אור ברסלב
דור רביעי על חולין דף קב: › פירוש א

דור רביעי על חולין· רבי משה שמואל גלזנר

דף קב: · פירוש א

דף קב:

ע״ב גמר׳, ת״ש נטל צפור שאין בו כזית ואכלו, רבי פוטר פרש״י ז״ל רבי פוטר מפרש ואזיל דקסבר אין אבמה״ח בשלמה דלאו אבר מקריא, ומיהו אי איכא כזית הוה מחייב דלא גרע מבשר מה״ח דמיחייב עלה בכזית, דהא נמי בשר הוא, עכ״ל. וכתב המהרש״א ז״ל וז״ל: ולא ידעתי מי הכריחו לזה, דהא אי איכא כזית בשר הוה חייב משום נבלה. כמש״כ רש״י בפ׳ אלו הן הלוקין, בהאי דט׳ נמלים ואחד חי דחייב אף משום נבלה, דכשבלעו הוא מת וכו׳ עכ״ל, ואני תמה על תמיהתו דאיך אפשר לומר הכא דבכזית בשר הי׳ חייב משום נבלה משום דמת בבליעתו, דא״כ איך מחייב רשב״א משום אבמה״ח דכיון שמת בבליעה והוה נבלה, הרי אינו אבמה״ח, אלא ודאי דדוקא בנמלים כתב רש״י דבבליעתו מת משום דזוטר חיותא טובא וגוסס נמי כמת יחשב, וכמו דקמבעי לעיל דף ע״ה ע״א בנולדו בדגים סימני טרפה אי חשוב כמת מחמת דזוטר חיותייהו, אבל בעוף דבעי שחיטה ומסוכנת בו שרי׳, לא נאמר דבבליעתו הוא מת ממש. אבל לעומת זה שיטת רש״י ז״ל דחייב משום במה״ח גם לרבי דס״ל לאו לאברים עומדת, חוץ ממה שהקשו עליו התוס׳ קשה להולמו, דמה שכתב דלא גרע מבמה״ח דהא נמי בשר הוא, תמוה מאד לא מבעי לר״י דיליף במה״ח מבשר בשדה, דיצא חוץ למחיצתו טרפה קרי לי׳, הרי כ״ז שלא נתלש מן החי איך יקרא בשר בשדה וכטרפה, אלא אפילו לר״ל דיליף מלא תאכל הנפש עם הבשר, דבשר לחודא ונפש לחודא לחייב על אבמה״ח ועל במה״ח, הלא בשר לא מקרי עד שמת, וכמו דדרשינן בב״ק ובפסחים על ולא יאכל את בשרו, אפי׳ עבדי׳ כעין בשר, דהיינו שחטו לאחר שנגמר דינו, הרי דבשר לא נקרא מחיים, ואיך מצינן לחייבו בבלע צפור חי משום בשר מה״ח.

והנה כדי לבאר לך שיטת רש״י ז״ל בזה, צריך אני להאריך קצת. ודע דעפ״י מה שסובר רש״י כאן דבמה״ח לכ״ע איכא מחיים מובן שיטת רש״י ז״ל הידוע דחזקת איסור בבהמה דקאמרינן הוא איסור אבמה״ח, ולכן גם בנתנבלה ביוה״כ פוטר ר״ש משום דלא מצי חייל יוה״כ אאיסור זה הקדום, והתוס׳ שבועות כ״ה ע״א, וביצה כ״ו ע״א, הקשו עליו והא אבמה״ח חלף הלך לו ע״י המיתה, ולמה לא יחול יוה״כ ונבלה בהדדי, ולכן כתבו דחזקת איסור היינו אינה זבוחה משום דכתיב וזבחת וסיימו שם בביצה דבזה ניחא גם למ״ד בהמה בחי׳ לאו לאברים עומדת, דלרש״י יקשה מה נעשה להאי מ״ד דהלכתא כוותיה, דאיזה חזקת איסור איכא לדידי׳. אבל אין ספק אצלי דרש״י ז״ל בשיגרא דלישנא נקט אבמה״ח וכוונתו במה״ח, וכן הוא רגילות לקרוא גם במה״ח בשם אבמה״ח, וכן הוא בירושלמי ריש פ״ב פסחים דקאמר אבמה״ח מותר בהנאה, מקרא דבשר בשדה טרפה לכלב תשליכון אותו, וכוונתו ודאי לבמה״ח, ובמה״ח הלא לדעת רש״י דהכא ליכא מ״ד דלא חל מחיים, וכיון שכן מיושב ג״כ קושי׳ התוס׳ העיקרית שהקשו דהא כיון שמת הלך לו האי איסור ואתא תמורתו איסור נבלה, ולפ״ז לא קשה דהא במה״ח וטרפה אליבא דר״י דהלכתא כוותי׳ חדא לאו הוי, דאתי׳ מקרא דבשר בשדה טרפה, וכבר כתב הרמב״ם ז״ל בפ״ד הלכה י״ז דנבלה וטרפה מצטרפין לכזית משום דכחדא איסורא קחשוב, דטרפה תחלת נבלות, וא״כ ה״ה במה״ח עם נבלה נמי מצטרף משום דחד לאו הוה על טרפה וכן מבואר ברמב״ם שם בהלכ׳ הנ״ל דנבלה ובמה״ח מצטרפין וא״כ לענין איסור חע״א נמי כחדא יחשב, וכן לענין חזקת איסור, ולא שייך לומר דהאי איסור במה״ח הלך לו ואתא תחתו נבלה או טרפה, דכיון דמצטרפין לכזית הרי דהיינו הך, והוא ברור כשמש דכך ס״ל לרש״י ז״ל.

