דור רביעי על חולין· רבי משה שמואל גלזנר
דף פד. · פירוש ז
תוס׳ ד״ה וליפרקינהו ולכסינהו תימא וכו׳ וי״ל דהכי פריך כיון שסופו לפדותו וכו׳, א״כ לכסינהו ואפילו קודם פדיי׳ ואפילו לא יפדם לבסוף הוה שחיטה ראוי׳ כמו שחיטת קדשים לר״ש וכו׳, והקשו האחרונים ז״ל דא״כ מה קאמר לבסוף דפטור מכסוי משום דמחוסר פדיי׳ והא גם בלא פדוי חייב בכסוי כל שעומד לפדות ותרצו דמכל מקום מקרי מחוסר פדיי׳. וכמש״כ התוס׳ לעיל דף פ׳ ע״ב ד״ה דכל כמה, דדוקא לענין לשווי׳ אוכל שאתה יכול להאכילו לאחרים הוה כזרוק, אבל לשווי׳ שחיטה ראוי משום דכזרוק דמי לא. ואני אומר במחכ״ת לא כוונו יפה בזה דהתם קאו התוס׳ אליבא דר״ש דס״ל שחיטה שאינה ראויה לא שמה שחיטה, ע״כ שפיר כתבו דכל שלא נזרק אע״פ דעומד לזרוק, עדיין ששא״ר מקרי וכן נמי לענין כסוי לר״ש כל שמחוסר פדיי׳ עדיין ששא״ר היא ופטור מכסוי, אבל תנא דמתניתן ניהו דאית לי׳ כר״ש בכסה״ד דששא״ר פטור מכסוי, אבל לא מטעמי׳ דס״ל ששא״ר לא שמה שחיטה, דהרי תנא דידן לענין ששא״ר באוא״ב שנה ר״מ בלשון חכמים דס״ל ששא״ר שמה שחיטה, אך בכסה״ד דכתיב אשר יאכל דרש דבעינן ראוי׳ לאכילה, וא״כ כל שיש במציאות שיהי׳ ראוי לאכילה ע״י פדיי׳ אשר יאכל קרינן בי׳ כמו באוכל שאתה יכול להאכילו לאחרים, דאשר יאכל משמע דכל שאפשר לבוא לבסוף לידי אכילה, ואי משום ששא״ר הלא אנן כר״מ ס״ל דשמה שחיטה ולכן דעת התוס׳ קשה להולמה וצע״ג.