דור רביעי על חולין· רבי משה שמואל גלזנר
דף פג: · פירוש א
דף פ״ג ע״ב משנה ונוהג בחיה ובעוף, הא דלא קתני במשנה דאוא״ב דנוהג בבהמה ולא בחיה ועוף, משום דפשיטא דשור ושה כתיב אבל כאן הו״א דבהמה בכלל חיה כמש״כ התוס׳ לכן בעי להשמיענו, אלא דק״ז החת״ס ז״ל בחדושיו מדקדק, דא״כ למה לא נאמר בפירוש ולא בבהמה כמו בגיה״נ דקתני ואינו נוהג בעוף. ולדידי קשה עוד דהא כי יצוד כתיב, וכ׳ הרמב״ם ז״ל בחבורו פי״ד מהלכות שחיטה דלא אתא למעוטי מזומן דאשר יצוד דכתיב, משום דדבר הכתוב בהוה, וא״כ ע״כ האי חיה דקרא דוקא ולא שם הכולל לחיה ולבהמה, דהא בהמה דהוא שור ושה אין דרכם לצוד דבייתים המה, וא״כ קרא מפורש טפי ממתניתין דבקרא כי יצוד כתיב אבל במשנה דקתני סתם חיה אפשר דבהמה בכלל. (הא דבהמה בכלל חיה היינו בלישנא דקרא אבל בלשון חכמים לא. מחתני הרב משעבעש נ״י) זה ליתא והא ראי׳ אלו טרפות בבהמה וכן קשה לקמן בגמר׳ אהאי יעקב מינאה דקאמר לרבא דנימא בהמה בכלל חיה לכסוי, ורבא השיב לו עליך אמר קרא על הארץ תשפכנו כמים, ותפ״ל דכתיב כי יצוד, וע״כ דהאי חיה דוקא ולא בהמה. אבל דע דכבר כתבתי בפתיחה דלר׳ ישמעאל דס״ל בשר תאוה של שור ושה אתסר להם במדבר, ולא הותר להם רק בעלי מומין דהמה לא שכיחי, גם בזה דיבר הכתוב בהוה, דאמרה תורה כי יצוד ציד חיה ועוף דבהמה לא אשתרי כלל בחוץ אם לא בע״מ, ומאלו לא דבר הכתוב אבל באמת גם אלו אי אתרמי ושחטן בעו כסוי, והאי יעקב מינאה אליבא דר״ש אזיל, ומה דפריך מבהמה בכלל חיה היינו דמשום דיבר הכתוב בהוה לחוד, קשה להוסיף מין שלא נאמר, ולכן קאמר דלעולם בהמה נכלל בחיה אלא דכאן דיבר בהוה הן בכי יצוד והן בחיה, אולם לר״ע דבשר תאוה לא איתסר כלל אלא אדרבה אשתרי להו לנחור והאי ושפך את דמו דכתיב בכסוי נחירה הוא, הרי מוכח ממה דכתיב כי יצוד דהאי חיה דוקא קאמר, דלא שייך תו לאמר דדבר הכתוב בהוה דאם בהמה בכלל חיה, אז הבהמה דלא בעי צידה הוא השכיח ולא החיה המחוסרת צידה, ולא בעינן שום קרא למעט בהמה מכסוי, ובזה מדוקדק דהשיב לו רבא, עליך אמר קרא וכו׳ דמשמע דאנן לא בעינן האי ילפותא, ולפי הנ״ל ניחא דאנן דכר״ע קיי״ל לא בעינן שום ילפותא. ומעתה מה דנקט במתניתן ונוהג בחיה ובעוף סתם, ולא קאמר ואינו נוהג בבהמה ניחא מאד, משום דכולא מתניתן בהאי מסכת אליבא דר״ע נשנו, וככל המשניות הסתומות ולר״ע הרי הפסוק מבאר באר היטב דרק בחיה ממש דבר דהא כי יצוד כתיב, וכ״כ הריטב״א ז״ל דמה דמפורש בקרא אין דרכו של התנא לשנות, אבל כאן לאו לפרושי קרא קאתא, דהוא מפורש ועומד אלא לאפוקי מדרי״ש בר פלוגתי׳ דס״ל דבשר בהמה אתסר להם ואז הוה גם בהמה חייב בכסוי, אי לאו דאיכא ילפותא אחרינ׳ לפטרה, וכדרבא לקמן שהשיב ליעקב מינאה. ולכן בדיוק נפלא, לא קאמר מפורש ואינו נוהג בבהמה לרמז דלא אצטריך, דהרי בקרא מבואר דחיה חיה ממש קאמר, ולא קתני במתניתן הכא אלא לרמז ולהראות מקום לקרא עצמו שמתפרש כך, משום דאשר יצוד כתיב ולאפוקי מדרי״ש, דאלו לרי״ש ודאי דהוה קתני ואינו נוהג בבהמה, דלדידי׳ מכח הקרא גם בהמה היה חייב בכסוי, דחיה דכתיב משום דדיבר הכתוב בהוה ושמור לך הדבר הזה, כי הוא נקודה נפלאה בס״ד ועיין עוד לקמן.