דור רביעי על חולין· רבי משה שמואל גלזנר
דף צו: · פירוש ג
משנה ירך שנתבשלה בה גה״נ וכו׳ כיצד משערין אותה כבשר בלפת, הנה הרמב״ם ז״ל בפיה״מ מפרש דר״ל שיטעום בחיך טעם הגיד בירך כמו שימצא אדם טעם הבשר בלפת, והוסיף עוד לפי שהבשר נותן טעם בלפת יותר מבשאר צמחים והאי תוספת דברים הוא, מפני מה שאמר ר״ה לקמן כבשר בראשי לפתות הרי דיש חילוק בין הצמחים לענין קליטת טעם בשר שנתבשל בתוכם, אלא דלפ״ז עיקר פירושו פלא והפלא, דלפי פירושו דבעינן שירגיש ממש טעם הגיד, אז האי שיעור כבשר בלפת היינו על חוזק הטעם קאי והוא לקולא, דלא סגי בהרגשת טעם כל דהו, אלא כטעם הנרגש מן הבשר בלפת אשר זה בעצמו כמעט מן הנמנע, מפני שהגיד עכ״פ לכ״ע בעצמו טעמא קלישתא, וכמה מן הגיד בעי כדי שיהי׳ האי טעמא קלישתא נרגש בבשר, ואע״פ דלפי סברת הרמב״ם טעמו חלוק מטעם הבשר, אבל מ״מ קרובים הטעמים כמו כבד ולב ובשר דמבואר בב״י סי׳ צ״ח דנידונים כאינם מינים, דחלוקים בטעמם, אבל מ״מ טעמים קרובים הם, ואם יבושל בשר וכבד ולב קשה להרגיש בבשר טעם הכבד והלב, ולהיפך טעם לב וכבד בבשר כידוע לכל, ואיך אפשר שירגיש בירך טעם הגיד בחוזק טעם כמו בשר בלפת, אפי׳ אם לא נאמר דכולה ירך קאמר, ולא די לן בזה אלא שמוסיף הרמב״ם ז״ל דנקט התנא לפת משום דבו נרגש טעם הבשר יותר מבשאר צמחים, וא״כ הוא עוד תוספת קולא, דבעינן שיטעום בחיך את הגיד בירך חזק כ״כ כמו שמרגיש הבשר בלפת וא״כ הוא לא יאסר לעולם ומנין לתנא קולא זו דלא סגי בטעם הנרגש סתם, בין אי טעם כעיקר דאורייתא ובין דרבנן, ותדע דהרי בע״ז שנשנית קודם חולין, קתני שם במשנה דף ס״ז ע״ב ג״כ בנותן טעם, ביין שנפל על תאנים ושם לא קתני האי כיצד משערין, הרי דלא בעינן ע״ז שום שיעור דכל שנרגש טעמו בחיך לידע ולהבחין שיש כאן תערובות יין, אסור משום טעם כעיקר ואם כן ה״ה הכא אם ירגיש טעם הגיד בבשר אסור, ואי דמאן טעם לי׳, הלא ר״י אמר לן לקמן דטעם לי׳ קפילא ארמאי. עוד קשה לי לפי׳ הרמב״ם ז״ל מה יענה להני בנ״ט דקתני בסיפא, גבי גיד בין הגידין וחתיכה בין החתיכות, דהתם ע״כ ליכא לפרש שירגיש בחיך דהרי מין במינו ממש הוא, ולפירושו א״א לפרש דבמ״ב שיערוהו בששים כמו שכתב רש״י ז״ל, דהאי גזרה תערובות מינו אטו אינו מינו דלבעי ס׳ כאשר אמר רבא לקמן ע״כ לא הי׳ בזמן המשנה לפירוש הרמב״ם ז״ל דכבשר בלפת היינו הרגשת הטעם ממש, דהרי כל תערובות הי׳ נידון בפ״ע, ולא שיעור מסוים לכולם, וגיד בבשר אולי אפי׳ עשר פעמים בשר הי׳ סגי, כדי שלא ירגיש טעם חזק של גיד כמו הבשר בלפת, וא״כ במב״ב שאינו נרגש גם בחד בתרי, אין כאן מקום לגזור ואיזה שיעור יעשו למב״מ, לכן פירושו ז״ל בעיני כספר החתום וד׳ יאיר עיני.
ועתה נחזה איך מתפרש האי משנה לדעת רש״י ז״ל. הנה רש״י ז״ל סובר דטעם הגיד והבשר שווין, ואפילו אין שווין ממש מ״מ להרגיש טעם גיד בבשר אפילו למ״ד יבגבנ״ט הוא דבר רחוק וכמש״כ למעלה, ומי הוא זה שיבחין בבשר הירך אם נתבשל בגידה או בלא גידה. ומכש״כ בשמנו של גיד דודאי חד טעמא אית לי׳ עם הבשר, וא״כ מעיקר דין תורה הרי זורק את הגיד ואוכל את הירך דחד בתרי בטל, וזאת אפילו למ״ד מב״מ לא בטל, דהרי שוה בשמא בעינן וגיד עם בשר אינו שוה בשמא וגם לא בטעמה, ומ״מ קתני בנ״ט וע״כ מדרבנן הוא וצריכין לחקור חדא מפני מה גזרו להצריך יותר מרוב, ומה בין תערובות יבש ביבש דהניחו על דין תורה להיבטל ברובא, וכאשר פריך לקמן על גיד בין הגידין וחתיכה בין החתיכות דליבטל ברובא, ובלח בלח ניחא לי׳ דבעינן בנ״ט, ושנית היאך משערין האי בנ״ט בגיד עם הירך, דא״א לעמוד על טעמו, אלא דע״ז קאמר התנא כיצד משערין אותה כבשר בלפת. ופירש״י ז״ל דרואין כאלו הירך לפת והגיד בשר ושיעור זה הללמ״ס כשאר שיעורי התורה, וכאן הבן שואל חדא דהלא רש״י ז״ל פסק בסוגי׳ דזרוע בשלה לקמן דטעם כעיקר לאו דאורייתא, וכל הדרשות בזה אינן אלא אסמכתא בעלמא, ואיך בא הללמ״ס לשער הטעם דבלא״ה אינו אסור מה״ת, ולא עוד אלא דכל שלא נרגש הטעם בזה התערובות שאנו דנין עליה, מה איכפת לי שאלו הי׳ בשר בלפת כעין זה הי׳ נותן טעם הלא אנן טעמא בעינן וחיך אוכל יטעם.
