אור ברסלב
דור רביעי על חולין פתיחה כללית

דור רביעי על חולין· רבי משה שמואל גלזנר

פתיחה כללית

פתיחה

פרק א

דיני מאכלות אסורות המה מקצוע גדול בציווי התורה, ובריש פ׳ תזריע מובא ברש״י דרשה דר׳ שמלאי, דלמה הקדימה התורה דיני מאכלות אסורות בפ׳ שמיני ואח״כ נדה ועריות בפ׳ תזריע ואחרי ואמר דכשם שיצירת בהמה חיה ועוף קודם ליצירת אדם, כן תורתן קדמה לתורת האדם, והאי דרשה צריכה ביאור, דודאי יש לבקש טעם על הקדמת דיני מאכלות לדיני עריות, דכפי הנראה מן העונשים המה החמורות, אבל מה שתירץ אינו מובן, דהרי הכל תורת אדם ולא תורת בהמה חיה ועוף, ומה ענין יצירה לכאן.

ואמרתי לפרש עפ״י מה ששמעתי מפי אאמו״רה״ג זצ״ל בשם רבו הגאון מה״ו שלמה קוועטש ז״ל על הקרא דארורה האדמה בעבורך, שפרש״י ז״ל דהאדמה שינתה ממה שנצטווה להוציא עץ פרי עושה פרי, שיהי׳ טעם עץ ופריה שווין, והיא הוציאה רק עץ עושה פרי, וכשנתקלל האדם על חטאו, נתקללה היא עמו, ופירש הגאון הנ״ל, דחטא האדם נצמח מחטא האדמה, לכן לא קבלה ענשה אלא ע״י שחטא האדם, כי יצירת האדם מן האדמה לבסוף הבריאה אחר שנבראו כל הנבראים, הי׳ כדי שיוחלש האדמה ע״י שהוציאה כל צמח השדה וחייתו ארץ, למען יהי׳ קל לאדם לגבור על נפש החומרי ולשמור את דרך עץ החיים, ובכל זאת ראינו כי האדם לא יכול לכבוש יצרו ונפל ברשת התאוה, ועתה אולי אם האדמה היתה משמרת ציווי השי״ת להוציא עץ ופרי בטעם שוה ונחלשה יותר, היה בכח האדם הנברא מאדמה חלושה בתכלית החולשה, לעמוד בנסיון לבלתי לאכול מעץ הדעת, לכן אחר חטא האדם נתגלה קלונה של האדמה, ונתקללה עם האדם על ששינתה ולא הוציאה עץ פרי עושה פרי, עכת״ד הגאון ז״ל והוא פרפראות נאה ודפח״ח, והוספתי אני לפרש בזה הקרא שם, דויחבא האדם ואשתו בתוך עץ הגן, ר״ל שתלו חטאם בעץ הגן שאין טעם העץ שוה לפריו, ובזה מצאו התנצלות על שלא יכלו לעמוד ביצרם.

והנה כשם שבתחלת יצירת האדם השגיח יוצר הכל י״ת על חומר האדמה שממנה לוקח, שיהי׳ חלוש ומזוכך, ולא יעכב יותר מדי מלהתגבר האדם על תאותיו, כן השגיח על תולדותיו לצוות לו על מזונו שהוא המחליף את חומרו כידוע שיהיה מזוקק, כי הניזון ממאכלות האסורות אפילו אינם מקלקלים את טבעו ומדותיו כ״כ, אבל בתולדותיו יוצאי ירכו עושים רושם הניכר, כי אצל התינוק הנוצר, מזונות האב והאם, המה מכריעים את כשרונותיו הרוחניים לטוב או לרע, כי כוחות מזון של האבות מתעבים ומתגשמים בולד הנוצר, ועוד זאת כי לגדור בעד העריות והנדה, מוכשר רק מי שניזון ממאכלות טהורות וכשרות, כי רק אז יש בידו להכניע את יצרו בענין האישות כידוע, ולכן מתנאי גדר הערוה הוא גדר המזון המחיה ומחליף את חומרו, ויש לרמז זאת בקרא דשה״ש ״שררך אגן הסהר, אל יחסר המזג, בטנך ערמת חטים סוגה בשושנים״ (פ׳ ז׳ פסוק ג׳) שרר ובטן שם מתקבץ מזונו, ואם ישמור את נפשו מלהתגעל במאכלות המתועבות, ואל יחסר המזג, אז יהי׳ בקל סוגה בשושנים, שדרשו חז״ל על פתחי נדה, שאם אמרה לו אשתו, כשושנה אדומה ראיתי מיד הוא פורש. כח המעצור הלזה אין לו רק מי שמשמר השרר והבטן שלא יכנסו לתוכם מזונות המגשמים את האדם ביותר, ולזה כיוון ר׳ שמלאי בדרשתו, דלמה קדמה תורת בהמה חיה ועוף דהיינו דיני מאכלות לדיני ערוה. ואומר כשם שיצירתן קדמה ליצירת אדם והוא טעם להכחיש ולזכך החומר אשר ממנו נברא האדם, כן תורתן קדמה כי גם הוא מן הצורך לזכך את חומרו כדי לגדרו בעריות ולהוליד כדמותו וכצלמו, זרע קודש מוכשר לקבל טהרת הקודש, ומה״ט נמי כתיב קדושה, הן בטרפה ונבלה והן בב״ח, כמו דכתיב בעריות קדושים תהיו, כי קדושת האומה תלוי׳ במזונה תחלה, ועל ידה, בגדר ערוה, ולכן מצאו חז״ל לגדור ולהחמיר בהני תרתי אסורי המאכל ואסורי אישות יותר מבשאר מקצועות שבתורה עד שנעשה הלכות מאכלות אסורות להלכתא גבירתא בשרשים וענפים וענפי ענפים, ועי״ז נתהווה מבוכה גדולה ונטשטשו הגבולים, עד שקשה לידע מה הוא המפורש בקרא ומה הוא שדרשו והוסיפו, ומה הוא גזרה וחומרא, והלא יש בזה נפקותא רבתא לידע את כל זאת, למי שרוצה להורות כהלכה ולא לאבד ממונם של ישראל חנם, וכאשר תראה בעיקרים הקודמים, עיקר עבודתי בחיבורי זה, לעמוד על שרשי הדברים ולהגבילם כל או״א לפי מה שהוא, עד מתי הוא לאו שיש בו מלקות, ועד מתי הוא איסור תורה בלא מלקות, ומתי התחיל הדרבנן והחומרא, ובכל ביקורי היה לי הרמב״ם עמוד ההוראה, למורה דרך ולמאיר עיני, ועפ״י דרכי זאת אפרש פסקיו גם בשאר פרקים הבאים בכל המסכתא עד כלה, ואציג כאן רק איזה כללים הנחוצים לידע כדי להבין דרכי חז״ל במסכתא זו, ואסדר דברי עפ״י אתיות א״ב וזה החלי בעזהי״ת.

אות א
הלכה רווחת בישראל דאכילה שאסרה תורה הוא דוקא כשנהנה ממנה, דחיך אוכל יטעם, אבל אכל שלא כד״א או שנפגם המאכל, או כרכו בסיב עד שגרונו אינו נהנה מאכילתו, או שאוכל אכילה גסה שאינו תאוב לאכול עוד, או שאוכל פחות מכזית מכדא״פ, בכל אלו אינו לוקה וחוץ מחצי שיעור גם איסור תורה ליכא, ואפילו ח״ש דאסור לר״י מקרא דכל חלב רק דברי סופרים קרי לי׳ הרמב״ם, וקיל משאר איסורי תורה שאין בהם מלקות, דלענין אחע״א אמרינן דגם על איסור עשה לא חל איסור אחר, אבל אח״ש נו״ט חל איסור שבועה, עיין שבועות כ״ג ע״ב, דכל דאתא מרבוי׳ הכתובים כעין אסמכתא יחשב ולא כאיסור ודאי של תורה, ורק להחמיר אמרינן דאסור מה״ת, ולא להקל ועוד נדבר מענין זה לפנינו, אבל עתה נחקור בטעמא דהא מלתא דכל שאינו נהנה באכילתו לא אסרה תורה, שהוא נגד הסבר׳ החיצונה, דכל כותבי טעמי המצוות שוין דיש במזון זה של האיסורים לגוף ונפש איזה הפסד וגרעון, הכי נאמר דאם כרך החלב בסיב או עירב בו דבר מר, שוב אין בו מן ההפסד, ואינו מוליד בו הני תכונות רעות שעלול להוליד במי שניזון ממנו, הכי נבלה סרוחה שאינה לגר, אינו מזיק לגוף ונפש כמו נבלה שנתנבלה בשחיטה וראוי׳ למאכל אדם, הוא דבר שקשה לקבלו, ולומר דחז״ל קרא קדרשו דאכילה כתיב בהו, ולשון אכילה מורה על דרך אכילתו, אבל שלכפ״א לאו אכילה מקרי, גם זאת א״א לקבלו, דהרי בכ״מ אמרינן דיבר הכתוב בהווה, ולא למעט אתא את שאינו הווה, וכמו בטרפה אע״פ דדיבר מטריפת חית יער, אמרינן מה לי וכו׳ וכן מקרה לילה, לא נמעט מקרה יום, משום דהסברא נותנת דאין לחלק בין הנושאים, וא״כ אם אין הסברא נותנת לחלק בין אוכל כדרכו או משנה באכילתו, ודאי אין מקום למעט שלא כדרכו מדכתיב אכילה, דהרי דיבר הכתוב בהווה, יותר קשה לי על הא דפסקינן קטן או״נ אין בי״ד מצווין להפרישו, ולמה הלא אותו הפסד טבעיי שגורם אכילות נבלות בגופו של אדם, פשיטא דגורם גם בגוף הקטן ועוד יותר מבגדול כמובן, וכי בשביל דאינו בר עונשין מחמת חולשת דעתו לא נפרישהו מן ההפסד, הלא לא תעמוד על דם רעך כתיב וכמו שאנו מצווין לשמרו ולהסיר ממנו כל נזק וכל מחלה, למה נראה בחיבוק ידים איך האי קטן מטמטם את לבו במאכלות אסורות, ואמרו בגמרא סנהדרין נ״ה ע״ב בקטנה דמזידה היא, תקלה נמי איכא והא דלא נענשה משום דרחמנא חס עלה.

