דור רביעי על חולין· רבי משה שמואל גלזנר
דף עה. · פירוש ב
עוד שם א״ר אמי השוחט את הטרפה ומצא בה בן ט׳ חי לדברי המתיר אסור, ולדברי האוסר מותר, רבא אמר לדברי המתיר נמי מותר, ד׳ סימנים אכשר בה רחמנא. הנה פשיטא לשניהם דבשוחט את הטרפה עכ״פ לא ניתר הולד בשחיטת האם, אלא פליגי אי מהני שחיטת עצמו. ויש לעיין למה לא תהני האי שחיטת טרפה להתיר את הולד, כיון דלכ״ע מהני לטהר מידי נבלה, כדאמר ר״ח לקמן, ולמה לא תתיר באכילה. לא מבעי׳ למ״ד שחיטה שאינה ראוי׳ שמה שחיטה וכדקי״ל לדינא, אלא אפילו למ״ד ששא״ר לא שמה שחיטה, הרי האי ולד עושה השחיטה לשחיטה ראוי׳ כיון דמתירו באכילה. ועיין בפרמ״ג סי׳ י״ד במשבצות סק״ב באמצע הדבור, וז״ל: והנה שוחט טרפה ונמצא עובר, טהור הוא מלטמא כמבואר, ולענין איסור לכאור׳ דיש בו אבמה״ח, שכל העובר בפנים הוא, אמנם יש לעיין בי׳ עכ״ל. לשונו מגומגם קצת, אבל כוונתו מבוארת, דמסתפק משום איזו איסור אסור האי ולד, דטרפה א״א לאמר דהא לאו ירך אמו הוא, וגם איך אפשר דשחיטת עצמו תהני להתיר איסור טרפה שבו, וע״כ דאית בי׳ אבמה״ח בעודו חי, ואם מת בלא שחיטה ממילא דאית בי׳ משום איסור נבלה, אלא דאינו מטמא, והיינו דאמר ר׳ חסדא טהור מלטמא ואם מת אסור באכילה, וע״כ משום נבלה. אלא דהפרמ״ג מסיים דיש לעיין בי׳ אי כן הוא, משום דקשי׳ לי׳ למה יהי׳ בעובר זה איסור אבמה״ח, כיון דשחיטת אמו התיר את איסור אבמה״ח בבהמה עצמה, א״כ גם בולדה ליכא אבמה״ח, דמה דפועלת השחיטה על האם פועלת נמי על הולד, אלא דאם ליכא אבמה״ח מה הוא האיסור שיש בו.
ואין לאמר איסור עשה שאינו זבוחה, דהא באמו מהני השחיטה לסלק גם איסור עשה דא״ז, דהא שחיטת טרפה שחיטה מעלי׳ היא, וא״כ ה״ה בולד דליכא איסור זה דאינו זביחה, וממילא דלא ידענה שחיטה בהאי ולד למה, כיון דהוא שחוט ועומד. ופלא על הפרמ״ג ז״ל דמסתפק בדבר המבואר בש״ך סי׳ י״ג סק״ח, שכתב בבן ט׳ חי הנמצא במעי טרפה ששחטה, שטעון שחיטה מן התורה, וכל שאר טרפיות פוסלת בו, כך פשוט בש״ס ופוסקים עכ״ל, הרי דפשיטא לי׳ לש״ך ז״ל דטרפות פוסלת בו, וממילא דבשר מן החי נוהג בו, דהוא ג״כ בכלל לאו דטרפה הוא, וכיון דאית בי׳ משום טרפה ובשמה״ח, א״כ פשיטא דגם אבמה״ח שייך בו, דכל דאית בי׳ משום טרפה אית בי׳ משום נבלה, דהרי טרפה מקצת ותחלת נבלות כמש״כ הרמב״ם ז״ל, ואיך אפשר דתחלת נבלות תפסול ונבלות גמורה לא תפסול. וכל דאית בי׳ נבלות אית בי׳ נמי משום אבמה״ח, דהוא נמי מקצת נבלות דכי ימות מן הבהמה כתוב, ומני׳ ילפינן לאבמה״ח דאיסור אבמה״ח ובמה״ח וטרפה כולא חדא ענינא הוא, כמובן, ולא אהני שחיטת אמו אלא לטהר מטומאת נבלות וטומאת אבמה״ח. אבל איסור אכילה אית בי׳, כמו בשאר בהמה שלא נשחטה. אולם מה שמיאן הפרמ״ג בזה טעמו ונימוקו עמו כמבואר לעיל. דלמה לא תהני שחיטת האם על הולד להתיר איסור אבמה״ח, כמו דמהני על הבהמה גופה, וזו ודאי תימא רבתא שאין עליו תשו׳ לכאור׳. אבל התשובה האמתית על זה הוא, דבאמת שחיטת טרפה וכל שחיטה שאינה ראוי׳ לא מהני רק לטהר מידי טומאת נבלה וטומאת אבמה״ח, אבל לא לסלק איסור אכילת אבמה״ח ולאחר מיתה משום נבלה, כשאר שחיטה שאינה ראוי׳, (ובטרפה אין נפקותא דטרפה ונבלה חד לאו הוא לדעת הרמב״ם ז״ל וכאשר מבואר בפתיחה בעיקר ג׳ באריכות) ואע״ג דדבר זה חדש הוא ונגד דעת התוס׳ והרבה מן הראשונים והאחרונים כולם שנמשכו אחרי דברת התוס׳ שבת ק״ו ע״א אבל בשביל זאת לא נכחד האמת האהובה מכל, ועיין בזה האריכות בעיקר ג׳ בפתיחה, וממילא דאמר ר״מ לחכמים לעיל דף ע״ג ע״א, לא אם טהרה שחיטת טרפה אותה ואת אבר המדולדל בה וכו׳ הכונה דוקא לענין טהרה מטומאת אבמה״ח, אבל איסור אבמה״ח ודאי אית בהאי אבר המדולדל בטרפה, משום דמיתה עושה ניפול, דכיון דשחיטת טרפה גם על עצמה לא מהני להתיר איסור אבמה״ח, מכש״כ דלא פועלת זאת על אבר המדולדל. ועיין עוד לקמן על מימרא דר״ח מה שאכתוב בזה ודוק היטב.