דור רביעי על חולין· רבי משה שמואל גלזנר
דף צז. · פירוש ה
תוס׳ ד״ה א״ר וכו׳ ואמר רבנן בס׳ באמצע הדיבור, ור׳ אפרים הי׳ דוחה דהכא איירי בחמרא חדתא בעינבא וכו׳ ויש לי מקום עיון בזה דאם נאמר דרבא ס״ל במב״מ בשמא באמת במשהו כרב, ור׳ יהודה דמב״מ לא בטל, א״כ באינו שוה בשמא אבל שוה בטעמא כחמרא חדתא בעינבא, למה בעי ס׳ ולא סגי ברוב כמו תערובות יבש ביבש, ואי משום גזרה תערובות מינו אטו אינו מינו, לגזור אינו מינו בשמא אטו מינו בשמא, וליתסר במשהו ואולי י״ל עפ״י דברי הריטב״א ז״ל ע״ז ע״ג ע״ב דס״ל דהא דקאמר רב ושמואל דכל איסורין שבתורה במשהו מדרבנן קאמרו, ואפילו לרבנן דר״י, וא״כ לא שייך לגזור אינו מינו בשמא אטו מינו בשמא, דהוה גזירה לגזירה אבל אטו אינו מינו בטעמא ליכא רק חד גזרה, דטעם כעיקר דאורייתא. וכשאני לעצמי אפילו לר״י לא ידעתי מנין לו לאסור תערובות מב״מ מה״ת, דהרי חצי שיעור בתערובות לכ״ע לא אסור אלא מדרבנן וא״כ בכל תערובות פחות מכדא״פ, ליכא מן האיסור אלא חצי שיעור ובתערובות, ואיך יאסר מה״ת לאכול ממנו ומהא דדם הפר ודם השעיר דיליף ר״י דאין דם מבטל דם לא נשמע אלא דלא בטל, והוה כבעין ונפ״מ לענין כיסוי הדם ולענין זריקה, וכדומה אבל לענין אכילה דבעינן כזית בכדא״פ מה מהני לן דלא בטל המיעוט ברוב אבל מיעוט בתערובות עכ״פ הוה דאין בו איסור תורה, ואני לא מצאתי מקום בש״ס שיהי׳ נשמע ממנו דר״י אוסר תערובות מב״מ במשהו מה״ת, דעיקר הפלוגתא דר״י ורבנן לאו לענין איסורי אכילה איתשל, ובאיסורי אכילה דקאמר דלר״י אוסר במשהו, וכדלקמן דף ק״ט ע״א באמת רק מדרבנן קאמר וממה דגזר רב בחמץ בפסח אינו מינו אטו מינו אין ראי׳ כ״כ דהרי מצינו הרבה גזירה לגזירה והרי להרבה פוסקי׳ ובראשם הרמב״ם טעם כעיקר גופא אינו אלא מדרבנן ומ״מ גזרו במב״מ להצריך ס׳ אטו אינו מינו. ומהאי דברי הריטב״א ומשאר פוסקים ראשונים ואחרונים נראה דלר״י מין במינו במשהו מן התורה, והדבר צריך תלמוד.