אבל דע דכבר חקר השב שמעתתא ז״ל למה החמירו בספק סכנתא ואפילו רוב וחזקה לא מהני, ובספק איסור הקילו דלא נאסר מה״ת כלל, וסמכו גם מדרבנן על רוב וחזקה, וניחא לי׳ באמרו, דבאיסור כל שהתירה התורה, אפי׳ אי איתרמי דאכל איסורא הרי הוא אנוס ברשות התורה, ולית לן בה, משא״כ במים מגולים אם מ״מ שתה הנחש מהם יוזק וימית, לכן אין לסמוך על רוב וחזקה, עיי״ש, ובער אני ולא אדע, הכי יאמר דאין בטבע המאכלות האסורות שום גרעון והפסד אלא משום דהתורה אסרתן, דאז נשאל למה אסרתן התורה, וכיון דע״כ לומר דיש טעם לאיסורן, הדרה הקושי׳ לדוכתי׳ דמה״ט היינו מחויבים לחוש להאי היזק טבעיי שיש בהם כמו שאנו חוששין בסכנתא להפסד טבעיי שבו, ולכן אין לנו מנוס אחר אלא לומר, דהאי הפסד וגרעון הנמשך לגוף ונפש ממאכל איסור אינו כמו ארס הממית מיד, אלא דאם האדם רגיל ליזון בהם לאט לאט מולידים בגופו הני תכונות ומדות רעות, אבל בדרך מקרה אין בהם הפסד הניכר, אלא כיון דהתורה הצריכה לאסרן, ממילא עבר אמימרא דרחמנא בכל כזית וכזית ואפליו רק פ״א שאכל חייב על אכילתו, ולכן בספק ומכ״ש בדאיכא חזקה ורוב ואין כאן מקום לחוש שיתמיד באכילת איסור, לא אסרה התורה ומה״ט נמי אמרינן דדוקא דרך אכילתו אסרה התורה דכל שלכד״א הוא רק דרך מקרה מתרמי דיאכל בכהג״וו, וכן אין אנו מצווין מה״ט לפרוש את הקטן, דכיון דאסור להאכילו בידים, א״א שיאכל הקטן דבר איסור רק דרך הזדמנות ובזה אין כאן היזק טבעי.

ודבר זה יוצא מפורש מתוך הסוגי׳ דעכברא בשיכרא ע״ז דף ס״ח ע״ב דאמרינן שם שרצים המאוסים דאסרה תורה חידוש הוא דמאיסו ובדילי אינשי מני׳, ופרש״י ז״ל ובלאו אזהרה בדילי אינשי מני׳ ולמה לי׳ דאזהר רחמנא עלי׳, לכן לאסור נותן טעם לפגם אתא דשרי בשאר איסורין, והתוס׳ הקשו על פי׳ זה, דמ״מ לא הוה ידעינן דהאוכלו בלאו, ולכן פירשו דחידוש הוא, דמן הדין הי׳ להתירן ככל נטלפ״ג דעלמא דשרי, עיי״ש, ובחידושי ק״ז בעהחת״ס ז״ל על ע״ז יפה כתב, דפרש״י ז״ל מוכרח מלשון הגמ׳ דקאמר משום דבדילי אינשי מני׳, שהוא שפת יתר לפי׳ התוס׳, ועוד דמשנה שלמה שנינו במכות כ״ג ע״ב, ר״ש ברבי אומר, רק חזק לבלתי אכול את הדם, ומה אם דם שנפשו של אדם קצה בהם וכו׳ וע״ז אר״ח בן עקשי׳ רצה הקב״ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות ופרש״י ז״ל שלא היה צריך לצוות על אזהרות, על שקצים ונבלות שאין לך אדם שאינו קץ בהם, עיי״ש, ולדעת התוספת הלא איצטרך לצוות כדי לידע שיש לאו באכילתן, אלא דהחת״ס נדחק ליישב דעת התוס׳ דהתנא קאי על ריבוי הלאווין בדם ובשרצים עיי״ש. ואני תמה דאם חדא לאו איצטרך כדי ללקות עליו גם היתרים הן בדם והן בשרצים נדרשו למה הן באין, דוק ותשכח, אלא דבמחכ״ת אגב שיטפי׳ כתב בשם התוס׳ דאיצטרך להזהיר בהם כדי ללקות עליהם, וכל המעיין בתוס׳ יראה שלא הזכירו מלקות, אלא כתבו דאיצטרך ללאו ואין כוונתם כדי ללקות עליו, דזאת לא ניתן להאמר, דמלקות בא על דעבר אמימרא דרחמנא, אבל מימרא דרחמנא לא באה כדי ללקות, ואם אין צורך בלאו רק כדי ללקות לשתוק קרא מני׳, ולא ילקה אדם מישראל חנם, אלא כוונת התוס׳ דמ״מ איצטרך לכתוב לידע שיש לאו באכילתן שאם יזדמן לפעמים שירצה לאכול לרפואה במקום דליכא סכנה, או מחמת רעבון וכדומה, כדי שידע שזאת אסרה התורה וימשוך ידו ממנו זאת היתה קושי׳ התוס׳ על רש״י, אבל דעת רש״י וכן דעת האי משנה דמכות שהביא החת״ס ז״ל הוא, דבשביל שיזדמן לעתים רחוקים שיאכל דבר איסור לא היתה התורה אסרו אם לא כמו שאמר רחב״ע דרצה הקב״ה לזכות וליתן שכר טוב להמונע מהם אף דבלא״ה הי׳ נמנע, ומש״כ ק״ז ז״ל שם דלרש״י קשה איך רוצה ללמוד דגם נטלפ״ג אסור, דהרי משום דרצה הקב״ה לזכות את ישראל נכתבו, תמהני דה״ה דקשה לפי׳ התוס׳ איך נוסיף חידוש על חידוש, הלא כלל גדול בידנו דאין לך בו אלא חידושו, וכן פסקינן בססי׳ ק״ד והוא מרשב״א ז״ל דאע״ג דשרצים מאוסים בעצמם אסורים, אבל תערובות שלהן מותר, אבל בין לפרש״י ובין לפי׳ התוס׳ צ״ל דהסוגי׳ רק בהוו״א רצה לומר דטעמא דרב משום דבדילי אינשי מיני׳, אבל רבא מסיק שם דרב או כר״מ ס״ל דנטל״פ בכה״ת אסור או דס״ל עכברא בשיכרא אשבוחי משביח, עיי״ש הרי דלא חש למה דרצה לומר בתחלה דשאני שרצים דחידוש הוא, אבל בגוף הסברא דס״ל לרש״י דרק הרגילות גורם הנזק קמה הראי׳ ממשנה דמכות וגם נצבה, והתוס׳ דפליגו ע״ז וסברו דגם אכילת איסור פ״א גורמת הפסד ניכר בגוף ונפש כמו בסכנתא, היא פלאי מכח המשנה הנ״ל, ומכח כל הני קושיות שהקשינו לעיל.

ועפ״י דברנו אלו תמצא שרש״י ותוספות במכילתן דף ה׳ ע״ב פליגו שם לשיטתן הלזו, דהתוס׳ שם ד״ה צדיקים עצמן לא כ״ש, חידשו מכח כמה ראיות שהביאו דדוקא במידי דבר אכילה אמרו דאין הקב״ה מביא תקלה לצדיקים, משום דגנאי הוא להם שאכלו דבר איסור, ומסתמא כוונתם משום דהאי אכילה עושה רושם בגוף האדם לגנאי, ולכן נכנסו שם בדחוקים לחלק עוד בין מאכל למאכל, אם הוא איסור בעצם או תלוי בזמן, וכל זאת משום דאזלו לשיטתם דהכא, דאפילו אוכל פ״א דבר איסור עושה רושם הניכר בגופו והוה גנאי, אבל רש״י שם בד״ה היכי מסתייע מלתא למיכל כתב וז״ל: ״האיך יגרום שום שטן לפני הצדיקים ע״י שוגג שום דבר עון״ עכ״ל, וכן כופל רש״י הדברים בדף הסמוך דשום דבר עון לא מסתייע שיכשל בה הצדיק וקושי׳ התוס׳ מכל הני עובדות אין להם התחלה כלל לפי פירש״י, עיין בחדושנו שם ותרוה צמאונך, ורש״י בזה לשיטתי׳ דהכא אזיל דאכילת איסור לעתים רחוקים אין בו משום גנאי, ומה שמשמרו הוא כדי שלא יעבור אמימרא דרחמנא אפי׳ בשוגג דבר הצריך כפרה, אבל אין חילוק בין דבר מאכל או שאר עבירה ודו״ק.

ובזה אמרתי דבר המתקבל בפירוש דברי ר״ש בפ׳ גה״נ דפוטר אוכל גה״נ של טומאה מכלום, דמצד טומאה הלא אבגבנ״ט, ומשום גיד נמי ליכא, דדוקא מי שבשרה מותר אסרה התורה הגיד שלה, אבל לא מי שבשרה אסור, ולפי הצעתנו דלמעלה יש טעם לשבח בדבר הזה, דר״ש דדורש טעמא דקרא סובר, דהא דאסר׳ התורה אכילת גה״נ, אע״פ שעץ בעלמא הוא ואין בו טעם לחיך משום דמ״מ יאכל הגיד עם הבשר כדרכו דמי פתי יסיר הגיד מפני שאין בו טעם, דאינו כעץ ממש דאינו ראוי לכוס, וכיון דדרך ב״א לאכלו עם הבשר שפיר אסרו כדי שלא יאכל אותו תמיד, כי הא דלא אסור בשאר איסורים אם אין בו הנאת אכילה הוא, משום דבלא״ה בדילי מני׳ לאכול בכהג״וו, אבל בגה״נ דדרכו לאכלו עם הבשר אין כאן חידוש שאסרו, אמנם כל זאת בטהורה, אבל בטמאה דבשרו בלא״ה אינו נאכל, למה יאסר הגיד, דאם יקרה דינקר הגיד ממנה תו לא יאכל אותו משום דאין בו טעם, דעץ הוא, וניהו דבאוכל גה״נ של טהורה בפ״ע ודאי דעובר דכיון דאסרה התורה לא נאמר דדוקא בתוך הבשר אסרה ולא בפ״ע, אבל בגיד של טמאה שפיר דרשינן כר״ש כנ״ל ומטעם הנ״ל ודו״ק.

