דור רביעי על חולין· רבי משה שמואל גלזנר
דף פ: · פירוש א
ע״ב גמר׳ שחיטת קדשים נמי ששא״ר היא, דכל כמה דלא זריק דם לא משתרי בשר באכילה וכו׳, הנה צריך באור דמשום דבעינן זריקה להוציא מידי מעילה, נימא דהשחיטה אינה ראוי׳, וכמו דאמר בגמר׳ דכי נחר וזרק לא משתרי, וכי שחט משתרי ואיך קרי להאי ששא״ר, אבל מה שנראה לפע״ד בסברת ר׳ אושעי׳ היא עפ״י מה דאמרו בביצה כ״א ע״א בטעמא דנדרים ונדבות דאין קרבין ביו״ט דאע״ג דאיכא בהם חלק לכהנים ולבעלים, המה משלחן גבוה קזכו אבל השחיטה היא כולה לצורך גבוה, ואינו דומה לבהמה חצי׳ של נכרי וחצי׳ של ישראל וגם לא למסוכנת דמותר לשחטה ביו״ט, אם יש שהות לאכול אפילו רק כזית אחד, דבהני מצי אמר דשוחט בשביל חלק זה, אבל בקדשים הכל לגבוה, ואח״כ הגבוה מְוַותר מחלקו לצורך הכהן והבעלים וכמש״כ רש״י ותוס׳ שם, דהוא כעבד הנוטל פרס מרבו. ולקמן קאמר רבא דבעולה ודאי ששא״ר לאכילה מקרי, דלית לי׳ דאכילת מזבח כאכילת הדיוט דמי, וא״כ ר׳ אושעי׳ סובר דה״ה בשלמים דהכל לגבוה אין כאן צורך הדיוט כלל, ורק ע״י הזריקה והקטרה נפרס חלק ממנו להדיוט, לכן שחיטת קדשים אפילו של שלמים ששא״ר מקרי, ורבא דמחלק לקמן בין שלמים לעולה לית לי׳ האי סברא וסובר דמ״מ כיון דלהתיר בשר באכילה בעינן השחיטה ג״כ, דאילו נחר וזרק לא אישתרי, שחיטה הראוי׳ לאכילה מקרי ודו״ק.