דור רביעי על חולין· רבי משה שמואל גלזנר
דף נח. · פירוש ב
תוס׳ ד״ה ושווין, לא כמו שפי׳ בקו׳ דקאי אפלוגתת דר״א ור״י, אלא קאי אפלוגתא דב״ש וב״ה וכו׳, וא״ת דהשתא חשבו ב״ה ביצת טריפה כבשר דאסרו אפילו כמותה נמכרת בשוק וכו׳, פי׳ לדבריהם, דמביצת טרפה דמודים גם ב״ש, וכן אמימר דאוסר בשיחלא קמא, לא קשי׳ להו, דהני לאו משום דחשיב כבשר אסרו, דלעולם אינם בכלל לאו דבשר בשדה לאחר שנגמרו אלא כיון דקודם שנגמרו בכלל בשר היו וכמש״כ הרמב״ם שהבאתי בדיבור הקודם, שוב לא פקע איסורין אע״פ שנשתנו לגוש אחר. אבל לב״ה דאסרו ביצת נבלה אפילו כמותה נמכרת בשוק, ואע״ג דפשיטא להו דאין בזה לב״ה אלא איסור דרבנן, דאפילו נחשב הביצה הנגמרת כבשר אינה חמורה יותר מאבר המדולדל, דלית בי׳ נבלה אלא אבמה״ח דמיתה עושה ניפול, ואבמה״ח בביצה ליכא דאל״כ כל ביצים דעלמא יהי׳ אסורים, אלא דכל שלא נולד הוה מדרבנן כבשר, והוה בנמצאת במעי נבלה כאבר המדולדל, ואסורה מדרבנן כאבמה״ח וע״ז נתקשה להם, ה״ה לענין בשר בחלב נימא דהוה כבשר מדרבנן, ותירצו שני תירוצים, חדא דניהו דלגבי נבלה חשבוהו כבשר משום דגבי נבלה איכא איסור תורה (ר״ל אבמה״ח דהאי ביצה פורש מן הנבלה ע״י מיתה עושה ניפול כנ״ל). אבל לגבי בשר בחלב של עוף דגוף האיסור אינו אלא דרבנן לא חשבוהו כבשר, כך תי׳ הבה״ג, תי׳ השני דגבי נבלה דבר האסור חשבוהו כבשר. אבל לגבי בשר בחלב דכל חד שרי וצריך להעשות עתה בשר בחלב לא חשבוהו כבשר, כך תי׳ ר״ת, וע״ז הקשו על הבה״ג מפ׳ הדר וכו׳ ולי קשה על תי׳ הבה״ג דלפי תירוצו לר״מ דאית לי׳ לקמן ק״ב ע״א דאבמה״ח אינו נוהג בעוף מה״ת א״כ גם ביצת נבלה הוה כמו בשר בחלב גוף האיסור רק דרבנן, דהרי משום אבמה״ח קאמינן עלה ולא משום נבלה כנ״ל. ואיך אפשר דר״מ יחלוק על ב״ה דמני׳ מוכח דנוהג אבמה״ח גם בעוף וזאת אפשר דגם ב״ש מודים להם, אלא דהם לא גזרו בביצה לחשבה כבשר, אלא דגם על תי׳ השני של ר״ת יש לי תימא דאין להטעים סברתו אלא בשנאמר, דלגבי איסור אין מוציאין את הביצה מאיסור שהיתה בו בעודה מעורה במעי האם. אבל כפי שביארנו הלא איסור נבלה בלא״ה אין בה, דהרי עכ״פ מדולדל מקרי, ורק מטעם מיתה עשה ניפול נוכל לחשבה כשאר אבר המדולדל שנעשה אבמה״ח, וא״כ גם כאן איסור חדש רמינן עלה ולא איסור נבלה כפשטות דברי התוס׳, וקשה לחלק בין הנושאים ולכן העיקר כמש״כ התוס׳ בועי״ל, דב״ה גזרו בביצת נבלה אטו ביצת טרפה, וביצת טרפה אסורה משום דנגמרה באיסור, אלא דעל תי׳ זה כתבו דאין נראה להם, דהרי לא גזרינן שיחלא בתרא אטו שיחלא קמא ואטו ביעי דספנא מארעא, עכ״ל, אלא דכבר כתבתי בדיבור הקודם, דקושי׳ זו לא קשה אלא לשטתם דסברו דקושי׳ הש״ס מושווין הוא ממשנה זו דעדיות וע״כ דהש״ס לא סבר שום חילוק בין ביצים הנמצאים במעי האם לביצים שנולדו, אבל לפי דעת רש״י ורמב״ם ז״ל דושווין קאי על פלוגתת ר״א ור״י, קושיתם לק״מ, דב״ה דגזרו על ביצת הנבלה הנמצא במעי האם משום ביצת טרפה בשיחלא קמא, כ״ש שגזרו על שיחלא בתרא אטו שיחלא קמא, אבל כל זאת בנמצא במעי האם אבל בשנולדה הביצה, דאין הנידון רק על הביצה אין מקום לגזור הא אטו הא. ויותר י״ל דלדידן דפסקינן כר׳ אשי ודלא כאמימר. באמת אין חילוק בין שיחלא קמא לשיחלא בתרא דשניהם אסורים ואין בהם מלקות משום יוצא, ובעת שעדיין הן מעורין במעי האם על שניהם לוקין משום דנידונים כבני מעיים של האם, ורק לאמימר קשה, אלא דהש״ס לא הקשה עליו מב״ה דעדיות אלא מר״א ור״י, ולדינא אין נפקותא כיון דבלא״ה לית הלכתא כאמימר, אבל התוס׳ לשיטתם דס״ל דקושי׳ הש״ס הי׳ מב״ה, וגם ס״ל דבהא דקאמר אמימר דשיחלא בתרא שרי משום זוז״ג הלכתא כוותי׳, ונפ״מ גם לדידך, דאית לן טרפה אין יולדת באירע שודאי טרפה טענה וילדה, או ביתרת שלכ״ע חיה ויולדת, לכן דחו האי תי׳ השלישי שהוא באמת העיקר, ובזה תבין נמי למה העמידו קושיתם כאן שלא במקומו דכאן לא נזכר הא דב״ה רק הא דשווין, אבל לפי האמור, לולי אמימר דהכא היה ניחא להם, דב״ה גזרו על ביצת נבלה אטו ביצת טרפה, ולעולם ביצה לאו כבשר אלא מצד יוצא מן הטמא נאסר ובין בשיחלא קמא ובין בשיחלא בתרא, אבל אמימר אין מתיישב כן כנ״ל לכן הקשו הכא והוצרכו לתירוץ הבה״ג ור״ת כנ״ל ודו״ק.