עפ״י האמור למעלה דגרעון והפסד האיסורים ניכר רק במי שרגיל בהם, יש למצוא טעם הגון לעדל״ת אשר נתקשו בזה הרבה, הלא הל״ת חמורה מן העשה שעובר בל״ת לוקה והמבטל מ״ע בלא כלום, ולמה ידחה העשה את הל״ת, אבל לפי הקדמתנו הנ״ל ניחא טובא, דחומרות הל״ת אינה אלא בשרגיל בה, והא דלוקה בעבר אף פ״א הוא משום דעבר אמימרא דרחמנא, אולם קיום מצוות עשה אפילו פ״א הוא תיקון גדול דהרי הרבה מצוות שנוהגין רק פעם בשנה, כמו מצה לולב ושופר, ולכן שפיר דוחה העשה את הל״ת, דדל המימרא דרחמנא, אז לא יזיק לו עבירת הלאו פ״א ותועלת המצוה הרי איכא.

אבל מה שיש מן התימא הוא מהא שכתב הר״ן ז״ל בפרק לולב הגזול וכן הרשב״א והראב״ד ז״ל, דכדי להנצל שלא לעבור על מצות ל״ת, מחויב האדם ליתן את כל אשר לו, והוקבע האי דין להלכה באו״ח סי׳ תרנ״ז בהגה, והוא פלא לפי הצעתנו דהרי בשביל פ״א שיעבור לא יגיע אליו האי נזק טבעיי שנמשך אחר עבירת הלאו זה כשרגיל בו, ולא נשאר רק המימרא דרחמנא, ולמה לא נאמר דלא אמרה תורה דלא תאכל אלא מרצונו ולא כשכופין אותו וממילא לא יצטרך ליתן כל ממונו כדי להפטר מן האונס, ויש לראות אם האנס רוצה לכופו, או לעבור על ל״ת או לבטל מ״ע, או שיתן לו כל ממונו, מה יעשה הלא בשביל קיום מ״ע אין צריך לפזר רק שליש בממונו, יבטל המצוה הלא עשה דוחה ל״ת, ומוטב לעבור על ל״ת כדי שיקיים המצוה, וגם בלא״ה יש לתמוה הרבה על האי הלכה דמחויב ליתן את כל אשר לו, כדי להנצל מעבירת ל״ת, שהוא נגד ברייתא מפורשת ברכות ס״א ופסחים כ״ה דתנא ר״א אומר, אם נאמר בכל נפשך למה נאמר בכל מאדך, ואם נאמר בכל מאדך למה נאמ׳ בכל נפשך אלא אם יש אדם שגופו חביב עליו יותר מממונו נאמר בכל נפשך ויש שממונו חביב עליו יותר מגופו נאמר בכל מאדך, עכ״ל, הרי דדוקא גבי ע״ז צריכין למסור נפשנו ומאדנו, ואם כדעת הר״ן ז״ל דבכל לאו דעלמא צריך ליתן כל ממונו, בע״ז ל״ל קרא כלל, ולא עוד דהרי חזינן דבהרבה בנ״א חביב עליהם ממונם יותר מגופן, וכפי חז״ל בצדיקים כן הוא, דיעקב אבינו נכנס בסכנה כדי להציל פכים קטנים ששכח, וכיון דנפשו פשיטא דאין חייב למסור בשביל שאר לאווין חוץ מע״ז ג״ע ושפ״ד למה יהי׳ מחויב למסור כל ממונו שחביב אצלו כגופו או עוד יותר מגופו, והוא תימה רבתא על האי הלכה, שוב נזכרתי דלא על הר״ן ודעמי׳ תלונותי, אלא דהלכה זו דאין לעבור על הלאו בשביל הצלת ממונו, היא הלכה רווחת בישראל, עיי׳ עירובין דף מ״ה ע״א אר״י א״ר וכן תני׳ בברייתא, כותים שצרו על עיירות ישראל אין יוצאין עליהם בכלי זיין ואין מחללין את השבת וכו׳ בד״א שבאו על עסקי ממון וכו׳ ובשבת פ׳ כל כתבי מבואר, דבנפלה דליקה בשבת אסור לכבותה ולא להציל שום דבר מחפציו לרה״ר, אלא דהרמ״א ז״ל באו״ח סוף סימן של״ד כתב בשם האחרונים דכל זאת בזמניהם, דלא היה סכנת נפשות אם לא יכבה הדליקה אבל עכשיו שאנו דרים בין האומות, דיש בזה סכנות נפשות לעמוד בחיבוק ידים בפני הדליקה, מותר ומצוה לכבות עיי״ש, היוצא לנו מזה שאם נזכה ב״ב לשוב לארץ אבותינו, מוזהרים אנו שלא לכבות הדליקה שנפלה בעיר, אלא לראות בחיבוק ידים שתהי׳ כל העיר לשריפת אש, ואעפ״י שעני חשוב כמת והתורה אמרה וחי בהם, לא נתיר איסור כיבוי בשביל הצלת ביתו והונו ובשביל הצלת כל העיר, והוא תימא רבתא בעיני, וסותר למה דאמרה תורה בכל מאדך דוקא בע״ז, הרי דהשוה הכתוב נפשו למאודו, דכל מקום שאינו ביהרג ועל יעבור, ה״ה דאינו מצווה למסור כל הונו, עד שיהי׳ מושלך החוצה, ולא עוד שידוע דדבר זה פוגע גם בנפשות ועניות מעביר גם על דעת קונו כמו שאמרו חז״ל.

אבל חוץ מכל זה, גם מצד אחר יש לי תימא רבתא על האי דינא דאסור לכבות את הדליקה בשבת, דהנה הרמב״ם בפ״ה מיסה״ת ה״ד כתב וז״ל: ״ואעפ״כ אם עבר באונס אין מלקין ואין ממיתין אותו שאין מלקין וממיתין אלא לעובר מרצונו ובעדים והתראה שנ׳ וכו׳ ומפי השמועה למדו ״ההוא״ ולא אנוס ולא מוטעה ומה אם בעכו״ם שהוא חמורה מן הכל העובר אותה באונס אינו חייב כרת ואינו צריך לומר מיתת בית דין ק״ו לשאר מצוות האמורות בתורה וכו׳, ובעריות כתיב ולנערה לא תעשו דבר וכו׳״ עכ״ל, והנה הרמב״ם לא חש להא דכתב הרמ״ך מובא בכ״מ שם לחלק בין כרת למיתת בי״ד, ופלא על הכ״מ ז״ל דבמחכ״ת לא ירד לדעת הרמב״ם בזה דהרמב״ם ודאי מודה דלא מטעם דלא קיבל אלהות פטור דאל״כ ק״ו שלו פריכא דשאני ע״ז דכל שאנוס בדבר לא עבד כלום שהרי לא קיבל אלהותו ולא עוד אלא דלמה לי׳ לרמב״ם להביא דרשה דההוא למיעוטא אנוס, אם נאמר דכל שלא קיבל אלהותו פטור, אלא ודאי דכל שעע״ז בעדים והתראה חייב על המעשה אפילו לא קיבל אלהות בלב דדברים שבלב לא הוו דברים, ולכן אין לפטרו אלא מטעם אונס, דאנן רצון בעינן כדי לחייב, וכל שהוא אנוס אע״פ שהיה חייב למסור נפשו, לא עבר בזה רק על עשה דונקדשתי, אבל הלאו דע״ז לא עבר, ולכן יליף מזה גם לרוצח דכל שאנוס במעשיו לא נהרג עליו, ומה שיש בזה מן התימא ממה שפסק הרמב״ם בהלכ׳ ע״ז פ״ג ה״ו דהעובד מאהבה או מיראה דפטור וכרבא בסנהדרין ס״א ע״ב, הארכתי בזה במ״א, ואכ״מ.

