דור רביעי על חולין· רבי משה שמואל גלזנר
דף פה: · פירוש ג
עוד שם בגמרא והתניא השוחט וצריך לדם חייב לכסות כיצד יעשה או נחרו או עקרו. יש לראות מה קמ״ל בהא דחייב לכסות פשיטא. וכפי הנראה רש״י ז״ל נתעורר ע״ז ומשום הכי כתב חייב לכסות ולא יעשה בהם צרכיו ור״ל דהא אתא לאשמעינן דכיון דהתורה צותה לכסות דמו אינו רשאי לגלותו ולעשות בו צרכיו. (מכסהו ונתגלה דפטור מלכסות נשמע דלאחר שנעשה מצותו אין בו שוב שום חיוב והוה כתשמישי מצוה אחרים דקי״ל דנזרקין דבטל מהם כל קדושת המצוה. מחתני הרב משעבעש נ״י. אבל לגלותו אסור וכש״כ להנות ממנו ככל הנקברין). ולפע״ד נראה דאתא לאשמעינן דלא תימא כיון דאשר יאכל כתיב דמני׳ ממעטינן גם ששא״ר מפני שאינו ראוי׳ לאכילה והוו״א דנמעט נמי מי ששוחט שלא לצורך אכילה רק לצורך דמו, כבהאי עובדא ולא נבעי כסוי, קמ״ל דכל שהוא ראוי׳ לאכילה לא אזלינן בתר מחשבתו וחייב בכסוי כנלפע״ד נכון. ועיין לעיל כ״ז ע״ב דשם לא פירש רש״י כמו הכא דכתיב חייב לכסות על כרחו ושוב אינו ראוי׳ עוד למלאכה. ולפע״ד דכאן נתקשה למה לא צוה לכסותו ואח״כ ישליך הדם עם העפר לתוך הכיתנא דודאי לריחא מהני גם אחר הכסוי, ולכן הוכיח רש״י ז״ל דאסור בהנאה דכיון דצותה תורה לכסותו בעפר דהוה כעין קבורה משמע דרצה לאסרו בהנאה, ויש להסביר עוד יותר דהיתר הנאה בדם ילפינן מעל הארץ תשפכנו כמים וזאת נאמר בבקר וצאן דלא בעו כסוי אבל דם חיה ועוף דבעו כסוי אם שחטן וכסה דמן באמת אסור בהנאה מפני דהתורה אמרה לכסותו בעפר ולא לשפכו כמים ופלא דלא נתעורר שום פוסק בזה וצ״ע. והתוס׳ לעיל ל״ג ע״א ד״ה השוחט וד״ה דם שכתבו דכל דם מותר בהנאה גם של חיה ועוף עיי״ש. היינו מה שלא כסה כמו דם הכנוס בלב וכדומה.