דור רביעי על חולין· רבי משה שמואל גלזנר
דף נד: · פירוש א
ע״ב גמר׳ גופא א״ר מתנא בוקי דאטמא דשף מדוכתי׳ טרפה ורבא אמר כשרה, ואי איפסיק ניבי׳ טרפה, והלכתא אפסיק ניבי׳ נמי כשרה, עד דמתעכלא אתעכול, עכ״ל הגמ׳. ועיין ברשב״א ז״ל שהביא גירסת הגאונים והרי״ף ז״ל דר׳ מתנא גופא אמר והנ״מ וכו׳ ולכן קשי׳ לי׳ איך פסקינן הא דר׳ מתנא, כיון דר״י ור״ל פליגו בי׳, ור״י לית לי׳ דר׳ מתנא, לכן מקיים הרשב״א הגירסא שלפנינו דר׳ מתנא מטריף גם בלא פיסוק או עיכול ניבי׳, וע״ז פליג ר״י דאמר א״ט דוקא, דאתא למיעוטי משום דלא דמי׳ לניטולי, אבל אנן דרק באיעכול ניבי׳ מטרפינן, שפיר מרבינן בזה הכלל דהאי ודאי דמי׳ לניטול או לפסוקי עיי״ש. ואני תמה דהרשב״א ז״ל מדויל ידי׳ קמשתלים, דלעיל הבאתי דברי קדשו, דס״ל דר״י ור״ל פליגו אדרכיש משום דלא דמי׳ לדמתני׳ דלקתה סוג חדש הוא, וא״כ הכא נמי כיון דאיפסק ניבי׳ כשר, רק איעכלו טרפה, הרי אין זה בכלל פסוקי או נטולה, ואי דמ״מ פסקינן כן ודלא כר״י ור״ל וכמו שכתב דמ״מ פסקינן כרכיש אע״פ שאינו דומה, גם כאן הכי הוול״ל, אלא דבזה י״ל דרק נפסקו אמרינן דכשר אבל נטלו לגמרי ודאי טרפה, וא״כ איעכלו היינו נטלו, וכן משמע ממה דכ׳ הר״ן ז״ל דבניטל הירך לא בעינן איעכל ניבי׳ דכי מכשרינן בדאיפסק משום דהדרא בריא וכו׳, משמע דה״ה בניטלו הניבים דלא הדרא בריא ור״ל הרגל לה ישוב למקומו, והא דנקט איעכול, משום דדיבר בהווה דלא שכיח כלל שניטלו הניבין במקום דשף הבוקי מדוכתי׳, אלא דלפ״ז יותר קשה על עיקר סברת הרשב״א דכי היכי דבאיעכל ניבי׳ דמי׳ לניטולי דהיינו ניטל הרגל ממקומו משום דתו לא ישוב למקומו, ע״כ לר׳ מתנא גם בלא איעכול ניבי׳ ס״ל דלא הדרא בריא לשוב למקומו, וא״כ למה אינו דומה לניטולי, לכן דבריו צ״ע.
ובגוף קושי׳ הרשב״א ז״ל׳ הנה הוא ממש כמו ברכיש שכתב הוא בעצמו דאע״ג דלא דמי׳ להני דמתני׳ מ״מ פסקינן כוותי׳ וכן הקשו על הרמב״ם ז״ל, דפסק כעולא דח׳ מיני טרפות נאמרו למשה מסיני׳ ומ״מ פסק כרכיש, ואיך מזכי שטרא לבי׳ תרי, ועל כל אלו הקושי׳ נלפע״ד ברור דלאו מעיקר הדין פסקינן כן, אלא מכח מנהגא דטבחי דנהגו להטריף, דהרי הרשב״א כתב דמש״ה פסקינן כרכיש, מדאמרינן לקמן אר״נ שאולתינהו לכולהו טרופאי דמערבא, ואמרי לי הלכתא כרכיש ב״פ, והני טרופאי דמערבא לאו חכמי מערבא היו שבכחם הכריעו ההלכה, דרש״י ז״ל מפרש מורי הוראות של הטרפות, הרי שהיו ממונים רק להורות על הטרפות לבד, ולא חכמים סמוכים בכל מקצועי התורה, והן הנה טבחים שבמערבא שבזמנם היו בקיאים בטרפות וראה זה מה שכ׳ הרמב״ם בפ״י הי״ד וז״ל ״כל טבח שהוא יודע הטרפות האלו (וקאי על כל ע׳ טרפות שמנה שם) והרי הוא בחזקת כשרות, מותר לו לשחוט ולבדוק לעצמו ומוכר לאחרים וכו׳״ עכ״ל, וחידוש בעיני שכל הפוסקים העלימו עיניהם מדין זה שלא הביאו דהשוחט צריך להיות בקי בכל הטרפיות, דאין לומר דדוקא בטבח המוכר לאחרים הוצרך להיות בקי בכולן אבל אם הם שנים, אחד שוחט ואחד קצב, בטל הדין הזה, דלא ידעתי מ״ש, ובאמת עמדתי משתומם מנין יצא לרמב״ם דין זה, והנושאי כליו שתקו מלציין המקור, אבל לפע״ד ברור דממה דקרי לי׳ כאן טרופאי דמערבא שהן הנה הטבחים שבמערבא, דלא מסתבר לי׳ שהיו ממונים חכמים מיוחדים על טרפיות לבד, הרי דהעוסקים בטבחות צריכין להיות בקיאים בכל הטרפיות, אע״פ דאין צריך לבדוק אחריהם, אבל שלא יעלימו עיניהם מהם, אם יראו אותם, מחמת שאינם בקיאים בהם ובשמותם, והם לא מכח הכרעתם אמרו דהלכתא כרכיש, אלא דכך נהגו מאז להטריף לקתה בכולי׳, וכן תראה לקמן דף נ״ז ע״א, דפריך סתירה מרב אדרב לגבי שמוטת ירך בעוף, ואמר לי׳, ברי נהרא נהרא ופשטי, ופרש״י אין מנהג המקומות דומות וכו׳, וכן שם ע״ב אר״י בר אידי, אילמלי הוה ר״י באתרא דאורו בה חבורתא להתירא, לא פירכם עיי״ש בפרש״י, והא לכאור׳ פלא, הלא אין חכמה ואין תבונה נגד ד׳, ואיך הי׳ שותק במקום שיש חילול השם להתיר את הטרפה, וניחא משום דגם הוא רק לחומרא ומצד מנהגא פסק לאסור, ובזה מיושב מה שהקשה הרשב״א ז״ל, דהרי ר״י ס״ל א״ט דוקא, ודלא כר׳ מתנא, ואיך סובר דשחוטת ירך בעוף טרפה, וניחא משום דלא מעיקר הדין היו מטריף אלא דבמקומו היו נוהגין להטריף, ולא רצה לבטל מנהגם, וכן הרמב״ם פסק כדרכיש משום דטרפאי דמערבא נהגו לאסור לקתה בכולי׳, כי רכיש ב״פ נמי משמי׳ דרב אמר למילתי׳ והוא מאמוראי בתראי ושמע דרב הי׳ אוסר, וקרוב הדבר לומר, דרב הי׳ אוסר לקתה בכולי׳, כמו דאסר שמוטת ירך בעוף, ושם אמר בעצמו דמצד מנהג המקום עשה כן, ולכן נתפשט האיסור בשמו, ובכן הוקבעו הני הלכות מצד מנהג המטרפין, כנלפע״ד נכון ודו״ק.