אבל היוצא מפורש מתוך דברי הרמב״ם דכל שעובר נגד רצונו רק מחמת אונס פטור, וא״כ פשיטא לי דה״ה מחמת אונס ממון הדין כן דמ״ש, הלא אין כאן רצון לעבור ואי דמחויב ליתן כל ממונו כדי שלא יעבור, הלא נפשו נמי מחויב ליתן, אלא בכל זאת אם עבר ולא מסר נפשו פטור משום דרצון בעינן וליכא, א״כ ה״ה מי שאינו יכול לעמוד על עצמו למסור כל הונו, נמי לאו ברצון עובד אלא מחמת אונסא דממונו ולמה יהי׳ חייב, ושו״ת ריב״ש ז״ל סי שפ״ז מובא במל״מ שם, האריך הרבה להוכיח דאונס ממון לאו אונס מקרי, ולא מצאתי בכל ראיותיו הכרע אלא ממה שהביא האי ברייתא דעירובין הנ״ל, ולא ידעתי איך יפרש הוא ז״ל האי דרמב״ם שכ׳, דכל שאין כאן רצון אינו חייב בע״ז וה״ה ברוצח, ובהני כיון דמחויב למסור נפשו ולא יעבור, מה לי אם עבר מחמת אונס נפשות ומה לי מחמת אונס ממון, ופלא ראיתי עוד כי בדין דעדים שאמרו אנוסין היינו בכתובות דף י״ח ע״ב מחלק שם הש״ס בין אמרו אנוסין מחמת ממון לבין מחמת נפשות, והרמב״ם בפ״ג מהלכ׳ עדות כתב סתם דאם אין חתימתם יצאה ממקום אחר נאמנין לומר אנוסים או מוטעים היינו, ואינו מחלק בין מחמת נפשות למחמת ממון, אלא שהגמי״י ציין תשובות לרמב״ם אשר שם מחלק בזה אבל מ״מ הדבר לפלא בעיני שבחבורו יד החזקה השמיטו, כללא של דבר ענין זה צע״ג כדי לבררו, ואני לא באתי אלא לעורר כי הדבר קשה לאמרו שמחויב האדם להשאר הוא וביתו בערום ובחוסר כל ולא יציל את אשר לו בעבירת לאו, ועיין בהתוס׳ כתובות ל״ג ע״ב ד״ה אילמלי נגדוה לחנניה מישאל ועזריה הוו פלחי לצלמא, שהקשו והא כשהוציאו את ר״ע אמר וכו׳ משמע דבכל נפשך מיירי אפילו היו מייסרין את האדם ביסורין קשין וכש״כ לנגודי, עכ״ל ובהגהות מהר״י יעב״ץ כתב ע״ז, דסריקת בשרו הכאה שיש לו קצבה היא, שהרי הוציאו להריגה, אבל נגודי שאמר רב הוא הכאה שאין לו קצבה. וזה דבר שא״א לעמוד בו עיי״ש. וא״כ עניות תמידית כל ימיו שהוא יסורין שאין לו קצבה הוא קשה הרבה יותר מנטילת נשמה, ולכן אני אומר שהאי מלתא לאו דרך כלל נאמר, דאונס ממון לאו אונס הוא, דודאי מי שהוא איש בריא ואולם מלאכתו בידו לפרנס את עצמו ואת ב״ב, אם יקחוהו כל ממונו אין בזה אלא צער הפסד ממון, אבל אינו דומה לפק״נ אבל איש חלוש או חולה וכל בסיס פרנסתו הוא הונו ורכושו שמתפרנס על ידו, ואם יקחוהו ממונו הרי נפש הוא חובל כי אין לאל ידו להתפרנס הוא וב״ב אלא מן הצדקה, ולהשליך את עצמו על הבריות, בכגון דא הרי מן הדין חביב עליו ממונו כגופו ויותר מגופו כי טוב לו המות, מחיי צער של עניות, ואע״פ שחילוק זה לא נזכר בפוסקים, מ״מ דרכיה דרכי נועם כתיב ודו״ק.

פרק ב

ממה שאמרנו באות הקדום יוצא לנו, דמה שלא אסרה התורה אכילת איסור שלכדה״נ, אינו מטעם דלא הקפידה התורה רק על הנאתו, אלא דלא אסרו מפני דבלא״ה בדילי אינשי מני׳ לאכול באופן זה, אמור מעתה מי שרצה להתחכם וליזון ברגילות ממאכלות אסורות בדרך היתר זה לאכלן שלכדה״נ או לכרכן בסיב, הרי הוא נבל ברשות התורה, וכמו שכתב הרמב״ן ז״ל על הקרא דקדושים תהי׳ דאתא לומר קדש את עצמך במותר לך ור״ל שלא יהי׳ זולל וסובא בריבוי הכמות וריבוי משגל, וקרי לי׳ נבל ברשות התורה, ואומר אני דה״ה דיש להעמיס את זה המשביע את עצמו באיסורין ע״ד ההיתר שלא כדרכן, כדי לבא על ציווי השם י״ת בעקיפין, וכן למשל מי שמפריש תו״מ מתבואתו ומשליכן לאיבוד, כדי שלא יגיעו ליד כהן ולוי, דלא עבר אלא אעשה דנתינה לכהן, אבל כריו מתוקן מאיסור טבל שהוא במיתה, הכי אין זה רשע עריץ, כי מה שאסרה התורה את הטבל באיסור מיתה, ועל הנתינה לכהן ליכא רק מ״ע בעלמא, אע״ג דאין להכחיש דכל עצמיות איסור טבל נצמח ממה שרצתה התורה להחזיק את השבט משרתו (ועיין בתוס׳ קידושין ל״ח ע״ב בריש העמוד שכתבו וז״ל ״וטבל אע״ג דאינו בשאלה, כיון דאיסורו אינו אלא מחמת תו״מ לא חמירי מינייהו״ עכ״ל) מ״מ ירדה תורה לסוף דעתן של ב״א דאם יאסר הטבל בעונש מיתה בי״ש כל או״א יפריש תו״מ, וכל שהפריש למה לא יקיים מצות נתינה לכהן, וממילא די במ״ע לבד ולא איצטרך להזהיר בעונש מיתה למי שלא יתן מעשרותיו לשבט הנבחר, אבל פשיטא דמי שבמתכווין עשה סדר ומשטר להפריש ולא ליתן לכהן, דגרע ממי שלא הפריש כלל, דהרי עשה התחכמות שלא יגיע הענין לידי תכליתה שרצה המצווה י״ת.

ומה מאד מתיישב בזה קושי׳ התוס׳ החמורה קידושין ל״ו ע״ב ד״ה המקדש בערלה, שהקשו אמאי אינה מקודשת, הא שרי להנות ממנו שלכדה״נ ונדחקו כל הראשונים ביישוב קושי׳ זו, ועפ״י האמור ניחא טובא, דהא דלא אסרה התורה להנות שלכדה״נ הוא משום דבלא״ה בדילי אינשי מיני׳ להנות באופן זה, ולכן אם מתרחש במקום חולה וכדומה, שרי לעשות רפואה שלכדה״נ, וכמו דאמרו בפסחים כ״ה ע״ב דרבינא שייף לברתא החולנית בגהורקי דערלה, אבל אם ע״י שאסרה התורה להנות מערלה וכ״כ, אנו מתחכמים להנות מהם בתמידות שלכדה״נ, וממילא יהי׳ דמים לערלה ולחמץ בפסח לישא וליתן בהן ולקדש בהן אשה, זאת אסור לנו מה״ת מקרא דקדושים תהי, דאתא שלא נהי׳ נבל ברשות התורה, לעבור על מצוותיה בעקיפין ותחבולות, ולא עוד דאז הן המקדש והן המתקדשת שניהם נהנין בערלה זו, דהוא לקח בה אשה והיא קבלה דבר השוה פרוטה לכל אדם, דהרי ראוי להנות שלכדה״נ, והבן את זאת והוא התירוץ האמיתי לקושי׳ זו ודו״ק.

ועוד תדע דבכל דברים המאוסים שנפשו של אדם קצה בהם, אפילו לא היה התורה אסרתן, היה האדם העובר ואכלן יותר מתועב ממי שעובר על לאו מפורש בתורה כי כל מה שנתקבל בעיני בני אדם הנאורים לתועבה אפילו אינו מפורש בתורה לאיסור, העובר ע״ז גרע מן העובר על חוקי התורה, למשל התורה אמרה לא ילבש גבר שמלת אשה, אבל שלא לילך ערום בשוק לא איפרש בתורה שהוא אסור, אבל הוא נימוס וחוק קבוע אצל כל בעלי דעה, ואדם וחוה מיד אחר החטא הרגישו בעצמם פחיתות גדול לילך ערום, כחית השדה, ויתבוששו ויתפרו עלי תאנה לעשות מהן חגורות לכסות בשר הערוה, ועתה אשאלך מי שקץ משנתו ומושכב ערום במטתו, והבית בוער באש עד שמוכרח להמלט על נפשו ולרוץ החוצה ואין לפניו רק שמלת אשה לכסות ערומיו, מה יעשה מוטב לצאת ערום בקרית חוצות שאין בזה לאו מפורש מללבוש כסות אשה שיש בו לאו דלא ילבש, ועיין ביו״ד סי׳ שע״ב בכהן ערום באוהל המת, ועיין בפ״ת אות ס׳ בשם הנו״ב דעכ״פ ילבש הכתונת והמכנסים, ובעיני פשוט הדבר דלצאת ערום עבירה יותר גדולה מלהשהות באוהל המת, או לבישת שעטנז ובגד אשה, כי היא עבירה המוסכמת אצל כל בעלי דעה, והעובר עליה יצא מכלל אדם הנברא בצלם אלקים.

עוד משל אחת, בשר אדם לדעת הרמב״ם אינו אלא באיסור עשה, ולדעת הרשב״א מותר לגמרי מה״ת, ועתה אמור נא בחולה שיב״ס ולפניו בשר בהמה נחורה או טרפה של חי״ט, ובשר אדם איזה בשר יאכל הכי נאמר, דיאכל בשר אדם שאין בו איסור תורה אע״פ שמחוק הנימוס שמקובל מכלל האנושי׳, וכל האוכל או מאכיל בשר אדם מודח מלהיות נמנה בין האישים, ולא יאכל בשר שהתורה אסרו בלאו, היעלה עה״ד שאנו עם הנבחר עם חכם ונבון, נעבור על חוק הנימוס כזה, כדי להנצל מאיסור תורה אתמהה. ועיין בשו״ת חכ״צ ז״ל סי׳ פ״ד ע״ד בהמה הנרבעת דמסיק להלכה להתירה באכילה ודלא כב״ח, ומסיים וז״ל ״זולת במקום שנתנו הנכרים שלא לאכלה והוא מפורסם ומטעם חילול ה׳ בעיני הנוכרים, וכדברי ספר החסידים״, עכ״ל, ואני אומר דכל שמתועב בעיני אומות הנאורים אסורה לנו בלא חילול ה׳, מטעם המצוה דקדושים תהיו, וכל שאסור לכלל מין האנושי הנאורה בחוק הנימוס א״א להיות מותר לנו עם קדוש, דמי איכא מידי דלדידהו אסור ולדידן שרי, והתורה אמרה שהגוים יאמרו, כי מי גוי גדול אשר לו חקים ומשפטים צדיקים, ואם המה יעמדו על המדרגה יותר גבוה בחוקים ונימוסים, הרי יאמרו עלינו, עם סכל ונבל ולא חכם, ומה״ט לפע״ד יש למחות ביד השוחטים שיש מהם שאוכלים בן פקועה הנמצא מת בבטן הבהמה גם מוכרים לאחרים בתורת, בשר עגל רך, דבר המתועב ומאוס בעיני כל, ואסור עפ״י חוקי כל מדינה ומדינה בעונש תפיסה, וכן אין להתיר אכילת ומכירת מסוכנת, אע״פ שפשטה ידה והחזירה לאח״ש, בפרט בלא יצא ממנה דם, שהוא ג״כ בעונש גדול עפ״י חוקי המדינה, אם תרצה מצד חה״ש כמש״כ החכ״צ ז״ל, ולפי דעתי דכל זאת יש לאסור מדינא, מפני שמדרגתנו צריכה להיות תמיד גבוה ממדרגת שאר האומות בנימוס ובמוסר, ולא נמוך מהם.

עוד אביא לך לדוגמא מה דאיתא בכתובות דף ס״ה ע״ב שאמרו שם, אין אדם זן בניו ובנותיו הקטנים, אבל זן אותם כשהם קטני קטנים, ועד כמה, עד שש, ומכאן ואילך עד שיגדלו מתקנת חכמים שהתקינו באושא, ודעת הר״ן ז״ל דעד שש בכלל מזונות האשה היא, ולכן דן דבאין לו אשה פטור מלזון את בניו הקטנים, ועיין במל״מ פי״ב מאישות הלכה י״ד שכתב דהר״ן בעצמו כתב שהוא יחיד בזה, וכן הריב״ש תלמידו לא חש לדבריו, אלא שהמל״מ מצא סעד לדברי הר״ן בלשון הרמב״ם שכתב ״כשם שאדם חייב במזונות אשתו כך חייב במזונות בניו ובנותיו הקטנים״ ולמאי הלכתא אקשינהו עיי״ש, ואני אומר דאם כוונת הרמב״ם הי׳ לתלות חיוב מזונות בניו באשה כדעת הר״ן הוול״ל, כך חייב במזונות בניה ובנותיה שממנו, ולא עוד אלא דהאי ״כשם״ גופא אינו מדוקדק, דהוול״ל כיון שחייב במזונות אשתו וכו׳, ולא ״כשם״ כמובן, אבל עיין ברמב״ן עה״ת על הקרא דויצאה אשתו עמו שכ׳ וז״ל ״ונראה בעיני שהאדון נכנס במקום הבעל כי חמלה התורה על האשה והבנים שחייהם תלוים להם מנגד ומצפים לידי הבעל וכו׳, ואע״פ שלא הי׳ הוא מחויב במזונות מה״ת, כמו שנתבאר בתלמוד כתובות, אבל כיון שדרך כל הארץ לפרנס אדם אשתו ובניו הקטנים, צוה האל ברחמיו להיות הקונה כאב רחמן להם״ עכ״ל. והנה לכאו׳ יפלא הלא לגמ׳ כתובות מבואר דעד שש יורדים לנכסיו לפרנסת בניו, ורק אחר שש הוא מתקנת אושא, אלא ע״כ לומר דסובר הרמב״ן ז״ל, דהאי עד שש הוא חוק טבעי ונימוסי, ואע״פ שאינו מפורש בקרא, כופין על זה כמצוה המפורשת בתורה, וע״ס הנימוס הלזה אמרה תורה ויצא מעמו הוא ובניו עמו, דעד שהי׳ משעובד לאדוניו האדון נכנס תחתיו בחיוב זה של פרנסת אשתו ובניו, ולזה כיון הרמב״ם במתק לשונו לומר, כשם שחייב במזונות אשתו המפורש בתורה, כך חייב במזונות בניו אף שאין מפורש בתורה, מפני חק נימוסי בני אדם הנאורים, ועל נימוסים ומוסריים כאלו אמרו לקמן בשמעתין דף צ״ב ע״א דשלושים מצוות קבלו עליהם ב״נ ולא מקיימין מהן אלא שלשה, עיי״ש.

ולפי האמור הא דכתבו התוס׳ הנ״ל דשרצים חידוש הוא דהיה להיות מותר לאכול מפני פגמן ככל נטלפ״ג דעלמא, הוא לפלא בעיני דשאני שקצים המאוסים שכל נפש אדם בר דעה גועל בהן לאכלן והיא הנותנת לאסרן, אלא דלא צריך לאסרן כמש״כ, דכבר נאסרו מכח חוק הנימוס בלי שיצטרכו ע״ז ציווי מיוחדת, וכן צ״ל במה שאמרו נבלה הראוי׳ לגר קרוי׳ נבלה, ושאינה ראוי׳ לגר אינה קרוי׳ נבלה, לא שיהי׳ מותרת לאכלה, כי האוכל נבלה סרוחה, לית דין בר נש, ולא ניתן לחולת רעבון נבלה סרוחה, בשיש לפניו נבלה הראוי׳ לאדם.

וראה זה בהאי משנה דסוף מכות שהבאתי, כתב רש״י ז״ל וז״ל ״דלא הי׳ צריך לצוות על כמה מצוות וכמה אזהרות, על שקצים ונבלות (ר״ל מתות מאליהן) שאין לך אדם שאינו קץ בהן״ עכ״ל והנה במשנה שם מביא תחלה ״רשב״ר אומר, הרי הוא אומר רק חזק לבלתי אכול את הדם וכו׳, ומה אם דם שנפשו של אדם קצה ממנו, הפורש ממנו מקבל שכר, גזל ועריות שנפשו של אדם מתאוה להן ומחמדתן וכו׳״ עכ״ל ולמה מיאן רש״י ז״ל גם בדברי רחב״ע להשאר אצל איסור דם, ומביא תמורתו שקצים ונבלות, אבל כוונתו מבוארת, דמה דקתני לעיל בדם שנפשו של אדם קץ בו, הוא רק לעומת גזל ועריות שנפשו מתאוה להן, אבל בכל זאת אין כאן מיאוס וגועל נפש ששום אדם לא יאכלנה, לכן רחב״ע דקאמר דלא איצטרך לכמה אזהרות, לא מצי קאי אדם, דהאי לאו שפיר איצטרך, דיש ב״א שאוכלין אותו, אבל בשקצים ונבלות מדייק רש״י ז״ל לכתוב, דאין לך אדם שאינו קץ בהן, עד שמי שאכלן יצא מגדר אדם, וע״ז וכיוצא בזה קשי׳ לי למה נכתבו, דבלא קרא אסורים מחוק נימוסי אדם, אבל חלילה לומר דהן מותרין אי לא כתיבי, ולכן קשי׳ התוס׳ על רש״י דהא איצטרך הלאו בשקצים לידע שהוא בלאו, בלא״ה לק״מ, דגם בלא לאו מפורש, הרי הוא מוזהר עליהם מתורת אדם, וכמו דלא בעינן לאו מפורש על אכילת בשר אדם, או לילך ערום בשוק, דעל כל אלו ודאי בי״ד עונשין ומלקין את העובר וכמו שכופין לזון את בניו הקטנים אע״פ דלא כתיבי, כי על אלו וכיוצא באלו, אמר רחב״ע דלא הי׳ צריכין לכתוב מפני שככתובים דמי.

והנה בעיקרים דלעיל הבאתי דברי הרמב״ם ספ״ד מהלכות שחיטה שכתב, דישראל במדבר היו שוחטין או נוחרים כשאר עכו״ם, ותמהתי שם עליו, הלא העכו״ם אינם מצווין על נו״ט ולמה להו נחירה, והוכחתי מזה דרמב״ם סובר דעל מתה מאליה גם ב״נ מצווה אלא דנכנסתי בדוחק למה לא חשב הרמב״ם בהלכ׳ מלכים גם את זאת בין ז׳ מצוות שנצטוו ב״נ, אבל לפי האמור ניחא בריווח, דהרי רחב״ע קא קשי׳ לי׳ שקצים ונבלות מאליהן, למה ניצטווינו כיון דמעצמנו היינו יודעים להבדל מהם, באשר הוא מאוס ומשוקץ בעיני כל אדם, ואין לו תי׳ אחר אלא דרצה הקב״ה לזכות את ישראל, כתב גם מה דממילא הוה ידעינן וא״כ בב״נ דלא רצה הקב״ה לזכותם באמת לא נאמר להם אלא מה שצריך לכתוב, אבל מה שהוא מחוק הנימוס באשר הוא אדם, מעצמם צריכין לגדור בהם, באשר המה אדם נבראו בצלם אלקים, וא״כ באמת אסורים גם המה בכל מה שנפשו של אדם קצה בו, ולכן שפיר בעו נחירה ולא מיתה בלא נחירה, שהוא מתועב מעצמו בלא ציווי מפורש, ובכלל דינים הוא לענוש בפלילים כל העובר.

היוצא לנו מכל האמור, דכל המתועב בעיני אדם כלל האנושי אע״פ שאין על הדבר אזהרה מפורשת בתורה, אסור עלינו יותר מאיסורי התורה, ולא מצד חה״ש לבד כמו שכ׳ החכ״צ ז״ל הנ״ל, אלא משום דמה שנאסר לב״נ א״א להיות שרי לנו מטעם מי איכא מידי, ולכן בשר אדם או נבלה סרוחה ודאי חמור מחלב וטבל לענין חשיב״ס, ומה דאמרו ביומא פ״ג ע״א דטבל ונבלה מאכילין אותו נבלה, נבלה שנתנבלה ע״י שחיטה פסולה קאמר, אבל לא המתה מאלי׳ שעונשין על אכילתו מצד חוק הנימוס והמוסר הכללי, ובלא״ה הלא ידועה דבשר מתה מאליה סכנה גדולה הוא לאכלו ואיך יעלה עה״ד דחז״ל יצוו ליתן לחולה בשר המת, נבלה מאוסה המושלכת לאשפה לכלבים טרם שיתנו לו טבל שלא נתקן, וכל המתעקש בזה הוא משפיל כבוד התורה, וגורם שיאמרו עלינו עם טפש ונבל תמורת עם חכם ונבון ודו״ק הטב.

פרק ג

כלל גדול בידנו דכל האיסורים בטלים ברוב, חד בתרי ואפי׳ לאדם אחד ולאכול כל ג׳ החתיכות בב״א מותר מה״ת. ועיין בפתיחה על תערובות לפרמ״ג ז״ל, דחקר מנ״ל לחז״ל חידוש דין זה, הלא מקרא דארל״ה, דמיני׳ ילפינן דאזלינן בכה״ת בתר רובא, לא נשמע דחד בתרי בטל, כי בסנהדרין אזלינן בתר רוב דעות, משום דמסתמא הדין עם הרוב, ומינה דה״ה דיש לסמוך על כל דפריש מרובא פריש גם באיסורין, דגם בהאי דאנו מסופקין עליו אם הוא מן האסור או מן המותר אם הרוב היתר, אמרינן דגם האי שאנו דנין עליו מן הרוב הוא, אבל בנתערב חתיכת חלב בשני חתיכות שומן לומר דנתהפך החלב לשמן להיות מותר כמותו הא מנ״ל עיי״ש. ולכאור׳ הי׳ מקום לומר דהיתר ביטול חד בתרי דומה להיתר דשלכד״נ שכתבנו למעלה, דכיון דהוא מלתא דלא שכיח שיזדמן אכילה כזו, לכן לא קפיד רחמנא על אכילה כזו, וכן תערובות דלבטל לכתחלה אסור מה״ת כמו שהעלה הנוב״ת יו״ד סימן מ״ה, וכאשר נדבר מזה עוד לפנינו, ודרך הזדמנות הרי הוא לא שכיח, לכן אמרי׳ דדוקא בעינא אסרה התורה אבל בתערובות לא, אלא דקשה לומר דבר שלא נזכר כלל, דחז״ל מפרשים כל הני לאווי איסורא אכילה דקרא, דבעינא קאמר לא תאכל חזיר, אבל בתערובות לא, ולא עוד אלא דא״כ למה בתערובות אינו מינו אסור בלח טעכ״ע דאורייתא, וכזית תכא״פ, אפילו מלקות וכרת איכא, ואי היתר חד בתרי אסברה הנ״ל בנוי מ״ש מב״מ ממין בשא״מ, ולכן צריכין אנו למשכנא נפשאנא, כדי למצוא דעת קדושים מאין יצא לחז״ל היתר זה דביטול חד בתרי ואען ואומר כיד ד׳ הטובה עלי.

הקדמה א׳. הנה הביאו האחרונים בשם הגאון מהו׳ משולם טיסמניטץ ז״ל בטעמא דהא מלתא, דהרי בסנהדרין בעינן רובא מתוך כולו כידוע, וגם המיעוט צריכין לחתום הפסק כדי שיצא מתוך כולן, וע״כ משום דדעת המועטים בטל ברובא, ואולי שלזה כיונו ג״כ התוס׳ בריש פ׳ המניח, במה שכתבו, דהמיעוט סנהדרין כמאן דליתא דמי׳, עיי״ש עכתד״ק אלא דלפע״ד לא הואיל בזה כלום, דסכס״כ, אין כאן איסור ברור דאו חייב או זכאי, ולכן מכריחים את המיעוט שיסכימו אל הרוב, אבל עדיין אין ללמוד מכאן לבטל איסור ברור חד בתרי, ולומר נהפוך איסור להיות היתר לכן צריכין אנו להוסיף מיא ולהוסיף קמחא כדי להעמיד תירוץ זה.

ודע כי אמת מוחלט אין לנו זולת התורה שבכתב שנמסרה לנו ממשה מפי הגבורה, אבל כל מה שדרשו וחדשו החכמים בכל דור ודור, אשר מחויבים אנו לשמוע ולעשות כמצוותם, אין זה אמת מוחלט אלא הסכמיי, עד שיש כח ביד חכמים הבאים אח״כ לסתור את דבריהם, וכאשר הארכתי בזה בהקדמה עיי״ש, וא״כ הוא בתושבע״פ בכללה מכש״כ בכל פרט ופרט שהבי״ד דן ומכריע ע״פ רוב דעות, אע״פ שציוותה התורה לילך אחר הכרעה זו אבל למחר או לאחר זמן, יוכל בי״ד אחר או אפילו גם הם בעצמם להכריע להיפך, ונעשה כהכרעתם, ולכן האי אמת הסכמיי מקרי, והתורה גזרה לילך אחריו אע״פ שאינו אמת מוחלט, ומה מאד יובן בזה מה דאיתא בשמעתן דף קי״א ע״ב דאמר רב, חס לי׳ לזרעי דאבא ב״א דליספי לי מידי דלא סבירא לי. והוא לכאור׳ אינו מובן, למה לא ליספי לי׳ כיון דלפי דעתו היתר הוא ואוכל בעצמו, ויודע דמאן דאוסר טועה בהלכה הוא, ולא שייך כאן לומר דמ״מ האי דאוסר שווי׳ אנפשי׳ חד״א דהא לאו מטעם חומרא אנפשי׳ קאסר, אלא משום דסובר שהדין כן, ואם חברו החולק ומתיר, יודע דחברו טעה בדין, למה לא יאכיל אותו מזה, אבל לפי האמור ניחא כיון דבכל הלכות כאלו הכל תלוי בהסכמת חכמים, ואין כאן אמת מוחלט, כל זמן שלא נתקבל ההלכה להורות כן או כן, אם האוסר אוכל ממה שאסור מכשול הוא בידו, ועיין מה שכתב בזה בשמעתן דף ו׳ ע״א ודו״ק.

הקדמה ב׳. המרדכי ז״ל הקשה איך הולכין בסנהדרין אחר הרוב הא כל דיין ודיין קבוע בפ״ע הוא וקבוע כמעמ״ד, ותירץ דאין אנו דנין על הגופים, אלא על הדיבור היוצא מהם והוא נייד עכתוד״ק הקושי׳ כמו התירוץ גם שניהם צריכין ביאור דלכאור׳ הקושי׳ אינה מובנת, דהרי אנן אמרינן דהדין עם הרוב וממילא המיעוט כמאן דליתא דמי׳ וכמש״כ התוס׳ ריש המניח שהבאתי לעיל, ואין זה דומה לט׳ חניות דליכא למימר דהמיעוט כמאן דליתא, כיון דניכר ועומד במקומו, אבל כוונתו על מה שכתבנו באות הקדום, דכל זמן שלא עמדו למנין הרי שני הדעות שוות הן, ושניהם יכולים להיות אמת הסכמיי, והכל תלוי בהכרעה, אם יהי׳ הרוב לכאן או לכאן, ולכן שפיר קא קשי׳ לי׳ איך יקופח המיעוט מן הרוב כיון דכל או״א קביע הוא ועומד על דעתו שהוא האמת לפי דעתו, ולא מצי לדחותו רק ע״י ביטול כי לולי זאת באמת הוא האמת וכמש״כ באות הקדום. אבל התירוץ ע״ז הוא דהא דרוב לא מהני לבטל הקבוע היינו דוקא רוב המצורף מקביעות הרבה כמו בט׳ חניות, דזאת אנו יודעים דלא לקח רק מאחת מהם, ויוכל להיות מן הטרפה כמו מן הכשרה, דלגבי כל אחת עומדת הטרפה נגדה ומה תאמר בצירוף כל הכשרות הוא רוב נגד הטרפה, ע״ז נשיב מי צרפם יחד, הלא רק באחת מן החניות לקח ואם לא הי׳ חילוק בכשרות ביניהם, היתה כל אחת נכנסת בספק שמא בה לקח. אבל אם אפילו בשתי חניות אחת טרפה ואחת כשרה, והכשרה מוכרת כפלים מן הטרפה, בזה ודאי הי׳ אזלינן בת״ר לומר דמסתמא מכשרה לקח כרוב הלוקחין, משום דהאי רוב אינו מצורף מקבועות רבות, ועיין ביו״ד סימן ק״י בפ״ת אות ב׳ שהביא דברי הנוב״ת או״ח סי׳ ע״א דמסתפק בזה, אי בכהג״וו נמי אמרינן קבוע כמחצה על מחצה דמי, או אזלינן בת״ר, ומה דספק אצל הנו״ב ז״ל אצלי הוא ברור דלא שייך בזה קבוע, ויש להביא ראי, לזה מסוגי׳ דרוב וקרוב, בב״ב דף כ״ג ע״ב דאיתי שם מתיב ר׳ זעירא, והי׳ העיר הקרובה אל החלל, ואע״ג דאיכא אחריתא דנפישא מינה, ויש להעיר למה לא פריך משאר עיירות כולן, דהוו רוב נגד העיר הקרובה, ולא הי׳ לחייב העיר הקרובה כנגד רוב העיירות, אלא יביאו כולם יחד דהיינו כל המדינה, וע״כ לומר דהא לא קשי׳ לי׳, משום דכל עיר ועיר קבוע. ואנו מסופקים מאיזו עיר הרוצח יצא, והוו כל העיירות קבועות וכמחצה על מחצה דמי, לכן הקורבה מכריע לצד הקרובה, אבל פריך דילמא איכא אחריתא דנפישא, ובזה תו אין לומר קבוע כמעמ״ד דבלא צירוף, העיר האחת רוב נגד הקרובה, וזה ראי׳ ברורה לפע״ד, דהרי בין קורבה ובין רובא דוחה את הקבוע אמור מעתה בסנהדרין נמי דומה לעיר דנפישא, דהרי שתי דעות עומדות זכ״ז, דעת המחייבין ודעת המזכין, ודעת אחת יוצאת מי״ב דיינים ודעת השנוי׳ מי״א דיינים, וממילא האי דעה חזקה נגד חברתה, ולא שייך בכהג״וו קבוע, זאת כוונת תירוצו של המרדכי דעל הדיבור דהיינו הדעה אנו דנין, והוא נייד ר״ל דקבוע נעשה רק אחר שמתקבצים יחד, המחייבים והמזכים, ואז לא איכפת לן, הקבוע׳ ואפילו לדעת המהרי״ק דגם מטעמים שונים מצטרף לרוב, מ״מ כחדא חשיבו דהרי אפשר דכולא טעמא אית בי׳ לחייבו או לפטרו, ולכן אין לפנינו אלא שתי דעות חולקות, האחת חזקה יוצאת מרוב, והשני׳ חלושה יוצאת ממיעוט, לכן החזקה מכריע את החלושה.

