דור רביעי על חולין· רבי משה שמואל גלזנר
דף עח. · פירוש ב
גמרא ת״ר מנין לאוא״ב שנוהג בקדשים. תימא הלא האי לאו במדבר נאמר, ואז לא היו רשאים לשחוט אפילו חולין בחוץ רק להביאם אל פתח אוהל מועד ולהקריב שלמים עיין היטב לעיל דף י״ז בסוגי׳ דבשר תאוה ובמה שכתבתי שם ובפתיחה, וא״כ ע״כ בקדשים נאמר אוא״ב לא תשחטו, דאילו בחולין גם אותו או בנו לחוד נמי לא תשחטו משום שחוטי חוץ שהוא בכרת, והיא לכאור׳ תימא רבתא. אלא דלפי מה שכתבו התוס׳ מכח קושייתם דקסמך להקשות משום שור הפסיק הענין, יש לתרץ קושייתי גם כן, בשנאמר דהאי שור דבו הפסיק הענין מתחלת הפרשה דשור או כבש או עז כי יולד, קאי אפרשה שלפניה דמדברת ממומי בהמה שפוסלים להקרבה ועליהם קאי ושור או שה שאסרתי לך למעלה להקריבם משום מומם, ואותם תשחטו בחוץ עליהם אני מזהירך שלא לשחוט אותו ואת בנו, ויהי׳ ניחא בזה דנאיד הקרא משור כשב ועז לשור ושה, דבפרשת מומים שור ושה כתיב ובזה נרויח עוד שלא נצטרך לדחוק במה דפריך אח״כ, ואימא בחולין אין במוקדשין לא כמש״כ התוס׳ דאם גם במוקדשין לכתב בעלמא וזה פלא דהרי התוס׳ בעצמם כתבו בסה״ד דקרא דמתנות לענין חולין כתוב ושם סתמא כתיב וא״כ גם האי דאוא״ב הוה מצי למיכתב בעלמא כמו במתנות, ומ״מ נפרש רק בחולין ולא בקדשים. אבל לפי דרכנו ניחא, דדוקא כאן מדייק דאימא בחולין ולא במוקדשין, משום דשור דהפסיק הענין של קדשים, קאי אשור דלפני פניו שהוא בעל מום, הרי דבמדבר בהדי׳ בחולין דוקא והוא דבר יקר בס״ד ודו״ק.