דור רביעי על חולין· רבי משה שמואל גלזנר
דף צו. · פירוש ג
משנה הנוטל גה״נ צריך שיטול את כולו ר״י אומר כדי לקיים בו מצות נטילה, ופרש״י ז״ל דהוא פלוגתת ר״מ ור״י בברייתא דלעיל צ״ב ע״ב דרמ״א גה״נ מחטט אחריו בכל מקום שהוא וחותך שמנו מעיקרו ור״י אמר גממו עם השופי וא״כ פליגו בעומק אם צריך לחטט או שדי במה שלמעלה וכאשר משמע נמי מלשון הגמ׳ דאמר שמואל לבר פיולי דהוה גאים לי׳, חות בי׳ טפי, אבל באורך הגיד לא פליגו, ושניהם מצי סברי דלא אסרה תורה אלא מה שעל הכף כשמואל בגמ׳ או שניהם מצי סברי דבעינן כולו באורך הגיד, וניהו דבברייתא לקמן פליג ר״י עם ת״ק באכלו ואין בו כזית, ומפרש פלוגתתם בהא דשמואל דלרבנן ס״ל דלא אסרה תורה אלא מה שעל הכף, ולר״י אסרה תורה דכולה ירך רבינו הקדוש כפי הנראה לא ידע מפלוגתא זו, דהרי לא הביא דברי ר״י שיחלוק על הא דאכלו ואין בו כזית, ואדרבה מדהביא בדאכל מזה כזית ומזה כזית דפליג ר״י ואומר אינו סופג אלא הארבעים, ובמציעתא באכלו ואין בו כזית סתם דחייב, הרי מבואר דזאת ד״ה הוא. ולא עוד אלא דאיך נאמר דרבינו הקדוש מביא פלוגתת ר״מ ור״י בחטיטה דרבנן, והשמיט פלוגתתם בעיקר דאורייתא אי דוקא מה שעל הכף או דכולה ירך, ועיין בפוסקים דאיכא מבוכה גדולה בזה, ולפי הפסק פסקינן כשמואל ופסקינן דבעי חטיטה כר״מ, נגד הכלל דר״מ ור״י הלכה כר״י. ובאמת לשון ר״י כדי לקיים בו מצות נטילה קשה מאד להולמו, לא לבד מה שנתעוררו הר״ן והרשב״א ז״ל דלא נתן לנו שיעור במה שאמר כדי מצות נטילה, אלא דהאי מצות נטילה מה היא, וכי יש מצוה בניקור גיד וחלב עד דקרא לי׳ מצוה. ומה שנראה לפע״ד בזה דר״י לשיטתי׳ דס״ל לבני יעקב נאסר, והיינו דיעקב ובניו נהגו בו איסור כדי לעשות זכר להמאורע, ומה״ט ס״ל נמי דאינו נוהג אלא באחת כמעשה שהי׳, ועיין לעיל בריש פרקן מה שכתבתי בזה והבאתי דעת חכמי המדרש וכן הוא בזוה״ק דלכ״ע לא נגע המלאך אלא באחת וכפשטת הקרא דנגע בכף ירך יעקב ותקע כף ירכו הרי לפי דעת ר״י אין בעצם הגיד שום איסור המזיק באכילתו דמ״ש גיד ימין לשמאל, אלא דמשום זכר נאסר, וא״כ עיקר הזכר הוא בנטילתו שהוא מעשה בפועל, כי רק הפעולה מעורר המחשבה ולא המניעה וכדדרשינן זכור את יום השבת לקדשו ביין או עכ״פ בפה, ולכן קרי לי׳ מצות נטילה, דעיקר הלאו נאמר רק כדי שינטל הגיד, וע״י מעשה הניקור נזכר אותו המאורע וניהו דודאי לאו מקרי ללקות על אכילתו, מ״מ הלאו נאמר כדי לקיים בו מצות נטילה, ולכן כל המוסיף בנטילה גורע דדומי׳ דמעשה בעינן גיד אחת ולא שתים, ולכן גם החטיטה עם שמנו הרי הוא מגרע הזכר, וזאת שמעינן מהא דאמר כדי מצות נטילה, אבל ר״מ דס״ל נוהג בשתים משום דלישראל נאמר האי לאו ככל לאוין שבתורה, ואע״פ שנכתב במקומו לידע מאיזה טעם אסרה התורה גה״נ אין בשביל זה עיקר טעם התורה לעשות זכר להאי מאורע, דהרי כמו כן כתיב בשבת כדי לזכור יצי״מ וכן בתפילין ועוד, הכי נאמר דאין בכל אלו המצות שורש וטעם רק לעשות זכר ליצי״מ, ולכן סברו חכמים דנוהג בשני הירכות ויש ג״כ מקום להחמיר בחטיטה וישראל קדושים נהגו איסור בשמנו, וכל זאת רק למ״ד בסיני נאמר, וכיון דאנן כרבנן דר״י דבסוף פרקן ס״ל, דבסיני נאמר לכן נדחה ר״י מהלכה גם בהא דאינו נוהג אלא באחת, וגם בפלוגתת חטיטה כנלפע״נ לפי חומר הענין ואם שגיתי ד׳ הטוב יכפר ודו״ק.
