אור ברסלב
דור רביעי על חולין דף נח. › פירוש ד

דור רביעי על חולין· רבי משה שמואל גלזנר

דף נח. · פירוש ד

פירוש ג

ד״ה והלכתא בסה״ד, ולענין ולד היינו טעמא, אע״ג דבעלמא עובר ירך אמו הוא, לענין טרפות שאני דתלוי בחיות הבהמה ולעובר יש לו חיות בפ״ע עכ״ל. עיין בלב אריה ז״ל דעפ״י דבריהם רצה ליישב דעת רש״י ז״ל בתמורה, דגם ר״א ס״ל כן, ולכן לא פליג רק בלגבוה, אבל כל זאת אי ס״ל טרפה אינה חיה אבל כאן אזיל הש״ס בין בלישנא קמא ובין בלישנא בתרא כמ״ד ט״ח, לכן לא שייך סברת התוס׳ עיי״ש ותמה אני על גאון כמותו, איך פלטתה קולמוסו דבר בטל כזה, הלא גם למ״ד טרפה חיה כתבו התוס׳ בסנהדרין ע״ח ע״א דסופו שימות מחבלה זו אלא דאין שיעור קבוע לכמה, אי ללמד יום או לי״ב חודש או יותר, ומכש״כ לדעת הרמב״ם שביארנו דעל טרפה האמורה בתורה שיש בו מלקות ליכא שום פלוגתא, דבעינן נטתה למות מחמת מכה וחסרון אבר. ואיך עלה ע״ד הגאון לעשות מלאו דטרפה חק כפרה אדומה, הלא הלכה רווחת הוא בסנהדרין דף הנ״ל ולעיל בסוגי׳ דמסוכנת דבטרפה בעינן מחסרא אבר שהחיות תלוי בו ואין חילוק בזה בין למ״ד ט״ח או טא״ח אבל בגוף סברת התוס׳ כבר כתבנו למעלה, בריש הסוגי׳ דרק אז יש מקום לסברתם אם נאמר דיוצא מן הטמא הוה כטמא עצמו ולוקין עליו, אבל לפי דעת הרמב״ם דאיסור יוצא הוא איסור בפ״ע ואין בו מלקות, ונקרא יוצא מן הטרפה. מה מהני זאת דיש לולד חיות בפ״ע הלא לא משום טרפה קאתינן עלי׳, אלא משום יוצא מן הטרפה, ואם תרצה לדקדק יותר ולומר דסכ״ס הא דאסרה התורה היוצא מן הטמא ע״כ משום דיש בו בכח אע״פ שאינו נראה דבר מן האם, דלפענ״ד לא על חנם נקט הרמב״ם למשל דחלב וביצים של טמאים דומין לאיסור ח״ש דלא בלבד לענין הדרשות דומין זל״ז, דשניהם מריבוי הכתובים שאינם דרשות גמורות, אלא גם במהותם יש דמיון בינהם דכמו ח״ש שהוא החצי בכמות, כן הני יוצאים מן הטמא, המה חצי שיעור באיכות, כי כח האם ותכונתה שורר בולדה אע״פ שיש לולד סימני טהרה, וכן בחלבה וביצתה אע״פ שנשתנה לגוף אחר ואינו כבשר, מ״מ מסתמא יש בהם כח הבשר טמא שהתורה רצתה, למנוע אותנו מליזון בהם, ממילא גם בוולד טרפה יש בו מליחות האם החולנית ומתמצית גופה שאסרה לנו התורה, אלא דמ״מ י״ל כיון דהחיות הוא היפך הטרפות כי הטרפות תחלת נבלות כמש״כ הרמב״ם. והאי ולד הולך ומתחזק, יש סברה לומר דדוחה האי עיפוש וחלאה שקבלה מליחות האם החולנית, וכפי הנראה זה כוונתו בגמ׳ תמורה שם דקאמר דעד כאן לא פליגו עלי׳ דר״א אלא בולד טרפה דמאוירי קרבי, אבל ביצת טרפה דמגופה דתרנגולתא קרבי, אפילו רבנן מודו, ופרש״י ותוס׳ דלאחר שנולד הולך וגדל, משא״כ בביצה עיי״ש, ואין ספק אצלי דלסברא הנ״ל כיוונו דע״י שהולך וגדל ומתחזק החיות, פולט חלקי החולי שקבלה מן האם. מפני שהחיות הוא היפך החולי, דאם נפרש כפשוטו דמוסיף בכמות גופו לאחר שנולד, מאוירי א״כ גם בולד טהור הנולד מן הטמא נמי נימא כן, דלא תאסר משום יוצא, והרי עיקר הקרא דיוצא מן הטמא בולד אית לן. אלא ודאי דטרפה שאני שהחיות הוא היפך הטרפות, והבן את זאת. ובזה מיושב לשון רש״י ז״ל בתמורה במשנה שם דמפרש דר״א מודה להדיוט דשרי דלאו מגופה קרבי אלא מאוירי ולעיל הנחתיו בצ״ע דטעם זה לא בעי בגמ׳ אלא להתיר גם לגבוה לרבנן דר״א, אבל לפי האמור גם להתיר להדיוט בעינן האי טעמא דלאו מגופה קרבי אלא מאוירי כנ״ל.

ודע דיש לי לכאורה קושיא עצומה על הרמב״ם דאיך יפרנס הסוגיא דלקמן ס״ט ע״א דמסיק בתיקו בחלב של אבר היוצא, וכאשר פסק הרמב״ם בפ״ה הי״ב ממאכלות אסורות דאסורה החלב מספק, והלא לדידיה אבר היוצא דאין בו מלקות, והוה ג״כ כאיסור ח״ש איך תאסר החלב ממנו דיוצא לא נאסר אלא מאיסור לאו שיש בו מלקות לדעת הרמב״ם, אבל ניחא לי כי לרמב״ם הכי מתפרש האיבעי בגמרא, דכל חלב דעלמא כאבמה״ח (ר״ל כציר של אבמה״ח) דמי, אלא דשריא רחמנא משום דאית לבהמה היתר לאיסור אבר ובמה״ח ע״י שחיטה, אולם האי אבר היוצא דלית ליה היתר בשחיטה, ניהו דלאחר שחיטה אין בו לאו ממש רק איסור בעלמא, מ״מ קודם שחיטה חוזר להיות חלבה היוצא ממנו כציר של אבמה״ח, ולא כציר של אבר היוצא שלאחר שחיטה, והוא אמת וצדק בס״ד ודו״ק.

תוכן העניינים

דור רביעי על חולין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה