דור רביעי על חולין· רבי משה שמואל גלזנר
דף נו. · פירוש א
דף נ״ו ע״א משנה, ואלו טרפות בעוף נקה״וו ופסה״ג וכו׳ וכ׳ רש״י ז״ל ואעפ״י דכל טרפות בבהמה כנגדם בעוף, הני איצטרכא למתני׳ וכו׳, הנה כל הני דמנה כאן, יפה מתפרשים דאיצטרכא עיין בראשונים. אבל מה שכ׳ רש״י והר״ן ז״ל דנקה״וו אטו פסה״ג, ופסה״ג שלא נטעה דבעוף דחיותא מועט מיטרף גם בניקב קשה לקבלו, דא״כ גם פסוקת חוט השדרה או נטילת הכבד ליתני, שלא נאמר דבעוף דזוטר חיותא גם בפחות סגי. ודוחק לומר דכבר נשמע זאת מהא דפסה״ג, וגם דוחק גדול לומר דנקה״וו בכדי נקט משום פסה״ג, דאי פסה״ג היה בו צורך יש לומר כן, אבל כאן דפסה״ג גופא פשיטא אלא כדי שלא נחמיר יותר להטריף גם בניקב קתני, איך מושך זאת אחריו נקה״וו ולשנותו עוד קודם פסה״ג. ועיין בראש יוסף ז״ל שקמתמה נמי על פרש״י ומש״כ הוא ז״ל, דקמשמיענו לר״ע קודם חזרה דאף בעוף פסה״ג רק טרפה ולא נבלה, זה ליתא דפשיטא לי דר״ע גם קודם חזרה מודה בעוף, דפסה״ג נבלה, דהרי גם בבהמה בשני סמנים נחורים נבלה הוה גם קודם חזרה, דרק בסימן אחד שחוט מטהר ר״ע וא״כ בעוף בנפסק אחד דנחירה גמורה הוה, מהיכי תיתי לא תהיה נבלה. ומש״כ דבעוף דזוטר חיותא הוו״א דבסימן אחד הווה כמת, גם זה פלא דהא בבהמה גם בשני סימנים פסוקים, אינה כמתה כל זמן שמפרכסת, ומהיכי תיתי עוף בסימן אחד יהיה גרע מבהמה בשני סימנים ואפילו בעוף בשני סימנים אינו כמת בלי שבירת השדרה.
עיין לעיל דף כ׳ ע״ב ברש״י ד״ה וכי מתה עומד ומולק ובמהרש״א שם. ופלא שבענין זה נתבלבלו הדעות באחרונים עד להפלא.
אבל דע דתנא דמשנתנו אתא לאשמעינן בהא דקתני נקה״וו ופסה״ג דיש שחיטה לעמה״ת ולכן נקה״וו ופסה״ג בעוף טרפה מה״ת כמו בבהמה, דלמ״ד אשלעמה״ת לא נאמר נקה״וו ופסה״ג בעוף דפסה״ג פשיטא דהוה נחירה כשרה, דודאי לא בעי יותר מבשחיטה, אלא דגם נקה״וו כיון דבנחירה לא פוסל השהי׳ יוכל עכ״פ תוך מעל״ע לגמור את הנחירה בושט הנקוב ואין כאן טרפות אלא מדרבנן, וזאת כבר שמעינן מהא דקתני בריש השוחט, דבעינן שחיטה גם בעוף, ומדמנה כאן נקה״וו ופסה״ג בעוף, מוכח דרצה לומר דהאי טרפות גם בעוף דאורייתא כאינך טרפיות שמנה וזה ברור ואמת לפע״ד, ואם תרצה לעמוד על בורי׳ דהאי ענינא תעיין היטב בפתיחה ובסוגיות השייכים לזה בחדושנו אנה ואנה ודו״ק.