אור ברסלב
דור רביעי על חולין דף צג: › פירוש א

דור רביעי על חולין· רבי משה שמואל גלזנר

דף צג: · פירוש א

דף צג:

ע״ב תוס׳ מדלא קאבריין אבמה״ח נינהו, מה״ת לא הוה אבמה״ח כיון דמחוברין הן מעט וכו׳ עכ״ל. והנה יש לי מקום עיון גדול בענין זה, דאמת דאבר המדולדל אף דלא מצי הדרא בריא וסופו ליפול וליסרח, אין בו משום אבמה״ח עד שיפול כמש״כ התוס׳, אלא דדבר זה לאו מסברא בעלמא ידעינן אלא מקרא ילפינן, דלקמן דק״ז ע״ב פריך הש״ס, טומאת אוכלין אין, טומאת נבלות לא, היכי דמי אי דמעלין ארוכה אפי׳ טומאת אוכלין נמי לא ליטמא ואי דאין מעלין ארוכה, טומאת נבלות נמי ליטמו, וקמשני לעולם דאין מעלין ארוכה, ושאני טומאת נבלה דרחמנא אמר כי יפול עד שיפול, תנ״ה האבר והבשר המדולדלין בבהמה ומעורין בחוט השערה, יכול יטמאו טומאת נבלה, ת״ל כי יפול עד שיפול וכו׳ עכ״ל הסוגי׳ שם, הרי לך דהקרא אתא להוציא מסברא החיצונה, ולומר דהאי חיבור כחוט השערה שסופו ליפול בקרוב, ואין במציאות להעלות ארוכה שמהני להציל מטומאת נבלה.והנה הא לא קשי׳ לי דניהו דלענין טומאת אבמה״ח גלתה התורה דבעינן דוקא עד שיפול, אבל לענין איסור אכילה מנ״ל דלא מקרי אבמה״ח עד שיפול או עד שתמות הבהמה ותהי׳ המיתה עושה ניפול, דילמא שאני טומאה מאיסור, דכבר ביארתי בפתיחה עיקר יו״ד וכן בסוגיא דמסוכנת לעיל דף ל״ז דאיסור וטומאה חד דינא אית להו ודלא כדעת האחרונים דתלו בוקי סריקא ברמב״ם ז״ל, לחלק בנבלה בין טומאת נבלה לאיסור אכילה כי מש״כ הרמב״ם דנקה״וו ופסה״ג נבלה, היינו תחלת נבלות ולא ללקות על בשר התולש ממנה גם משום נבלה עיי״ש באריכות ותרוה צמאונך ודבר זה גם מהכא מוכח דבאבמה״ח דמטמא כנבלה נמי דין טומאה ואיסור שווין בו, דכל שידעינן דאינו מטמא ממילא גם איסור אכילת אבמה״ח ליכא אלא מצות פירוש דרבנן לדעת התוס׳, ואיסור בלי מלקות מריבוי הכתוב לדעת הרמב״ם ז״ל. אבל מה דקשי׳ לי הוא דבשר מה״ח דאתי׳ לדידן דפסקינן כר״י לקמן ק״ב ע״ב, מקרא דבשר בשדה טרפה, למה לא נימא דכל שעומד ליפול כנפול דמי וטרפה הוה כטרפה עצמה דאסורה, אע״פ שעדיין חיה משום דסופו למות, כמו כן האי בשר המדולדל ממנה דהוה ג״כ טרפה במקצת כמש״כ הרמב״ם ז״ל בפ״ד ה״י ממ״א, דהחותך בשר מה״ח הרי אותו הבשר טרפה מה לי כולה מה לי מקצתה עיי״ש, וצ״ל דמש״ה כתיב בשדה ללמד עד שנעשה בשר בשדה וכל שעדיין מעורה אפי׳ בחוט השערה לא מקרי בשר בשדה, כי לפי פי׳ הרמב״ם ז״ל דמש״ה טרפה ובמה״ח חד לאו הוא משום דענינו שוה דהאי טרפה כולה והאי מקצתה, באמת האי בשדה לכאור׳ שפת יתר, אבל אתא לומר דהאי מקצת בעינן ממש בשר בשדה, וכדי שלא תאמר דדרשה יבשתא היא בלי טעם, תסבור לך הענין כי האי לאו דטרפה עם לאו דנבלה מישך שייכו, דמש״ה כתב הרמב״ם שם הי״ז דמצטרפין לכזית דטרפה תחלת נבלות עיי״ש אלא דחלקן הכתוב לשנים משום דטרפה אפשר דלא תבא לידי נבלה ע״י שהשחיטה מבטלת הנבלות, אבל עכ״פ בעינן אפשר לבוא לידי נבלות ע״י מיתה בלא שחיטה. ועיין בפתיחה שם שביארתי מה שכ׳ הפי׳ המשניות לרמב״ם ז״ל על המשנה לעיל ע״ד ע״א דבשליל ב״ט אין טרפות מפסידתו ר״ל טרפות מבטן קודם שנשחטה אמו, והוא לעומת מה שכ׳ שם הרמב״ם דחלבו אסור דלא מהני השחיטה להתיר איסורים שעליו, א״כ גם בטרפה מבטן נאמר דלא מהני השחיטה להתיר הטרפה, דכיון דאיקרי שור לענין חלב וגיד למה לא איקרי שור לענין טרפה, ע״ז כתב דטרפה לא שייך בו והטעם משום דכל שמתה אינה נבלה, תחלת נבלות לא מקרי טרפה, והאי ולד בן ט׳ חי אם ימות במעי אמו לאו נבלה מקרי, אם אח״כ תשחט ותהי׳ מותרת בהדי אמו לכ״ע אפי׳ אליבא דר״מ, א״כ טרפה לא תהי׳ חמור מנבלה, וזה סברא אמיתית בל״ס, וא״כ ה״ה בבשר מה״ח שהוא כטרפה כיון דאפי׳ תפול לא תהי׳ נבלה כדילפינן לקמן קכ״ח ע״ב, א״כ לא שייך בו תחלת נבלות, לכן בעינן נפילה ממש. ואין להקשות באבר המדולדל דסופו ליטמא כשיפול נימא עכ״פ דגם בעודו מעורה במקצת טרפה הוה ולא תהני שחיטה רק לטהר מן הטומאה ולא להתיר באכילה, זה ליתא דכל שבבשר מה״ח ליכא איסור טרפה לאחר שחיטה איך נחלק בין אבר לבשר, דע״כ השחיטה אינה מתרת איסור שהיה עליו כבר ואם בבשר המדולדל ליכא איסור ה״ה באבר המדולדל ובא וראה כמה עמקו מחשבות חז״ל והכל בתבונה ובדעת עליון היהיב חכמה לחכימין, ודו״ק היטב.

תוכן העניינים

דור רביעי על חולין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה