דור רביעי על חולין· רבי משה שמואל גלזנר
דף פט: · פירוש י
בא״ד ומה שמקשה ר״י וכו׳ לא מסתבר למימר דאח״כ פקע ממנו איסור גה״נ עכ״ל וכתב הראש יוסף דדוקא לטעמא דר״ש יש להשיב כן, דכיון דכן נתנה המצוה אף בבהמה טמאה דבשרה היתה מותר, ותו לא נשנית המצוה בסיני ודאי דלא נשתנה דינה משום דבהמה טמאה נאסר בשרה, אבל אי מצד אאחע״א קאתינן עלה, אז לא נוכל להשיב דלבני יעקב נאסר אף בטמאה דהי׳ מותרת להם ושוב לא פקע גם אצלנו שבהמה טמאה אסורה דאמאי לא, כיון דנתחדשה ההלכה דבהמה טמאה בשרה אסור ובכל מקום אאחע״א ממילא דאיסור גיד לא מצי חייל אטמאה, ולכן קמתמה על הת״ח שלא נחות לזה לקמן דף ק׳ ע״ב ד״ה והלא מבני יעקב נאסר עיי״ש. והנה כוונת הראש יוסף ז״ל מבוארת דמחלק בין טעמא דר״ש דמי שבשרו מותר, לטעמא דת״ק דלקמן משום דאאחע״א דהאי טעמא דמי שבשרו מותר, אינו טעמא אלא סימנא בעלמא, ולכן כל שאסרה התורה אז לבני יעקב נשאר באיסורי׳ דמהיכי תיתי נאמר דנשתנה הדין דגה״נ ע״י שבטל הסימן, אבל טעמא דאאחע״א טעמא ממש דכל שאסור מצד אחר לא חל עליו איסור אחר דהלא די במה שמוזהר ע״ז מצד אחד, כי רק מצד הדוחק אמרינן דאתו שני לאוין על ענין אחד כדי ללקות שתים, וא״כ שפיר מצינן למימר כשנתחדשה ההלכה לישראל דבהמה טמאה אסורה נשתנה הדין ופקע איסור גה״נ מטמאה. אלא דלפע״ד אין לומר כן בשום אופן, דהאי סימנא היכי כתיבא, דאם נאמר דלר״ש אייתר האי אשר על כף הירך מה שלא הוזכר לקמן בגמ׳ ולא ברש״י עיי״ש וא״כ לדרשה אתא למעט ע״כ בהמה טמאה לאחר מ״ת, דלבני יעקב לא צריך קרא דלא אימעט להם שום דבר, וא״כ מה משיב לו ר״י והלא מבני יעקב נאסר, אלא ודאי דלא מייתורא דקרא קדרש דהרי הקרא דאשר על כף הירך איצטרך כדלקמן בדף הסמוך לכל מר ומר כדאית לי׳, וגם איצטרך למיעוטי עוף דלית לי׳ כף, וא״כ ר״ש ע״כ מסברא קאמר וכאשר ביארנו לעיל דכיון דאית לי׳ אין בגידין בנותן טעם קשה לי׳ איך אסרה תורה עץ בעלמא לאכול וכאשר אמרינן בע״ז דף ס״ח ע״ב בשרצים המאוסים דבדילי׳ אינשי מני׳ ולא בעי קרא לאסרן, ולתרץ זאת נאמר דגה״נ שאני, דמ״מ לא יסלק אותו שום אדם מן הירך ויאכל אותו מתוך שאר הבשר, ולכן שפיר בעי קרא לאסרו, ונצמח מזה דכל שבשרו אסור תו לא איצטרך קרא לאסור הגיד דבלא״ה לא יאכל אותו אפילו פירוש מן הירך דהרי אין בו טעם ועץ בעלמא הוא, ועיין בזה בפתיחה מה שכתבתי באריכות בפלוגתת רש״י ותוס׳ בע״ז הנ״ל. ועכ״פ אמת וצדק דר״ש ע״כ טעמא קאמר ולא סימנא, דהרי ליכא קרא מיותר ע״ז, וא״כ הוה האי טעמא ממש כטעמא דאאחע״א, ולפ״ז דברי הש״ס לקמן דף ק׳ ע״ב דקאמר, דיקא נמי דקתני אר״י וכו׳ כפשוטא אתי׳ דע״כ טעמא דת״ק משום אאחע״א, וע״ז משיב ר״י דחמור חל שפיר, אבל אי טעמא כר״ש אין כאן תשובה של כלום, ויפה כתב הת״ח שהוא דלא כדברי התוס׳ אבל התוס׳ לשיטתייהו בע״ז אזלו דלא ס״ל דכל שבדילי מני׳ אינשי לא בעי התורה לאסרה, לכן לא נחתו למה שכתבנו, וס״ל דר״ש סמנא ולא טעמא קאמר, אבל דבר זה הוא פלא והפלא, דאיה הקרא על האי סימנא ובפתיחה תראה כי שיטת התוס׳ בלא״ה נפרכת מכמה מקומות ודו״ק.
שוב נתיישבתי שיש ליישב דברי התוס׳ אע״פ שר״ש טעמא ולא סימנא קאמר, דניהו דטעמא איכא שלא נאסר גה״נ של טמאה לפי שבשרה אסור, ובלא״ה לא יאכלו הגיד, מ״מ כיון שלבני יעקב נאסר גם של טמאה לא מסתבר עתה להתיר דא״כ נמצא דיצאה מקדושה חמורה לקדושה קלה ומי איכא מידי וכו׳ כאשר אמרו בסנהדרין. ותדע שכן הוא דהרי בגיד הנשה של נבלה וטרפה גם ר״ש מודה דלוקה ומטעם דרק מין אסור ממעטינן והא גופא צריך טעמא, דאי משום דבלא״ה לא יאכלו, גם בנו״ט שייך, אלא ודאי דכל שפעם א׳ הי׳ חל לא נתיר בשביל שנופל הטעם ה״נ לר״ש בטמאה שנאסרה לב״י לא נתיר עתה אע״פ שנופל הטעם, דאז יצאנו מקדושה חמורה לקלה משא״כ לת״ק דמשום אאחע״א קאתינן עלה, סכ״ס נשאר הגיד באיסורא מצד איסור הקדום והבן כי נכון הוא.