הקדמה ג׳. כמו דאין הולכין בממון אחר הרוב משום דחזקת ממון של הנתבע חזק, עד שאין מוציאין ממנו ממונו עפ״י הרוב, כן וק״ו בדיני נפשות שאדם מוחזק בנפשו ואין להרגו או להלקות עפ״י רוב, וכקושי׳ התוספות ריש המניח, וסנהדרין שאני דהמיעוט כמאן דליתא כמש״כ שם התוס׳ ומה שמצינו דאפילו ברובא דליתא קמן אזלינן בנפשות אחריו כמו שהקשו בתוס׳ כבר הסכימו האחרונים כולם פה אחד, דזאת דוקא ברוב דאיתחזק מלפני האי מעשה במ״א, והא דיליף מרוצח ועדים זוממים דאזלינן בת״ר דאל״כ ניחוש דלמא במקום סייף נקב הוה, ואע״ג דהאי רוב ע״כ איתחזק הוא, הכי פירושא, דאי לא אזלינן בת״ר לא יתחזק הרוב לעולם, ורק אי בעלמא אזלינן בת״ר ואז איתחזק הרוב לשאר מילי, וממילא אי יש לן לדון עליו בדיני נפשות נמי אזלינן בתרי׳ משום דכבר איתחזק לשאר מילי.

מכל האמור יוצא דהא דאזלינן בסנהדרין בין בממונות ובין בנפשות בת״ר, אין הטעם כמו שעלה ע״ד מקצת האחרונים, משום דרוב פעמים הדין עם הרוב, והם מכוונים עפ״י הרוב את האמת, דהרי בין בממון ובין בנפשות לא אזלינן בת״ר, ואיך נסמוך על האי רוב להוציא ממון ולהרוג אדם המוחזק בגופו ונפשו ובממונו, ואם הי׳ אמת מוחלט בדין והיינו דנין מי כיוון האמת הרוב או המיעוט, באמת לא היינו יכולים להוציא ממון ולגמור את דין הרוצח על סמך רוב, דרוב פעמים הרבים מכוונין האמת, דאין זה רוב דאיתחזק שנלך בתרי׳ בדיני ממונות ונפשות, אלא דאצלינו ליכא אמת מוחלט, אלא אמת הסכמיי, וע״י הסכמת הרוב נעשה ונתהווה האמת, וממילא המיעוט כמאן דליתא, וזאת כוונת התוס׳ במה שכתבו דבסנהדרין המיעוט כמאן דליתא, והבן את זאת, ומינה דה״ה בתערובות איסור והיתר אמרינן דהרוב מהפך את המיעוט מאיסור להיתר, כמו בסנהדרין דהרוב מהפך האמת של המיעוט לשקר, כי אם הרוב היה מסכים לדעת המיעוט, היה זאת האמת, והא דאמרינן כל דפריש מרובא פריש לא מסנהדרין ידעינן, אלא מהא דחד בתרי בטל, דכיון דחזינן מסנהדרין דהמיעוט נתהפך מאיסור להיתר ע״י הרוב וא״כ בט׳ חניות, אלו כל החתיכות שבתוכם היו נשלכות לחוץ על צבור אחד, היו כולן מותרות, משום חד בתרי בטל מכש״כ דחתיכה אחת הפורשת מאחת מהן שמותרות, ושמור לך את זאת ועיין עוד באות הבאה ודוק.

פרק ד

לפי הצעתנו שמעלה נבין מה דקאמר בגמ׳ מנא הא מלתא דאמרו רבנן דזיל בת״ר, רובא דאיתי קמן כגון ט׳ חניות וסנהדרין לא קמבעי לן כי קמבעי לן רובא דליתא קמן כגון קטן וקטנה, ובסוף הסוגי׳ מסיק דל״ל ילפותא אלא אהיכא דלא אפשר, אבל היכי דאפשר עדיין לא נדע, מנ״ל דסמכינן ארובא דליתא קמן, וכתב שם רש״י ז״ל דע״כ לומר או דמהלכה ידעינן למיזל בת״ר, או דחזר ממה דמחלק לעיל בין רובא דאיתא לרובא דליתא קמן, והרבה האריכו האחרונים לפרש דמעיקרא מאי קסבר ולבסוף מאי קסבר, גם מה דמחלק בין אפשר ללא אפשר קשה לשמוע, ועיין שם בסוגי׳ מה שכתבתי בזה, ועתה האיר ד׳ לי אור חדש בענין זה, לירד לעומק מחשבות חז״ל.

והנה הלב ארי׳ ז״ל שם בסוגי׳ נתקשה בכל הנ״ל, ועוד הקשה דאיך מדמה הא דר״מ דחייש למיעוטא רק מדרבנן ומחלק בין אפשר ללא אפשר, להא דרצה לילף מדאורייתא ודחה דלמא שאני בין אפשר ללא אפשר, ועוד זאת דהאי דחיי׳ דרב כהנא לדחות הילפותא דר״א משחיטה עצמה, נתקשה לדנפשיה דהוא יליף מהרג את הנפש, ושם נמי יש לדחות דשמא שאני התם דלא אפשר, לכן מפרש הלב ארי׳ ז״ל דבהאי פירכא דר״כ, לא כל הני ילפותות דלעיל רצה לסתור כפרש״י ז״ל, אלא רק האי ילפותא דר״א, דיליף משחיטה עצמה עיי״ש. איך נדחק להעמיד דבריו עפ״י דעת הרמב״ם דכל הספקות מותרות אלא במקום דאיכא לברורי מה״ת צריך לברר, והורג את הנפש שאני דעל הספק לא נהרג, ולא אאריך כאן בדבריו לסותרם, ולא הבאתים כאן אלא מפני שגם אני בדרכו אלך לפרש דר״כ רק לסתור ילפותא דר״א קאמר, אבל לא מטעמי׳ דלב ארי׳ אלא מטעם אחר כאשר אבאר בזה בס״ד.

הנה לפי מה שביארנו באות הקדום רובא דאיתי קמן דילפינן מסנהדרין, היינו דילפינן חד בתרי בטל ונהפך האיסור להיות היתר, כמו בסנהדרין דהאמת של המיעוט נתהפך לשקר, מחמת שהרוב מכריע את המיעוט, אבל במקום דלא שייך לבטל את המיעוט מכל וכל, מאיזה טעם שיהי׳, לומר כל דפריש מרובא פריש זאת לא שמענו מסנהדרין, וע״ז קמבעי בסוגי׳ מנא הא מלתא דאמרו רבנן זיל בת״ר, ומפרש כגון קטן וקטנה דלא שייך לומר דהסריסים והאיילנות מפני שמועטים המה, יתבטלו ברובא דשאר קטנים, או מיעוט בהמות הטרפות יתבטלו ברוב הכשרות שבעולם, ויהי׳ המיעוט כמאן דליתא, דזה א״א כיון דעומד להתברר בבהמות ע״י בדיקה, ובקטן וקטנה הלא יגדלו ויתברר ולא שייך כאן ביטול כמובן, אלא דנאמר דמסתמא האי קטן וקטנה והאי בהמה אשר הנידון עליהם המה מן הרוב ולא מן המיעוט, ולא נצטרך להמתין עד שיגדלו, ולא נצטרך לבדוק הבהמה אחר הטרפות, זאת מנ״ל, ונהי דבט׳ חניות אמרינן בנמצא הלך אחר הרוב, משום כל דפריש מרובא פריש, היינו דוקא ברובא דאיתי קמן דנצמח ג״כ מהיתר דחד בתרי בטל, דאנן הכי קאמרי׳, אם כל החתיכות היו פורשות מן החניות לחוץ היו כולן מותרות, משום דחד בתרי בטל, ק״ו דאחת שפרשה לחוץ דכשרה משא״כ ברובא דליתא, דלא שייך בו חד בתרי בטל כיון דיש להכיר האיסור כמו שהסברנו באות הקודם, מנין לנו דגם כאן סמכינן אכל דפריש מרובא פריש, וע״ז יליף כל הני ילפותות מקרבנות ומרוצח וע״ז דבכולן ע״כ סמכינן אכל דפריש מרובא פריש, דהרי לא מצינן למיבדקי, מטעמים שונים כדאמרינן בגמ׳, עד דיליף כ״א משחיטה עצמה דניהי דבדקינן אחרי הטרפיות אבל מה נעשה במקום שחיטה שמא היה שם נקה״וו, וע״ז השיב ר״כ שכלות גדול, דאין זה דומה לכל הני ילפותות שלפניו, דבכל אלו לא שייך חד בתרי בטל ובכל זאת אנו סומכין אכל דפריש מרובא פריש, אבל כאן בשחיטה דבאמת מקום החתך אין לו בדיקה, ממילא הוה דומי׳ דט׳ חניות וכרובא דאיתי קמן, דאם היינו שוחטין את כל הבהמות שבעולם ובודקין אותן מכל הטרפיות היו כולן כשרות, דאי משום מקום שחיטה דאין לו בדיקה, הרי חד בתרי בטל, ואיך יגרע בשוחט אחת מהן דהוא יציבי בארעא וגיורא בשמי׳ שמי׳, ואל תשיבנו דהא דא״א לבדוק, הוא בעצמו גרם ע״י מעשה השחיטה שלו, והוה כלקח מן הקבוע, דהרי קודם השחיטה לא בטלו הטרפות בתוך רוב הכשרות, הא ליתא, דכל עצמיות הטעם דלא בטלו מחיים משום דאפשר לשחטו ולבדקו, ועתה הרי עשה כן וא״א לאחוז החבל בשני ראשין כמובן וזה הוא דמחלק בין אפשר ללא אפשר, דבכל הני דלעיל דאפשר לבדקן מצד מציאות הטרפות, אלא דא״א מצד אחר כמו ברוצח משום דאסור לנוולי׳ או ברישא של עולה דאסור לחתכו, בזה יליף שפיר רוב מנייהו ולא נשוב לחלק בין אפשר ללא אפשר, דכל שגלתה התורה דסמכינן אכל דפריש מרובא פריש, מה לי אפשר או לא אפשר, אבל כאן האי לא אפשר הוא משום דאין הטרפות ניכרת אחר ששחט, וא״כ שייך בו חד בתרי בטל כנ״ל וליכא למיליף מני׳ במקום דהמציאות של הטרפות אפשר, דלא שייך ביטול חד בתרי והפירוש הלזה הוא אמת לאמתו לפע״ד ולא צריכין לדחוק, דהש״ס חזר ממה דסבר מתחלה לחלק בין איתי קמן לליתא קמן אלא דכל הני ילפותות דלעיל קמו וגם נצבו ולא נפרך רק אוקימתא דר״א ובפנים בסוגי׳ ראיתי מקצתי׳ ולא כולה עיי״ש ומה שכתבתי כאן הוא סולת נקיה בעזהי״ת.