ולא נשאר לן לבאר, אלא איך אפשר דמחיים בלי שום תלישה תהי׳ עליה איסור במה״ח דאתא מקרא דטרפה, דהיינו בשר בשדה שיצא חוץ למחיצתו, וזו לא נקראת בשר ולא יצאה חוץ למחיצתה.

אבל דע דלכאור׳ כמו כן תוכל להקשות על המ״ד בהמה לאברים עומדת, הלא האיסור הוא אבר שנתלש מה״ח, ואמרינן לקמן דף קכ״ח ע״ב, דאבמה״ח מטמא כנבלה, ויליף לי׳ מדכתיב וכי ימות מן הבהמה אפילו מקצת בהמה, הרי דאבמה״ח הוא אבר המת מן הבהמה החיה, ואיך נאמר דאיכא איסור זה עליה כל זמן שהאבר חי, אבל צ״ל דהלא כל בעל חי עומד ג״כ לאכילה ואם לא הי׳ לנו תיקון שחיטה של אחר כניסתו לארץ, או נחירה של מדבר לא הי׳ מציאות לאכול בשר, רק או מה״ח או מנבלה, וכיון שכן הרי בלי ציווי התורה עומדת כל בהמה לאכילה או חיה או מתה, ושניהם נאסרו לנו והוא חדא איסורא, ומצטרף לכזית כמו שביארנו, אלא דלמ״ד אינו לאברים עומדת סובר דעצמות וגידין אינם עומדים לאכילה בלי חתיכת אבר, ולפ״ז אני אומר דהא פלוגתא אי לאברים ואי לאו לאברים עומדת תלי באידך פלוגתא אי אבמה״ח ובמה״ח מחד קרא אתא, או מתרי קראי, והוי לאווין נפרדים, והלכו ר״י ור״ל לשיטתם, דלר״י דאית לי׳ תרי קראי אבמה״ח ואאבמה״ח ס״ל שפיר לאו לאברים עומדת, דניהו דעומדת לאכילה או חיה או מתה מ״מ לאו לחתוך ממנה אבר עם עצם וגידין, ור״ל סובר לאברים עומדת כיון דעכ״פ לאכול חי עומדת כמו לאכול מת, ובמה״ח ואבמה״ח מחד קרא אתא, מה לי בשר ומה לי אבר, ומעתה דברי רש״י ז״ל מזוקקים שכתב דבאכלו ואית בי׳ כזית לא גרע מבהמ״ח ר״ל דזאת א״א לומר דלא תהי׳ על הבע״ח לא איסור אבמה״ח ולא במה״ח דהרי עומד לאכילה עכ״פ, ומה לי מת ומה לי חי, דהא לר״י מצטרפין וחדא איסור הוה, ומה תאמר דכיון דאמרה תורה תיקון ע״י שחיטה או נחירה, תו אינו עומדת לאכילה לא חי ולא מת, זה ליתא דכל שמחוסר תיקון מחוסר מעשה הוה, והרי רביעה עלה איסור כל זמן שלא נתקנה, ויש לי כמה הרהורי דברים בזה וכעת אין להאריך יותר, ועיין עוד לקמן ודו״ק היטב.

תוכן העניינים

דור רביעי על חולין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה