דור רביעי על חולין· רבי משה שמואל גלזנר
דף פד. · פירוש א
דף פ״ד ע״א מר בר״א אמר, אמר קרא חיה או עוף, וכו׳, הנה הדרשה נראה דחוקה מאד, אבל כבר הודעתיך דכל דרשות כאלה לא באו אלא לחזק סברתם או קבלתם של רבותינו חכמי התלמוד ז״ל, ועיקר הטעם דקדשים פטורין מכסוי הוא דענין כסוי הדם שייך לאיסור הדם כאשר האריך הרמב״ן ז״ל עה״ת על הקרא שם, כי נפש הבשר בדם הוא, ואני נתתי לכם לכפר על המזבח, ותמצית דבריו שם הוא כי בקושי התיר השי״ת אכילת בשר בכלל, והרי עד נח נאסר ובנח אחר שהקריב קרבנות התיר לו השחוטה, (ר״ל הנחירה) והתיר לו רק גופם אבל דמם שהוא נפשם לא, כי אין לבעל נפש לאכול נפש, רק נתן הדם לזרוק על המזבח שיבא נפש ויכפר על הנפש. ואח״כ בא הצווי על כסה״ד דהיינו בחיה ועוף שאינם באים לכפר ולא יהי׳ דמם נזרק יכסה עכ״פ הדם, כי גנאי הוא לאדם שימית בע״ח להנאתו ורק בקושי התירו לו, לכן יכסה עכ״פ דמם. ולא חייבה תורה רק בחיה ועוף ולא בבהמה משום דבמדבר הכל היו קרבנות וגם אח״כ על הרוב כן היה עיי״ש. והנה מש״כ דבמדבר לא היה בהמה נשחטת לחולין ניהו דאין זאת אלא לר׳ ישמעאל דבשר תאוה אתסר להם. אבל לר״ע הלא הותר להם לנחור, מ״מ מסתבר דלא היו נוחרין אלא מביאין מהם קרבנות, ומש״כ וגם אח״כ על הרוב יצוה, אע״פ שאח״כ הותר להם לזבוח חולין משום ריחוק מקום מ״מ י״ל דרוב שחיטות היו לגבוה, כי כל מעות מע״ש היו אוכלין מהם שלמים כבמנחות פ״ב ע״א, ואכילת בשר חולין רחקה התורה כמבואר כאן במאמרים הבאים דלמדך תורה ד״א שלא יאכל אדם בשר רק מתוך הרחבת גבול ותאוה יתירה. ולכן בבהמה לא בעי כסה״ד אף בשוחט לחולין, אבל בעוף ניהו דבקדשים עצמן ודאי מסתבר דכל שנעשה מצותו ונזרק דמו על קיר המזבח, דלא שייך בי׳ מצות כיסוי. אבל בחוליהן כיון דרק מועטין קרבין לגבוה אין האי מעוט קדשים יוכל לגרור הרוב שאינו קדוש לפטור מכסוי ובפרט שעופות אין מספר מן הטהורים שאין במינם כלל לגבוה ועל סברא זו נבנה הדרש של מר בר״א דמה חיה אינה קדוש אף עוף אינו קדוש ר״ל דמה חיה דע״כ צ״ל דמחלק הקרא בין חיה לבהמה במצות כסוי, משום דבהמה על הרוב קדוש וא״כ מסתבר דעוף קדוש נמי פטור מכסוי, וא״ת א״כ כמו בבהמה דפטרתו ולא חלקת בין קדוש ובין אינו קדוש כיון דמינו קדוש ה״נ תאמר בעוף דתורים וב״י לעולם יפטרו משום דמינם קדוש, ע״ז קאמר דומי׳ דחיה לא חלקת בה, ר״ל דכל חיות חייבין ה״נ בעוף לא תחלוק בו, דהמעוט תורים וב״י נגרר אחר הרוב עופות דאין במינם קדוש, וזה יותר מסתבר משנאמר דבתוך מין דתורים וב״י יהי׳ נגרר הרוב שבהן שאינן קרבין אחר מעוט הנקרבין ודו״ק היטב.