אור ברסלב
דור רביעי על חולין דף קח: › פירוש ה

דור רביעי על חולין· רבי משה שמואל גלזנר

דף קח: · פירוש ה

פירוש ד

בא״ד אלא ודאי כיון שהחלב הנפלט מן הבשר לא נ״נ אלא מטעם בשר המעורב בו, אין לו דין חלב טמא וכו׳, ומכאן, יש להוכיח דתבלין הבלוע מחלב ודם ונפלו לקדרה מתבטלין בששים, ואע״ג דנותנים טעם אפילו באלף, דאינו חמור מן האוסר הנבלע בהן עכ״ל. והנה ראיתי בברוך טעם ז״ל שכ׳ דיש לחלק בין הנדון לראי׳ דניהו דלענין מב״מ אזלינן בתר האוסר, אבל כל שנרגש הטעם מנין לנו להתיר, ודברי טעם הם. אבל אני הוספתי עוד להקשות, דלמה להו להתוס׳ לחדש זאת הסברה דאין הנאסר יהי׳ חמור מן האוסר, דבלא זה היו יכולים לדחות דינו של ר״ש, דניהו דנאסר הרוטב מן החתיכה, אבל הא דנעשה כנבלה הוא רק מדרבנן כאשר כתבו בעצמם, ובדרבנן הלא כתבו לעיל דף צ״ג בד״ה זיעא בעלמא דמב״מ שפיר בטל, וממילא לא היו באים לדון להתיר על תבלין הנאסרים מדם להתירן בס׳ דהא תבלין האוסרין מדרבנן נמי לא בטלו באלף כל זמן שנרגש טעמם. וצ״ל דהתוס׳ סברו כיון דעיקר האיסור שנאסר הרוטב דאורייתא אלא דהא דנעשה כנבלה הוא דרבנן, זה חמור מזיעא דעיקר האיסור אינו אלא דרבנן, אבל זה דוחק גדול דהא דעיקר האיסור דאורייתא הכא אינו אלא אותו הטעם בשר נבלה שנרגש ברוטב, אבל הרוטב בעצם לא נאסר מה״ת מעולם, ואפילו לר״ת דלוקין על כזית מטעם כעיקר, היינו משום דלוקין על הטעם כמו על העיקר, אבל לעולם ההיתר לא נהפך לאיסור, ורק מדדבנן גם ההיתר נעשה כנבלה, ונהפך לאיסור ואיסור זה אין לו שום שייכות לדאורייתא, ואיך יאסר מטעם מב״מ אי באיסור דרבנן לא אמרו מב״מ לא בטל וצע״ג ודו״ק.

הרמב״ם ז״ל בפ״ט הלכ׳ י׳ מהלכ׳ מ״א כתב, וכן אם נפל חלב לתוך המרק או לכל חתיכות ולא נודע לאיזה חתיכה נפל, נוער את הקדרה כולה וכו׳ עכ״ל, וראיתי בהגהות ק״ז רעק״א זצ״ל ביו״ד סימן צ״ח שמתמיה ע״ז הרבה, דאיך מנער הקדרה שמא ימצא בו אח״כ טעם ויתחייב משום בישול בב״ח, דמגיס חייב משום מבשל בשבת, וה״ה בב״ח, ולפע״ד הי׳ נראה דהרמב״ם לשיטתי׳ אזיל בזה, דהוא ז״ל הביא בריש הפרק הלכ׳ ב׳, איסור אכילה מק״ו מבישול, ור״ל דהתורה הרחיק אכילת בב״ח בל כך, דאפילו בישול שהוא צורך אכילה נמי אסור לן. ומלקינן על האי ק״ו משום דהוה כמו בת מבת הבת, עיי״ש. ומעתה אני אומר דלא אסרה התורה אלא בישול שהוא לצורך אכילה, אבל שלא לצורך אכילה לא אסרה דאלת״ה רק הבישול בעצם אפילו שלא לצורך אכילה אסור, איך נילוף אכילה מק״ו ויהי׳ כמו בת מבת הבת דאפילו אם יהי׳ ק״ו, אבל אין ענין הבישול כולל ענין אכילה אבל אם נאמר דרק לצורך אכילה אסור אז שפיר הוה כמו בת מבת הבת, ועיין, ולכן כאן שנוער כדי לבטל טעם החלב ולא כדי לאכלו אין זה בגדר מבשל בב״ח לחייב עליו, ולכן גם לעשות מלוגמא לצורך חולה שאב״ס מותר לבשל לדעת הרמב״ם ובזה יש ליישב מה דקשי׳ לאחרונים על הש״ך בסי׳ פ״ז סק״ז עיי״ש ודו״ק.

וראיתי לרשום כאן דבר פלא שראיתי בדברי לב ארי׳ בסוגי׳ זו דרצה לתרץ קושי׳ התוס׳ ד״ה דחדוש הוא דבאמת משום דכלאים נמי הכי הוה עדיין חדוש מקרי כמש״כ התוס׳ לעיל דף ס״ד ע״ב, אבל כוונת הגמ׳ שם בפסחי׳ כלפי מה שאמרו חכמים דמשרת לטע״כ ומכאן אתה דן לכלאים בשלש ולערלה בתרתי, וע״ז פריך לילוף מבב״ח, ואי דחדוש הוא עכ״פ כלאים דנמי חדוש כמותו נילוף מבב״ח. ודבריו במחכ״ת שגיאה המה, דהא אי מבב״ח לא מצי למילוף משום דחדוש הוא, אז גם חתיכות בב״ח לא תאסר תערובות אחרת בנ״ט דכל שנעשה כבר בב״ח כשאר איסורין הוא, וכמו שנבלה אינה אוסרת בטעמה כ״כ בב״ח, וא״כ כלאים נמי אינו אוסר את תערובות וזה ברור. ולעומת מה שהביא ראי׳ מתוס׳ לעיל ס״ד ע״ב דגם בתרי מילי אמרינן חידוש הוא, כבר כתב ק״ז בעל חת״ס זצ״ל לחלק בין הנושאים דשני מיני חידוש איכא, א׳) מה שהוא חידוש נגד הסברה והשכל, וזאת לעולם בחידושו קאי אפילו נמצאין אלף פעמים, שנית חידוש מצד דלא מצינן כיוצא בו, ובזה אם נמצא עוד אחת בטל חידושו, ולכן התוס׳ לעיל מיירי בחידוש נגד השכל, היתר מכלל איסור, שפיר כתבו דאפילו נמצא כמה פעמים חידוש מקרי, אבל הגמ׳ בפסחים מיירי בחידוש דלא מצינן כיוצא בו, ודו״ק.

תוכן העניינים

דור רביעי על חולין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה