דור רביעי על חולין· רבי משה שמואל גלזנר
דף קד. · פירוש א
דף ק״ד ע״א משנה הנודר מן הבשר מותר בבשר דגים וחגבים. הראש יוסף ז״ל נתעורר על האי בבא איך מישך שייכי להכא, דהרי בנדרים הולכין אחר לשון ב״א. ומה ענין זה לבב״ח אם לא לפי מה שכ׳ הלח״מ על דעת הרמב״ם ז״ל בפ״ט מנדרים דעופות בכ״מ בכלל בשר, ודגים דוקא במקום דמימלך עלי׳ שליח דטעמא כיון דלענין בב״ח הוה בכלל בשר לר״ע, ה״ה לענין נדרים. ומה דפריך בנדרים מ״ש עוף מדגים היינו לריוסה״ג דשרי בב״ח בעוף. אלא דהראש יוסף קמתמה על דברי הלח״מ, דמאי שייכי דנדרים לבב״ח דאסור משום שדומה קצת לבשר במראה ובטעמא דמש״ה אסרו רבנן. גם מה שכ׳ דהסוגי׳ דנדרים דמקשה מ״ש עוף מדגים הוא לריוסה״ג הלא בהדי׳ קאמר שם דת״ק דרשב״ג הוא ר״ע וכו׳ עכת״ד דברי הראש יוסף ז״ל. ואני אוסיף להקשות אם שיווי האיסור בב״ח גורם דעוף בכלל בשר לנדרים הלא גם בלאו איסור בב״ח שוה עוף לבהמה, לאיסור אבמה״ח לטרפה ונבלה לדם ולשחיטה וכן להיפך הרי רשב״ג שם בנדרים קחשב לב וכבד וכל בני מעים דאינם בכלל בשר לנדרים, והרי בכלל איסור בב״ח לכ״ע גם אלו המה, הרי דנדרים מלתא באנפא נפשי׳ הוא התלוי בלשון ב״א. ולא במה שאסרה תורה. אלא דמ״מ אני רואה דדבר גדול דיבר הנביא בעל לח״מ ז״ל, כי מאי דקתני הכא הנודר מן הבשר הוכיח הרמב״ם ז״ל שיטתו, דלר״ע דס״ל דעוף אסור בב״ח מדרבנן נגרר דין דנדרים אחריו להיות בכלל בשר ואפילו ללקות עליו, ודוקא לר״ע דס״ל חיה ועוף אינם מה״ת, אבל למאן דס״ל דעוף מה״ת אסור, לא, וכאשר אבאר והא דכתב הראש יוסף דבנדרים קאמר דת״ק דרשב״ג ר״ע הוא במחכ״ת זה ליתא, דלא קאמר התם אלא מאן תנא דפליג אדר״ע רשב״ג הוא, ור״ל מאן תנא דמתני׳ דקאמר מותר בדלועין רשב״ג דברייתא הוא, אבל ת״ק דברייתא ודאי לאו ר״ע הוא דלדידי׳ עוף בכלל בשר גם בלאו טעמא דמימלך עלי׳ שליח, וגם למלקות. ולא על חנם קתני ר״ע דינו במתני׳ שם בירק ולא קתני בבשר דהוא עיקר מאכל האדם וכאשר באמת קתני בברייתא דת״ק ורשב״ג אלא ודאי דלגבי בשר לא קאמר ר״ע מלתי׳ וכאשר אבאר.
דראה זה דבר נפלא בדברי הרמב״ם ז״ל בפ״ט ממ״א הלכ׳ ד׳ וז״ל: ״וכן בשר חיה ועוף וכו׳ ואסור באכילה מד״ס כדי שלא יפשטו העם ויבואו לידי איסור בב״ח של תורה, ויאכלו בשר בהמה טהורה בחלב בהמה טהורה, שהרי אין משמע הכתוב אלא גדי בחלב אמו ממש, לפיכך אסרו כל בשר ממש״ עכ״ל הזהב, וכל שדרכו להעמיק במה שלומד ישתומם על האי אריכות דברים בכלל, כי אין דרכו של הרמב״ם ז״ל בכעין זה לפרש טעם חז״ל, שלמה גזרו, מפני שמובן מאליו שעשו גדר וסיג משמרת למשמרת, כדי שלא יפגעו באיסור תורה, וכן תמצא לעיל מני׳ בפ׳ ח׳ בגה״נ כתב שאינו אסור מה״ת אלא מה שעל הכף אבל שאר הגיד וכן חלבו של גיד אינו אסור אלא מד״ס ולא פירש טעם האיסור, וכן בפ״ז באיסור דם כתב, דדם האדם האסור מד״ס. וכן בפ״ז הט״ז כתב יראה לי שכל אלו החוטין והקרומות אסורין מד״ס, ולא פירש טעם האיסור משום דמובן מאליו, כדי שלא יבואו לאכול האיסור עצמו. ומה ראה הרמב״ם ז״ל כאן לפרש טעם איסור חי׳ ועוף בב״ח. ולא עוד אלא שהרמב״ם לא סגי לי׳ במה שכתב ״כדי שלא יפשטו העם ויבואו לידי איסור בב״ח של תורה״ אלא שהוסיף דברים ״שהרי אין משמע הכתוב אלא גדי בחלב אמו ממש״ מזה נשמע דאלו הי׳ כתיב בתורה מפורש ל״ת בשר שור כשב ועז בחלב, לא הי׳ מקום לחז״ל לאסור מדרבנן גם בשר חיה ועוף. אבל האמת כדבריו ז״ל, הלא תראה דבאיסור חלב לא מצאו מקום לאסור חלב חיה אטו חלב בהמה, ולא דם דגים וחגבים אטו שאר דם - ודם אדם משום בשרו אסרו. - הרי דאין מקום לגזור ממינו על שאינו מינו. ומה ראו על ככה בב״ח לאסור בשר חיה ועוף אטו בשר בהמה, לכן המציא הרמב״ם ז״ל חידושא רבה, והוא דלהוציא מלבו לפרש הקרא כמשמעו גדי בחלב אמו ממש, וכטעמא דאבן עזרא דמשום אכזריות אית בי׳, ויביאו ראי׳ לדבריהם ממה שחיה ועוף מותרים, דאם גדי בחלב אמו לאו דוקא אלא כל בשר בחלב אסור, אלא שדיבר הכתוב בהווה. למה אוכלין בשר חיה ועוף בחלב ולא יהי׳ משמע להו דג״פ גדי אתו למעט חיה ועוף ובהמה טמאה כדלקמן. לכן הוצרכו לאסרן, וזה ברור ואמת בדעת הרמב״ם ז״ל, ופירוש זה מוכרח בדעת ר״ע דס״ל חיה ועוף אינם מה״ת, דלולי זאת אין לנו טעם למה אסרו בחיה ועוף בב״ח יותר מבחלב חיה. אמור מעתה אי בלשון העם בשר עוף לאו בכלל בשר הוה, למה אסרו בעוף, דדי לאסור בחיה מה״ט שכתב הרמב״ם, אלא ודאי דלר״ע גם עוף בכלל בשר בלשון העם, ולכן הוצרכו לאסור גם בעוף וממילא דלגבי נדרים ג״כ עוף בכלל סתם בשר הוא, ולא תלי בהמלכה. ותדע שכן הוא דלקמן דף קט״ז ע״א מסיק באב״א, דריוסה״ג ור״ע פליגו בעוף אי אסור בדרבנן או לא, ועיי״ש בראש יוסף שכתב דלהאי אב״א בחיה גם ריוסה״ג מצי סבר דאימעט אלא דאסרו מדרבנן, אבל עוף דלא דמי לבשר בהמה לא גזרו, ועיי״ש בלב ארי׳ שנדחק לפרש במה פליגו ר״ע וריוסה״ג ודבריו אינם ראויים למי שאמרם במחכ״ת.
אבל יפה הקשה דכיון דע״כ פליגו בחיה כדמפורש בדבריהם מהיכי תיתי לומר דפליגו עוד בעוף דאין בדבריהם רמז, אבל לפי הצעתנו בדעת הרמב״ם ז״ל ניחא טובא, דרק ר״ע מצי סובר דגזרו על עוף משום דלא ס״ל דבעי המלכה אלא דגם בסתם הוה בכלל בשר, אבל רשב״ג דמתיר בנדרים בשר עוף וכן ת״ק שלו דאוסר רק משום דמימלך עלי׳ שליח, לא מצי סברו דגזרו על עוף, (עיי״ש בנדרים בהגהות הגאון ר׳ יוסף חנינא ליפא מייזליש ז״ל דברי טעם, דממה דנקט התנא שם ועופות, אחר שאמר דאסור בכל מיני בשר ובלב וכבד וקורקבן מוכח דעוף לאו בכלל בשר אלא דמימלך עלי׳ שליח) ולכן אין זה פלוגתא חדשה רק דריוה״ג מצי סבר כהני תנאים דעוף לאו בכלל בשר וממילא דליכא מקום לגזור, ועיין עוד לקמן במה שכתבתי שם.
היוצא מן האמור דיפה כתב הלח״מ ז״ל, דדוקא לר״ע לא בעינן בעוף טעמא דמימלך, אבל לא מטעמי׳ דהיינו משום דאסור בב״ח, אלא נהפוך הוא, דר״ע דאוסר בב״ח מדרבנן וכדי שלא יטעו לומר דגדי בחלב אמו כמשמעו דוקא, ע״כ ס״ל דאינשי קרו גם בשר עוף סתם בשר, ולא בעי שליח לימלך כלל, ולכן קתני תנא הכא האי דינא דנודר מן הבשר דממה דאוסר גם בבשר עוף וכר״ע שמעינן גם לענין נדר דאוסר בכל בשר חוץ מדגים וחגבים, וגם לענין מלקות בשר עוף בכלל בשר אבל לריוסה״ג וה״ה להני תנאי דנדרים דפליגו שם בנדרים, בשר עוף לענין נדרים כבשר דגים דמימלך עלי׳ שליח, ותלו בפלוגתא דר״ע ות״ק דידי׳ במתני׳ דנודר מן הירק. והש״ס דהכא דפריך רישא לסיפא דרישא דאוסר עוף מה״ת כפי הס״ד דלא כר״ע, ובסיפא קאמר דעוף בכלל הנדר והוא כר״ע דמימלך עלי׳ שליח (ועיין בלב ארי׳ שנתקשה בזה לדעת הרמב״ם דבעוף לא בעינן מימלך עלי׳ שליח) הכי פירושא דאם התנא סובר דעוף בחלב דאורייתא ודלא כר״ע, איך קתני בסיפא דעוף בכלל בשר לנדרים דכמו דאמרינן לקמן דריוה״ג פליג אר״ע דעוף אינו בכלל בשר בלשון ב״א, מסתמא גם האי תנא ס״ל כן דאי לאו דתנא סתם לן כאן כר״ע דעוף אינו מן התורה אלא מדרבנן, הרי ר״ע יחיד בדבר הזה דעוף בכלל בשר סתם דהן ריוסה״ג והן רשב״ג ות״ק שלו בנדרים, לא ס״ל כר״ע לענין זה, וע״כ דמטעם מימלך עלי׳ שליח קאמר דבשר עוף בכלל נדרו, וכר״ע דמתני׳ דהנודר מן הירק, וא״כ רישא רבנן דעוף בחלב דאורייתא, וסיפא אליבא דר״ע דמימלך עלי׳ שליח מיני׳ הוה, ולא ר״ע גופא דר״ע לא מצי אמרה, דהרי לדידי׳ עוף בלא״ה אסור בנדר דבכלל בשר אלא דאליבא דר״ע דהנודר מן הירק נשנית ומשום דמימלך עלי׳ שליח. ולפי האמור למ״ד דרישא דלא כר״ע, אלא עוף אסור מדאורייתא באמת האי סיפא דהנודר מן הבשר לא שייך הכא ולא חש הש״ס להביא ראי׳ לר״א דאמר דרישא נמי ר״ע הוא, מהא דקתני הנודר מן הבשר ודו״ק היטב.