אבל דע כי כפי אשר תראה לפנינו בביאורנו בשיטת רש״י ז״ל הוא, דטעם הנרגש עד איזה שיעור, הוא אסור מה״ת, דילפותא דזרוע בשלה ילפותא גמורה הוה, ורק הטעם שלמעלה מאותו השיעור והוא טעם קלוש, אינו מה״ת רק מדרבנן אסור, והילפותא ע״ז מנזיר או מגיעולי כותים המה אסמכתות וכן ביאר הגאון בעל כנפי יונה בספרו הנעים על יו״ד בסימן צ״ח עיי״ש באריכות, ועיין עוד לקמן מזה, ועכ״פ גם לדעת רש״י ז״ל טעם גמור של איסור אסור מה״ת, וע״ז אתא ההלכה כדי להגביל איזה טעם אסור ואיזה מותר והגבילה זאת באמרם בבשר בלפת, ולא כמו שפירוש הרמב״ם ז״ל שאם נרגש בחיך כמו שנרגש הבשר שדרכו ליתן כדי להטעם הלפת, אלא הוא שיעור על כמות האיסור וההיתר ור״ל שיהי׳ האיסור בכמות נגד ההיתר כמו שדרך ליתן בשר בתוך הלפת, ואע״פ שבזה עדיין אין כאן שיעור מצומצם כי לאו כל אדם שוה בזה ויש חילוק בין עשיר לעני ובין בשר לבשר כידוע ומה שכתבו התוס׳ דכבשר בלפת הוא שוה עם שיעור ששים קשה לשמוע מכמה טעמים, אולם כפי הנראה האי שיעור ששים לא הי׳ מוסכם אצלם עד סוף ההוראה שבתלמוד וכאשר תראה לקמן בביאורנו ולכן קתני עיקר השיעור של ההלכה שהוא כבשר בלפת ומהא גופא דקתני כבשר בלפת שיעור שאינו מצומצם ידע רש״י ז״ל דע״כ הלכה היתה בידם, דשיעורי חכמים לעולם מצומצמות כפי האפשרי, דעל זה אמרו במנחות ק״ג ע״ב כל מדת חכמים כך הוא מ״ס חסר קורטוב אינו טובל בו וכו׳ ואי שיעור זה חכמים אמרוה ומדרבנן בעינן כך, ודאי לא היו תולין זאת בכבשר בלפת, שעדיין צריכין אנו לידע וכמה הוא וזה כתב רש״י ז״ל על גיד שנתבשלה בין הגידין דלקמן מפרש דנ״ט במב״מ שיערוהו בששים, ולא כתב כן למעלה בכבשר בלפת. וגם כאן לא פירש כן על בנ״ט אלא בד״ה כולן אסורות משום דבאמת בזמן המשנה עדיין לא הי׳ מוסכם אצלם דשיעור בשר בלפת כמה הוא, ולכן לא הזכיר התנא שיעור מצומצם, וממילא דבמב״מ דמשום לא פלוג נמי בעינן ביטול כמו אינו מינו, נמי כל או״א הי׳ משער כפי השערתו דבשר בלפת, ולכן במשנה דקתני גיד בגידין בנ״ט, ודאי ג״כ אשיעורא דבשר בלפת קסמך, דאל״כ גם כאן הוול״ל כיצד משערין, ומ״מ כתב רש״י ז״ל דלקמן בגמ׳ מפרשינן דבמב״מ שיעורא בששים, לא שכוונת התנא בטח הי׳ על ששים דזה ע״כ אינו, דאי לרבינו הקדוש הי׳ מוסכם שיעור זה דששים, לא הי׳ קתני כבשר בלפת, כי לפרש אתא ולא לסתום, אלא דרש״י ז״ל כתב כן לפרש הסכמת אמוראי בתראי, דששים סגי בכל האיסורים, אבל בזמן המשנה כי היכי דבאינו מינו הי׳ משער כאו״א כבשר בלפת לפי השערתו כן הי׳ במב״מ, והטעם דהחמירו גם בתערובות מב״מ בלח שלא סגי ברוב חד בתרי, עיין בזה לקמן. ועכ״פ לדעת רש״י ז״ל שיעור דכבשר בלפת הוא מהלכה על כל תערובות משא״מ, ואע״ג דאיכא איסור החזק מן הבשר ונותן טעם בפחות משיעור בשר בלפת, מ״מ לא הקפידה תורה על האי טעם דהוא למעלה מכשיעור בשר בלפת, אבל מדרבנן לא מהני שיעור כבשר בלפת, אלא להחמיר, דפחות משיעור זה לא נתיר שום תערובות, אבל תערובות דאפשר שנרגש האיסור בתוכו גם אחר שיעור זה אסור מדרבנן, ולזה הי׳ צריך עוד קפילא, אלא דבגיד בירך דגיד בלא״ה טעם קליש הוא אוקמי אשיעור של ההלכה ולא בעי קפילא. ועיין עוד לקמן ודו״ק.