פרק ה

אע״פ שהביטול חד בתרי הוה ממש כמו בסנהדרין דהמיעוט כמאן דליתא דמי, כמו שביארנו למעלה מ״מ לבטל חתיכת איסור בשנים של היתר לכתחלה, אסור מה״ת לעשות כן וכמו שהבאתי מנוב״ת יו״ד סי׳ מ״ה, דהרי אמרינן לא אמרה תורה שלח לתקלה, ואל תתמה על החפץ שהרי בדאורייתא לא מצינן חילוק בין לכתחלה ודיעבד, דאנן על מעשה הביטול אמרינן שהיא עבירה בידו, וטעמא דהא מלתא הוא דגם בסנהדרין רק מדוחק אמרה תורה ארל״ה, וכעין שאמרו טומאה דחוי׳ בציבור ולא הותרה, לכן מה״ת מחויבים לחזור אחר טהרה אם אפשר, כן הא דסמכינן ארוב סנהדרין ואין חוששין אדעת המיעוט הוא מדוחק, כדי שלא תתפרד האומה ותקרע התורה לקרעים, וכאשר הבאתי בהקדמה דברי החינוך בזה, וא״כ ה״ה לבטל בידים איסור בהיתר הוא אסור מה״ת, ועיין ברשב״א ז״ל סוגי׳ דמכריזין דף צ״ד ע״א שכתב דמעיקר הדין מותרין ליקח בשר שביד נכרי בעיר של טבחי ישראל, משום דאסור למכור להם טרפה שמא ימכרנה לישראל, ומשמע דמדין תורה קאמר דהוה כמו שלח לתקלה, ואי קשי׳ לך הלא מקרא מלא דיבר הכתוב בנבלה, לגר אשר בשעריך תתננה או מכר לנכרי, אף אני אשיב לך, הרי כתיב ״ואכלה״ שהוא שפת יתר, ואתא לומר דרק כשתדע דיאכלנה בעצמו, וקאי האי ואכלה גם אנכרי, ואם תרצה לדקדק יותר, נאמר דדוקא בגר תושב איכא חששא זו שיחזור וימכרנה לישראל, ולא בנכרי שבא מארץ אחרת דממנו לא יקחנה ישראל, דשמא הביאה ממקומו, ועכ״פ הדין דין אמת דלבטל איסור חד בתרי אסור מה״ת, ובזה מצאו חז״ל סמך לגזור על דבר שיל״מ שלא יתבטל דכל שאפשר להמתין עד למחר שלא נצטרך לבוא להיתר חד בתרי בטל שהתירה התורה בקושי, טפי עדיף.

אבל כל זאת בתערובות מב״מ דאפילו אם יתבטל באלף רק מטעם חד בתרי בטל קאתינן עלי׳, אבל בלח בלח שאינו מינו שאינו שוה עם האיסור לא בשמא ולא בטעמא, לאו מטעם חד בתרי בטל הותר, אלא משום דפנים חדשות בא לכאן ועצם האיסור נשתנה לד״א, ועי״ז פקע ממנו שם האיסור, והוא סברת רבינו יונה ז״ל, מובאה במ״א או״ח ריש סי׳ ר״ו, דכל שהאיסור נשתנה לגוש אחר גם בלי תערובות פקע איסורו ממנו, אלא דאנן לא פסקינן בזה כוותי׳ כמבואר שם במ״א, אבל הטעם הוא משום דאמרינן בבכורות דף ו׳ דכל היוצא מן הטמא טמא, ולכן כל שנשתנה לד״א עכ״פ יוצא מן הטמא מקרי ואסור, אולם איסור זה הוא איסור חדש דילפינן מבת היענה, דביצים וחלב מן הטמאים אסורים, ועיין ברמב״ם דכל איסור יוצא אין בו מלקות משום דאין זה אלא כמו איסור ח״ש, ועיין בחדושנו בסוגי׳ דשחלא קמא בשמעתן ביאור ארוך בשיטת הרמב״ם הלזה, ואפילו לדעת התוס׳ דדרשה גמורה היא ואית בי׳ מלקות, מ״מ מודים דאיסור חדש הוא דבלאו דטרפה וטמאה בשר כתיב, וחלב וביצים לאו בשר נינהו, ובמקומו שם הוכחתי דבר זה מכח כמה קושיות שנתקשו בהן האחרונים, כמו שהקשה הנו״ב איך ס״ד בגמ׳ דחלב תהי׳ אסורה מכח דם נעכר ונעשה חלב, כיון דגם דם שבשלה מותר, וכן חקר הפלתי איך נתיר נטל״פ בחמץ בפסח, כיון דגם אפרו אסור, וכדומה מן הקושיות, ועל כולם אני אומר דאיסור יוצא הוא איסור חדש, וכן אפר החמץ אינו חמץ, אבל יוצא מן החמץ, ואיסור זה חל אחר שפקע עיקר האיסור ע״י השתנות עיי״ש, בסוגי׳ דשחלא קמאי, והנה ידועה סברת המרדכי מובאה באו״ח סי׳ ק״כ ס״ב דבתערובות לא מצי חייל איסור חדש לכן ענבים שבתוך הגיגיות שנתבקעו בשבת, היין שיצא מהם מותר לשתות, מפני שבתערובות בא לעולם ולא חל עליו איסור משקין שזבו, ואע״פ שהוא דשיל״מ, וה״ט דדשיל״מ לא בטל משום דחד בתרי בטל לאו היתר גמור הוא, אלא בקושי התירה התורה, לכן גזרו חז״ל להמתין עד למחר, משא״כ באיסור שבא בתערובות לעולם, אמרינן דלא התחיל לחול ולא בעי ביטול, וזה ברור, וא״כ גם בתערובות מבשא״מ כיון דנשתנה בשמא וטעמא לגוש אחר ופקע מני׳ איסור הראשון מה תאמר שחל עליו איסור יוצא, הלא הוא איסור חדש דלא מצי חייל בתערובות.

ומה מאד יובנו בזה דברי התוס׳ הסתומים וחתומי׳ ביצה ל״ט ע״א ד״ה משום על הא דאמר ר״א דמים ומלח של חברתה אינה בטלה בעיסה משום דהוה דשיל״מ, והקשו בתוס׳ והא דשיל״מ רק במינו לא בטל, אבל בשאינו מינו בטל, ותירצו וז״ל ״וי״ל דאה״נ דלא אמרינן לי׳ אלא במב״מ, והכא גבי תחומין שאני דחמירי כאלו הוה מב״מ כיון דממונא הוא״, עכ״ל, ומי כחכם יודע פשר דבר זה, אבל לפי הקדמתנו שכל אלקות דיבר בהם, דהנה מתחלה רצה הש״ס לומר דממונא לא בטל מכל וכל, דאם יתערב קב חטין בט׳ קבין של חבירו יאכל הלה וחדי, ואחיכו עליה ומסיק דניהו דממונו לא בטל אבל איסורא התלוי בממונא שפיר בטל, וע״ז משני ר״א דהני מים ומלח לא בטלו משום דשיל״מ, והטעם כיון דעכ״פ ממונא לא בטל לגבי קנין הבעלים, וא״כ אף בתערובות מבשא״מ ונשתנה הגוש בשמא ובטעמא לגוש אחר, האי שינוי אינו קונה רק בגזלן, אבל לא בשואל, וא״כ עדיין נשאר ממונא של המשאיל ומה תאמר מ״מ לגבי איסור תחומין בטל ברוב או בששים של השואל, הרי שוב מכח חד בתרי בטל קאתינן עלי׳ והוה לי׳ דשיל״מ ולא בטל, זו היא כוונת התוס׳ ברור כשמש בצהרים בס״ד.

ובזה השלמתי הפתיחות לחיבורי זה בעזהי״ת ושבח לאל עליון שעזרנו עד כה ויה״ר שאזכה לראות חבורי זה יוצא בהדרו מתחת מכבש הדפוס ויתבדרון מילי בעולם עוד בחיים חיותי אכי״ר.

תוכן העניינים

דור רביעי על חולין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה