אכילה והיתר הנאה, והתוס׳ לקמן נתעוררו ע״ז, דאיך מצי יליף א״ה מק״ו, כיון דאיתקש לטרפה ע״י גז״ש ואין גז״ש למחצה, ותירצו דהאי תנא סובר דאהני גז״ש ואהני ק״ו, ובעיני יפלא, דאפילו אפשר לומר אהני גז״ש ואהני ק״ו, היינו דוקא במקום דאיכא ק״ו גם בלא גז״ש, אבל הכא הלא פריך הש״ס למה לי גז״ש נילוף הכל מק״ו מערלה, וקמתרץ דק״ו פריכא הוה מחורש בשור וחמור וחוסם פי פרה, ורק אחר דאיכא גז״ש אאכילה חוזר וניעור הק״ו, ואיך נאמר דק״ו כזה שהוא נפרך חוזר וניעור ע״י גז״ש, נגד הגז״ש שאינה למחצה. גם תירוץ השני שכתבו התוס׳ נראה לדוחק גדול בעיני, דאיך נאמר דאתא ק״ו שאינו אלא היקש שכלי, ואינו מקובל לדרשו לדחות דרשה דגז״ש המקובלת להקיש בב״ח לטרפה המפורש בקרא, ומכח ק״ו נאיד מזה ונקיש לבשר קדשים שיצאו חוץ למחיצתן שהוא נגד הכלל דלמה שמפורש בקרא מקשינן. אבל מה שנראה לפע״ד להוסיף קצת קמחא ומים על תי׳ התוס׳ דהנה יל״ד דר׳ אשי לעיל קאמר מנין לבב״ח שאסור באכילה, ור״ל קאמר מנין לבב״ח שאסור. והוא משום דר״א יליף תחלה רק איסור אכילה מקרא דל״ת כל תועבה, ואח״כ א״ה מדר׳ אבוה, אבל ר״ל דיליף מייתרא דמבושל שניהם איסור אכילה והנאה יחד לכן קאמר סתם (ומזה ג״כ ראי׳ לפרש״י ז״ל דלא מר׳ אבוה יליף א״ה אלא מפסח גופא) וא״כ איסי ב״י דיליף נמי רק איסור אכילה מגז״ש ובעי ק״ו על א״ה למה לא קאמר כר׳ אשי מנין לבב״ח שאסור באכילה וקאמר סתם מנין לבב״ח שאסור. אבל ניחא בשנאמר דהאי תנא קסמך אכלל דר׳ אבוה דכל מקום שנאמר לא תאכל אכילה והנאה, לכן גם ובשר בשדה טרפה לא תאכלו נמי כולל הנאה כאכילה עד שצריך קרא דלכלב תשליכון להתיר הנאה ולהוציאה מכלל אכילה. ומעתה הגז״ש דקודש קודש דמורה לן דלא תאכל דכתיב בטרפה נתנו גם בבב״ח, שפיר מצינן לומר דאסור באכילה ובהנאה דהרי בכ״מ דכתיב לא תאכל אכילה והנאה במשמע, אלא כיון דבעניני דטרפה כתיב הוה מקשינן אותו לטרפה, לומר כי היכי דפרט כאן היתר הנאה ה״נ גבי בב״ח הדין כן, אע״ג דלא פרט היתר הנאה בפירוש, וכמש״כ המהרש״א לעיל גם דרשה דרבי דלא תאכלנו דכתיב בדם, מסתבר להקיש לדם דמותר בהנאה, וע״ז מהני שפיר הק״ו מערלה שלא נקיש בב״ח לטרפה, ולא מקרי זאת גז״ש למחצה, דהרי גז״ש מהני על כולו ליתן הלאו דלא תאכל על בב״ח, ורק הפרט דלכלב תשליכון לא ניתן אבב״ח, ואם תרצה לדקדק יותר הרי אותו כתיב בטרפה שאתא למעט חולין שנשחטו בעזרה שהוא כטרפה שהוא חוץ למחציתו כמו שפי׳ רש״י ז״ל בסוגי׳ דחזקי׳ ור״א וא״כ האי אותו מצי למעט גם בב״ח ומשום הק״ו מערלה, וכל זאת שמעינן ממה דקאמר סתם מנין לבב״ח שאסור, לומר דסתם אכילה גם הנאה במשמע, אי לאו דפרט היתר הנאה. אולם ר״ש דברייתא דלקמן לית לי׳ דר׳ אבוה וס״ל דכל אכילה שבתורה רק אכילה ולא הנאה במשמע. (עיין תוס׳ בסוגי׳ דחזקי׳ ור״א שם) .ולכן ע״כ דגז״ש קודש קודש אתא דבב״ח כטרפה דלא תאכל בטרפה רק אכילה במשמע וכמו דא״א להוסיף א״ה אטרפה ע״י איזה דרש דהרי מפורש היתר הנאה בו ה״נ א״א להוסיף א״ה אבב״ח דאיתקש ע״י גז״ש לטרפה. כן נלפע״ד לתקן קצת תי׳ התוס׳ ודו״ק.
ובזה יל״י מה שראיתי בהגהות ש״ס ווילנא בפסחים כ״ד ע״ב לאיסי ב״י דיליף הנאה בב״ח מערלה וכ״כ לא יאסר אלא בא״י ולא בחו״ל כערלה וכ״כ שאינם אלא בארץ ולפי האמור ניחא דכיון דעכ״פ אינו כטרפה להיות מותר בהנאה שוב אמרינן דאכילה כולל גם הנאה וכד׳ אבוה ודו״ק.