דור רביעי על חולין· רבי משה שמואל גלזנר
דף נא. · פירוש א
דף נ״א ע״א גמר׳, הוגלד פי המכה, בידועה ששלשה ימים קודם שחיטה וכו׳ עיין חו״מ סי׳ רל״ב סעי׳ י״א וז״ל ״המוכר בהמה לחברו לטבחה ושחטה ונמצאת טרפה וכו׳״, וכ׳ הנתיבות וז״ל ״בטור לא נקט לטבחה, ומשמע אפילו מכרה סתם הוה מקח טעות, דטרפה אינה חיה, וא״כ אפילו לחרישה הוה מום במקח, ונראה דהא דנקט המחבר, לטבחה הוא, משום שכ׳ בסעי׳ י״ב, דאפי׳ טרפות דסירכא מבטל המקח, וסירכא הוא רק מכח ספק וכו׳, ולפ״ז נראה דדוקא בקנאו לאכילה וכו׳, עכ״ל ואני תמה, איך לא ראה הנתיבות שהמחבר העתיק כאן לשון הרמב״ם כדרכו בכ״מ והרמב״ם לא הזכיר כלל דין זה דסירכא, ומה יענה הנתיבות על הרמב״ם דנקט לטבחה, הן אמת דהב״י כ׳ דמסתימת לשון הרמב״ם משמע דבכל טרפיות ואף בסירכא דינא הכי, אבל זאת ע״כ ליתא, כאשר תראה מתוך דברנו.
הנה הזכרתי לך כ״פ ובעיקר יו״ד הארכתי להראותך, כי הרמב״ם בשום שאר דיני תורה, לא הלך אחר האי הלכה דחי״ט, כי סובר דרק לענין אכילת בשר נאמרה האי הלכה, וא״כ גם כאן אם לא כדי לטבחה ולאכלה לקחה, ליכא כאן מקח טעות משום דנמצאו בה לאח״ש אחת מן החי״ט, כי אנו מעמידים אותה בחזקת שלמה ובריאה, לחרישה ולגדל ולדות, עד שיאמדוה הרופאים שלא היתה ראוי׳ לחיות, כאשר כן פסק הרמב״ם ברוצח דאינו ניצל אע״פ שיש להנרצח איזה טרפות עיין בעיקר יו״ד.
וראה זה מה שכ׳ כאן הרמב״ם בפט״ז ה״ו מהל׳ מכירה, וז״ל ״מכאן אתה למוד, שהמוכר דבר שהי׳ בו מום, ועשה הלוקח בו מום אחר וכו׳, כגון זה ששחט את הבהמה פטור״ עכ״ל ולפי הבנת הנתיבות דהאי טרפה אינה חיה, ולא יוצלח לא לחרישה ולא לגדל ולדות, איזה מום עשה בשחיטה, דאדרבה תיקון הוא זה, כמו במסוכנת, כיון דאינה ראוי׳ לשאר מילי, אלא ודאי דלגבי שאר דיני התורה אין אנו משגיחים על האי הלכה, ודנין אותה כבריאה, ולכן כתב הרמב״ם ״לטבחה״ דוקא, והטור וב״י לא ירדו לסוף דעתו, אלא דהטור השמיט מה״ט תיבת לטבחה, והב״י סבר לתקנו במה שהעמיס בו דמיירי אפי׳ בטרפות דסירכות שהמה ספקא, והאמת עד לעצמו ודו״ק.