ודע דיש להעיר עוד דלמה השמיט רבינו הקדוש מכל וכל הא דשמנו של גיד דהוא מנהג ישראל קדושים, כי במה דקתני צריך שיטול את כולו ודאי דליכא להכניס גם שמנו ואדרב׳ בריש פרקן קתני בפירוש וחלבו מותר ומפרש ר״י א״ש לעיל דעל שמנו קאי, ומותר לד״ה, ולעיל כתבנו לדעת הרשב״א ז״ל דשמנו של גיד משום לתא דחלב החמירו על עצמם, י״ל דמרומז מנהג זה בשמא שקראו חלב, אבל הלא הרשב״א ז״ל יחיד בדבר זה, ובתוס׳ וכן ברמב״ם מבואר דמשום לתא דגיד נאסר. והיתכן שישתוק מאיסור זה הנוהג בכל מקום ובכל יום והתוס׳ לעיל צ״ב ע״ב ד״ה גוממו עם השופי, כתבו דמה שנהגו לאסור שומן הגיד הוא כמו חומרא דר״ז דבנות ישראל דהחמירו על עצמן לישב ז״ל על טיפת דם כחרדל דאמרו בנדה ס״ו ע״א, דהיכא דאחמור אחמור, לפע״ד נראה דמנהג של שמנו של גיד דקאמר עליו ישראל קדושים נהגו בו איסור, מנהג קדמון מאד הי׳, ונתפשט בכל האומה דלולי זאת לא הי׳ קורא עליו ישראל קדושים נהגו בו איסור, והרמב״ם ז״ל ריש פ״ח כולל חלבו וקנוקנות וכתב עליהם שהם מד״ס, ותנא דמשנתינו הזכיר הקנוקנות במה דקתני משום ר״מ דצריך ליטול את כולו, והשמיט החלב שעל הגיד, ופלא על הרמב״ם ז״ל דגם הוא הגם שהזכיר החלב בריש הפרק אבל בהלכה ז׳ שהביא האי דינא דמשנתינו כתב וז״ל: הנוטל גה״נ צריך לחטט אחריו עד שלא ישאיר ממנו כלום עכ״ל, והשמיט דחותך שמנו מעיקרו דקתני בבריית׳. ועל השמטת רבינו הקדוש נראה לפע״ד.
דהנה ק״ז בעהחת״ס ז״ל ביו״ד תשו׳ ק״ז כתב ע״ד חלב שחלבו עכו״ם אם נניח דהלכה כרדב״ז דבאין דבר טמא מצוי אין איסור, הרי אנו קבלנו עלינו לאסור בכל מקום, והרי הוא דאורייתא ככל קבלה של פרישות ומצד נדר עיי״ש.
ואם כדבריו כן הוא הי׳ מקום לומר דהתנא דמשנתנו לא כללו עם הקנוקנות מה״ט גופא, דהני דרבנן בעלמא אבל מנהג ישראל קדושים הוה כדאורייתא, והשאירו על המנהג, ולא עוד אלא דקתני בפירוש וחלבו מותר לידע, דרק מצד מנהגא אית בי׳, וממילא דחמור מן קנוקנות דאינם אלא מדרבנן, אלא דבגוף דברי החת״ס אני נבוך מאד כי הלא בעצמו כתב שם דניהו דלכל מילי קיל כשאר איסור דרבנן היינו משום דכך קבלו שיהי׳ אסור עליהם כקולי אסורי דרבנן, אבל לעבור ע״ז, הרי הוא עובר על נדר דאורייתא עכ״ל, ולדעת קדשו לחולה מאכילין גיד החיצון והקנוקנות טרם שמאכילין לו שמנו של גיד דהוא חמור מאיסורי דרבנן, אולם במחכ״ת של ק״ז זצ״ל דבר זה ליתא, כי כמו שאזיל ומודה דלכל מילי ודאי כדרבנן יחשב, כי כך קבלו על עצמם שלא יהי׳ יותר חמור מגזירת חכמים, ה״ה לענין לעבור נמי קבלו שלא יהי׳ חמור העובר על מנהג קדושים, מעובר אגזירת חכמים, ומנא אמינא לך דהכי הוא, דהנה הרמב״ם ז״ל בריש פ״ד מהלכ׳ שבועות כתב דהנשבע שלא לאכול היום ואכל פחות מכזית הרי הוא כאוכל חצי שיעור מנבלות וטרפות וכיוצא בו, והמל״מ שם חקר ממ״נ אי כוונת הנשבע הי׳ גם על חצי שיעור הרי הוא לוקה, וכמפרש חצי שיעור, ואי כוונתו רק על סתם אכילה שהוא בכזית יהי׳ חצי שיעור היתר גמור, והביא שם דעת הר״ן ז״ל שבאמת הי׳ סובר כן דבשבועה ונדר חצי שיעור מותר לגמרי, אלא דחזר בו והסכים לדעת הרמב״ם ז״ל וטעמא דהא מלתא דדעת הנשבע והנודר שיהי׳ איסור לא פחות ולא יותר מאיסורי התורה הרי לך דלענין לעבור על השבועה יש ג״כ מציאות שיהי׳ רק איסור בעלמא דרבנן, או איסור תורה בלא מלקות כשאר חצי שיעור באיסורי תורה, וא״כ ה״ה כל מנהג שקבלו העם על עצמם ג״כ לא רצו להיות חמור מגזירות ותקנות חכמים גם לענין לעבור על המנהג וזה ברור. ומה״ט הקיל הרמב״ם ז״ל בשמנו של גה״נ לענין קרבן פסח שפסק בפ״י הי״א מהלכ׳ ק״פ שצולה הפסח כולו בלי להוציא גה״נ וכתב שם הכ״מ דניהו דמודה דחוטין וקרומות האסורים אפי׳ מדרבנן צריך להסירו ושלא לאכלן אבל שמנו של גיד שאינו אלא מנהג קדשים בפסח לא נהגו עיי״ש, ולפי דברי החת״ס ז״ל אדרבה שמנו של גיד הי׳ חמור משאר קרומות וגידין שאסורים רק מדרבנן אלא ודאי כמש״כ דהקבלה הי׳ שלא יהי׳ חמור משאר איסורי דרבנן וזה ברור לפע״ד ולכן הא דלא הזכיר התנא במשנתינו מנהג דשמנו של גיד לאסרו אין לנו מנוס אחר מלומר דניהו דפסק כר״מ לענין חטיטה שהוא מדרבנן אבל לענין שמנו שאינו אלא לר״מ מנהג קדושים ור״י חולק וכדמשמע מלשון הגמ׳ דלעיל, דקאמר והא בשמנו של גיד מיפלג פליגו, ורק לר״מ אסור משום מנהג, ובזה לא רצה רבינו הקדוש לסתום כר״מ, והניח הדבר על המנהג בלי לקבוע הלכה במשנה בדבר זה, מה״ט גם הרמב״ם ז״ל לא כתב בפירוש שצריך להסיר שמנו של גיד רק בריש הפרק כנ״ל ודו״ק.