דור רביעי על חולין· רבי משה שמואל גלזנר
דף עד. · פירוש א
דף ע״ד ע״א גמרא יתיב ר״י וכו׳ אמר רב אכלו לזה לוקה ופרש״י ז״ל אכלו לזה האבר המדולדל, וכתב מהרש״א ז״ל דדקדק לפרש כן דמשמע דאכל כל האבר לוקה ולא בשר הפורש ממנו דהשתא שפיר שמעינן מני׳ דרב דמיתה עושה ניפול, ולא משום נבלה מתרינן וכו׳ כדמסיק עב״ל, ר״ל ניהו דכפי ההו״א שבגמרא דקאי אשחוטה, וס״ל דלוקה משום דשחיטה עושה ניפול באבר המדולדל, וכלישנא קמא דריו״ח לעיל, דאיכא רבותא טובא בדבריו לא בעינן לדייק דאכלו כולו משמע, ושפיר י״ל דבין אכלו כלו ובין כזית בשר דהיינו בשר המדולדל ממנה לוקה, ומובן מאליו דכל אחד ואחד צריך להתרותו בלאו דידי׳, באבר שאין בו כזית בשר משום אבמה״ח, ובאוכל בשר שאין בו גידין ועצמות משום טרפה או במה״ח, כפי הפלוגתא לקמן ק״ב ע״ב. אבל לפי המסקנא דמיירי במתה הבהמה ואשמעינן דמיתה עשה ניפול וקשי׳ ליה לרש״י, אי מתה, הרי גם באין מיתה עשה ניפול ולוקה משום נבלה ואיך שמענו מדברי רב דאמר אכלו לזה לוקה, דס״ל מיתה עושה ניפול ולוקה משום אבמה״ח, ע״כ כ׳ דאכלו לזה קאי דוקא אאבר ולא אבשר המדולדל, דבבשר המדולדל לא נשמע מזה דקאמר לוקה אי משום נבלה או משום במה״ח דלוקה עליו ג״כ, אבל אם קאי אאבר וקאמר אכלו לזה דמשמע כלו לוקה, שפיר שמעינן דמטעם מיתה עושה ניפול לוקה משום אבמה״ח, דבעינן אבילת כל האבר, אבל אי לא אכל כלו רק כזית בשר ממנו, אינו לוקה משום דלא אחרו בי׳ רק משום אבמה״ח. כן הוא כונת מהרש״א ז״ל ולא כמו שהבין מהרש״ש בהגהותיו בפשיטות, דאין לוקין משום בשר מן החי בבשר הפורש מן האבר, ונתקשה טובא מלקמן ק״ב ע״ב דאיכא מלקות בבמה״ח וממילא דה״ה בבשר הפורש מן האבר, דזה ודאי לא עלה על מהרש״א ז״ל לאמר דאינו לוקה, והא דכתב רש״י ז״ל דמתרינן לי׳ משום אבמה״ח ולא משום נבלה, ר״ל דאין כאן לאו דנבלה, אבל לאו דטרפה איתא על הבשר לריו״ח דיליף לקמן דבשר מן החי מקרא דובשר בשדה טרפה.
וראיתי בלב ארי׳ ובהגהות הגאון מהר״צ חיות דוחין דברי מהרש״א בקש, וכתבו דכונת רש״י ז״ל לאפוקי משיטת הרמב״ם דס״ל דאבר המדולדל ואבר דעובר שיצא דינם שוה, דאסורין ואין לוקין, וע״ז כתב דרב דקאמר אינו לוקה הוא רק במדולדל דאין בו אלא מצות פרוש, והוה רק דרבנן, אבל אבר שיצא לוקין עליו משום דהוה כאבר מן החי גמור, עיי״ש בדבריהם. ומובן דלפ״ז ליכא שום דיוק בהמאמר דאכלו לזה, דאם איכא דיוקא ע״כ לשון ראשון דקאמר משמיה דרב אכלו לזה לוקה הי׳ בא לשלול דבר מה, ולא האידך דאמר אינו לוקה וזה ודאי אינו ״דאכלו לזה״ ודאי מורה על אכלו כלו, דאל״כ הול״ל האוכל מהם או האכלו כיון דקאי אברייתא דקתני בה האברים והבשר המדולדלין. ועוד הלא למאי דמסיק דמ״ד לוקה מיירי במתה ומיתה עושה ניפול קשה טובא, איך נשמע זאת מלשון דקאמר אכלו לזה דמיתה עושה ניפול בעי לאשמעינן, הא בי״כ ובי״כ איכא מלקות או משום אבמה״ח או משום נבלה וזאת הי׳ עיקר יסוד פירושו של מהרש״א כאשר בארנו לעיל. ולעומת זה פירושם אין לו שחר במחכת״ה, דחוץ ממה שאין דרכו של רש״י ז״ל לכתוב הלכות שאינם נוגעים לפירוש המאמר שעוסק בו, מה בעי רש״י להשמיענו, דהא כאן בעל המימרא הוא רב, ורב דס״ל יש לידה לאברים פשיטא דס״ל דלוקה על אבר היוצא, ובזה גם הרמב״ם מודה, דהא דפסק הרמב״ם דאין לוקין היינו משום דפסק כבר פלוגתא דרב דאין לידה לאברים וכמו שבארנו לעיל באריכות. ולא עוד אלא דרש״י ז״ל דמפרש האי דאינו לוקה שאין בו איסור תורה כלל, ודאי דלא אצטריך לאשמעינן דאבר היוצא אינו כן והוא אסור מן התורה, דזה פשיטא דהא לרש״י ז״ל מצד כל בבהמה תאכלו נאסר אבר היוצא, דאין השחיטה מתרת היוצא ואפילו החזיר נמי מפשטות השקלא וטרי׳ דריש פרקן משמע דהוא דאורייתא, ואלו היה הרמב״ם מפרש כאן מצות פרוש מדרבנן ודאי לא הי׳ מצי משוה איסור מדולדל לאיסור יוצא, מכל הלין טעמים חוזרין ונראין דברי מהרש״א בכוונת רש״י ודברי הני גאונים נדחין ודוק היטב.
עוד ראיתי בהגהת הגאון מהר״ץ חיות כאן שהביא בשם הפר״ח סימן ס״ב ראי׳ לדעת הרמב״ם, דאיכא איסור תורה באברים המדולדלים, ממה שמבואר בתוספתא סוף ע״ז דאברים המדולדלים אסורים לב״נ, ואי דלישראל אינם אסורים רק מדרבנן לב״נ מאן אסרינהו. ותמהני למה הביא ממרחק לחמו, ולא הביא גמרא מפורשת לעיל דף ל״ג ע״א, דאסור לזמן עכו״ם אבני מעיים והני ודאי רק אברים המדולדלים נינהו ולא נפרדו לגמרי מן הבהמה, דאפילו הריאה יש לה חבורים הרבה אחר שחיטת הקנה (ועיין לעיל שם בדברינו) הרי דאיכא לב״נ איסור אבמה״ח באברים המדולדלים, אבל אמרו שם בטעמא דמלתא משום דלעכו״ם במיתה תלי׳ מלתא, ומיתה עושה ניפול, ולישראל בשחיטה תלי׳ מלתא והשחיטה מכשרת גם את המדולדל, אבל מה שיש מן העיון הוא דהא מלתא גופה דמיתה עשה ניפול ג״כ רק לישראל נאמרה. ועיין בתשו׳ ק״ד הכת״ס זצ״ל יו״ד סימן י״ז דרצה לאמר כן, אבל באמת זה ליתא דאנן בעינן דרשה למיתה דעושה ניפול, משום דכי יפול כתוב עד שיפול, ולקמן דף קכ״ז ע״ב אמרינן דמסברא הוה אמרי׳ כל שאין מעלה ארוכה הוה כנפל כיון שסופו ליפול אלא דדרשינן כי יפול עד שיפול, ולהכי בעי קרא דמיתה עשה ניפול, וא״כ בב״נ הדרינן לסבר׳ החיצונה דכל המדולדל עד שאינו מעלה ארוכה הוה כנשל, ולא בעינן כלל המיתה שיעשה ניפול.
אבל מה דקשי׳ לי׳ דבשר המדולדל או אבר שיש עליו כזית בשר, דילפינן מבשר בשדה טרפה לקמן ק״ב ע״ב לאסור במה״ח, וכר״י שם וכן פסק הרמב״ם בפ״ה ממ״א למה לא נכלל בלאו זה בין פרוש לגמרי ובין מדולדל, דהרי גם במדולדל טרפה מקרי, ועיקר לאו דטרפה הכי הוה, דנקב בעלמא קרי טרפה, דבשלמא גבי לאו דאבמה״ח דאיכא קרא לגבי טומאה, דכי יפול עד שיפול, אמרי׳ שפיר דגילה לן קרא לגבי טומאה עד שיפול, וה״ה לאיסורא כן הוא, ומהני השחיטה לטהר ולהתיר, דהאי איסור אבמה״ח הוה נבלה במקצת דהיינו בכמות, דאם מתה כל הבהמה הוה נבלה, ואם מת אבר אחד קרינן בי׳ כי ימות מן הבהמה, ולכן כמו באיסור נבלה בעינן דוקא מיתה לגמרי, אבל מסוכנת שרי׳ אע״ג דעומדת למות, ה״ה במתה מקצתה, דהיינו אבר אחד, בעינן דוקא כי ימות לגמרי ולא שיהי׳ לו קצת חיבור לחיות, אפילו עומד ליפול, אבל לגבי איסור דטרפה דבשר מן החי, אדרבה נאמר כמו בטריפה כולה אע״ג דעדיין חי אסורה משום טרפה, ה״ה בטרפה מקצתה דהיינו בשר מן החי, אע״פ דעדיין הוא מעורה בגוף מ״מ טרפה במקצתה קרינן ביה, דהוה סופה ליפול, דלגבי איסור במה״ח שהוא בכלל טרפה אין לנו קרא דבעינן שיפול דוקא, ומהיכי תיתי לחלק בין נטרף לגמרי מן הבהמה או נטרף ועדיין מעורה במקצת שסופה להתפרד, כיון דכל ענין טרפה כן הוא כמש״כ הרמב״ם דהוא תחלת נבלות. והדבר צע״ג בעיני ואולי י״ל דחז״ל דייקו מלישנא דבשר בשדה דבעינן דוקא תלוש לגמרי עד שיהי׳ מושלך בשדה ובדרך ריבוי לאיסורא בעלמא מרבינן נמי אבר המדולדל, לרמב״ם לאיסור תורה וליתר הראשונים לאסמכתא בעלמא, ודוק היטב.