דור רביעי על חולין· רבי משה שמואל גלזנר
דף מז: · פירוש א
ע״ב גמר׳ אמר רפרם, האי ריאה דדמי׳ לאופתא טרפה, א״ד בחזותא וא״ד בגישתא וכו׳ וא״ד דשיעא דל״ל חתוכי דאוני הרמב״ם ז״ל פסק ככל הני א״ד דטרפה מספק, אבל בהאי דשיעא פסק דטרפה ודאי, וכ׳ הב״י בטעמי׳ דבכל הני מאן דמטריף בהא לית לי׳ דאחרינא, אבל בהא דשיעא דל״ל חתיכי דאוני בלא רפרם, הלא חמשה אוני בעינא ולהאי לית לה, ותיתי לי כי קיימתי דבר זה מדנפשאי, אלא דקשי לי׳ דא״כ מ״ד דשיעא רפרם מאי קמ״ל, דהרי אפילו חסר אונה אחת טרפה, וע״כ לומר דיש איזה סברא לחלק ביניהם, עד דהוצרך להשמיענו דשיעא כולה נמי טרפה, והדרה הקושי׳ לדוכתי, אבל הנפלע״ד דבאמת בזה פליגו הני אמוראי׳ על האי מ״ד דשיעא, דלא על חנם בקשו חשבונות רבות לפרש האי אופתא במישושא בחזותא וכדומה, והניחו היותר מסתבר דשיעא, דיש לו סמך גדול בדרבא עכ״פ, דבעינן ה׳ אונות, אלא ודאי דהני ס״ל דהא פשיטא וק״ו מחסרה אונה אחת, ולגבי זאת הלכה כרבים, ונדחה האי פירוש וממילא הוה ודאי טרפה, כהני שאר מ״ד, דס״ל דהאי דשיעא ודאי הוא, ואינך ספקא הוה דלא ידעינן לאיזה מהם כיוון רפרם.
ובא וראה איך מבואר דבר זה מתוך סידורו של רבינו הרמב״ם ז״ל, דבהל׳ ב׳ כתב, חסר מנין האונות וכו׳ טרפה, והוא מימרא דרבא, ואח״כ בה״ו כתב נמצא שתי האונות כאונה האחת ואינו נראות כשתים טרפה, והוא יוצא ממימרא דרפרם דדמי׳ לאופתא, כאשר כתב הכ״מ ואח״כ בה״ז כ׳, נמצאת כולה שתי ערוגות ואין לה חיתוך אזנים, טרפה וכו׳ עכ״ל הזהב, ותמה עליו הכ״מ דלמה הקדים דין דשתי אונות כאונה אחת, היוצא מדין אופתא לדין אופתא עצמו, והניחו בתימא עיי״ש, ולפי הצעתינו הכל בדיוק ובהשכל וברוה״ק שבו מסודר, כי הרמב״ם פסק כהני א״ד דלא מפרשי האי דרפרם דשיעא, אבל הא דשיעא נלמד מרבא דבעינן ה׳ אונות, וממילא שתים כאחת ומכש״כ ערוגה כולה שאין לה חיתוכי דאוני טרפה, ולכן אחר דאמר דחסר אונה טרפה שהוא מפורש במימרא דרבא, כתב דה״ה שתי אונות הנראות כאחת, דהוה כחסר וטרפה, ואח״כ כ׳ דכולה ערוגה כאחת טרפה והוא ק״ו משתים, אלא דלאפוקי אתא, ממאן דמפרש אופתא דרפרם בהכי דלדידי׳ דע״כ מחלק בין חסר לאופתא, דוקא אופתא כולה טרפה אבל שתים לא, דמרבא ליכא למילוף, ורפרם דוקא ריאה כולה אופתא קאמר, אבל מאחר דלא פסקינן כוותי׳ אלא כרבים דחולקין וסוברים דשיעא מרבא שמעינן, ממילא הן כולה והן שתי אונות דשיעא טרפה, וכל זאת משמיענו הרמב״ם ז״ל, ע״י שסידר תחלה דין דשתי אונות דאם היה מהפך הסדר לקבוע תחלה דין דשיעא תחלה, הוה מצינן לטעות דפסק כמ״ד דשיעא מרפרם נלמד, ולומד אופתא בשתי אונות מכולה אופתא, וזה אמת לאמיתו בס״ד.
ומזה יש השגה על פסק האחרונים להכשיר בשתי אונות הנראות כאחת ע״י סמפון שבתוכם, ומחלקין בין כולה אופתא למקצת אופתא, דלזה יש מקום להאי מ״ד דרפרם דשיעא קאמר, אבל מאחר דהרמב״ם פסק דלא כהאי מ״ד, אלא לומד דינים דשיעא הן בשתי אונות והן בכולה מרבא, אין לחלק בשום אופן בין שתי אונות לכולה ערוגה וגם זאת אמת לאמיתו ודו״ק.